זיכרונות בתיבה: סיפורו העצוב והמרגש של פרנץ רוזנברג

"... פטר שוב הולך להחליק על הקרח, אתה יכול לשמוח בו! הוא 'ג'נטלמני' אלי, שם לב אלי, כמו ה'פאמפי' שלו. הוא מספר עליך וחולם עליך הרבה ואז הוא מספר כל שחלם, באושר. אני שומרת בשבילו על הזיכרון שלך, כך שתהיו חברים טובים כאשר נתראה. נשיקות, יום הולדת שמח, בוז'י", כך כתבה בפברואר 1944 אליזבת רוזנברג לבעלה פרנץ.

שלוש שנים קודם לכן, כשפטר היה רק בן 5, נפל אביו פרנץ בשבי הגרמני לאחר כניעת צבא יוגוסלביה, שבו שימש קצין ארטילריה. זמן קצר אחרי שכתבה את המכתב לבעלה השבוי נשלחו אליזבת, פטר ואילונה - אמו של פרנץ - אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ. 

עוד בנושא:

• בין עליית המעפילים להתכנסות הקורונה: המסע אל חוף מבטחים

• משבר הקורונה מבהיר שכל האנושות בסירה אחת

• סגירת המעגל שלי בסוביבור

את המילים הללו, כמו אלפי מילים נוספות שנכתבו לו במהלך המלחמה על ידי יקיריו והבן היחיד שנולד לו, שמר פרנץ עד מותו בקופסת מתכת קטנה בארון שבביתו בחיפה, שם התגורר עם נאדה, אשתו השנייה, איתה התחתן אחרי המלחמה.

"סבא פרי (פרנץ, ע"ח) נפטר בקיץ 1989. הוא היה בן 84 במותו. אמא שלנו המשיכה לטפל במסירות רבה בסבתא, שנותרה לבדה, כפי שמטפלים בהורה לכל דבר ועניין", סיפרו אורי רוזנברגר ואילנה רובין, נכדיהם הלא ביולוגיים של פרנץ ונאדה רוזנברג, שהיו חשוכי ילדים.

"לאחר שסבתא נפטרה ב־1994, מצאנו בארון קופסת פח מוזרה שלא ראינו קודם. בתוכה נשמרו כמה פריטים: כף ממתכת, שתי דסקיות, מצית ישן וסיגריות מגולגלות. אולם מה שבלט לעין זה ערימה של גלויות כרוכות בחוט פשתן, שנכתבו בכתב יד עם חותמת בשפה הגרמנית".

שברי משפחות

שני עשורים וחצי חלפו עד שאורי ואילנה מסרו את קופסת המתכת המסתורית על תכולתה לבית לוחמי הגטאות. הצגתם באולם "יזכור" של  בית לוחמי הגטאות, חשפה סיפור לא ייאמן המתחיל בשואה ומסתיים באיחוי מופלא של שברי משפחות, פשוטו כמשמעו, למשפחה אחת.

"ההורים שלנו היו ניצולי שואה, ועד שנולדנו לא היו לנו סבא וסבתא מאף צד", מספרים הצאצאים אורי ואילנה, "גם ההורים שלנו וגם סבא פרי וסבתא נאדה הגיעו פחות או יותר מאותו אזור ביוגוסלביה. בסוף שנות ה־50 החלו אבא ואמא לעבוד ברמב"ם - הוא כרופא והיא כאחות. 

"באחד הימים הזעיקו אותו לאחת המחלקות. היה שם חולה שביקש לדבר בסרבית, שהיתה שפת אמו, ולא היה אף אחד אחר מלבד אבא שהבין את השפה. ככה אבא פגש לראשונה את פרנץ רוזנברג, ונוצרה שם ידידות אמת, למרות שהיה ביניהם הפרש של 22 שנים".

"כשנולדנו, פרי ונאדה ביקשו מהורינו לאמץ אותנו כנכדים, מאחר שלהם עצמם אין דור המשך. ההורים שלנו, שהיו ערים לגודל הטרגדיה האישית של פרי ונאדה, הסכימו. וכך, אני ואילנה גדלנו בעצם במשפחה 'נורמלית' עם סבא וסבתא", מספר היום הנכד אורי. 

בשנת 2013 הלך לעולמו פרופ' אלכסנדר רוזנברגר, אביהם של אורי ואילנה. כעבור שנה פנו לראשונה לבית לוחמי הגטאות בבקשה לערוך תערוכה מציוריו של אביהם; באותה הזדמנות התייעצו השניים עם מנהלת הארכיון לגבי קופסת המתכת של פרנץ, שמצאו בארון דירתו 20 שנים קודם לכן, ולבסוף הוחלט לתרום אותו למוזיאון. המכתבים שנשלחו אל פרנץ בשפות זרות תורגמו לעברית.

"הטרגדיה מכה בך"

אחד המכתבים המרגשים בערימה המצהיבה, נשלח ב־1942 מבנו היחיד פטר, שהיה אז בן 6. "היה לי יום הולדת יפה מאוד, קיבלתי הרבה מתנות. קיבלתי רכבת חשמלית אמיתית ועוגה עם נרות, אבל המתנה היפה ביותר היתה הגלויה שלך. אמא הקריאה לי אותה ואני מקווה שפעם נוכל לקרוא אותה ביחד. איתנו הכל בסדר גמור, אנחנו בריאים ותמיד חושבים עליך. אני מנשק אותך, באהבה בלתי נגמרת, בנך פטר".

"למרות שההורים שלנו יכלו לקרוא הונגרית וסרבית, הם לא קראו את המכתבים של פרנץ שמצאנו בארון שלו. כאילו בשביל להמשיך לשמור על הפרטיות שלו, מתוך ראייה שאלה מכתבים אישיים שכתבה לו גם אשתו שנספתה", מסכמים נכדיו המאמצים־מאומצים של פרנץ רוזנברג. "כשגדלנו ידענו שפרנץ איבד בשואה את אשתו ובנו הקטן, שהיה גם היחיד שהיה לו אי פעם. אבל רק לאחר שקוראים את המכתבים, עוצמת הטרגדיה שלו מכה בך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו