ככל שעוברות השנים מהמלחמה ההיא, מתמעטים האנשים ומתמעטות העדויות החיות שיכולות להעביר לנו את שקרה. אבל במקביל לכך, מתגלים עוד ועוד ממצאים, עוד מזכרות שלא ראינו שמספרות סיפור של אדם אחד ושל עם שלם. באופן בלתי מוסבר, בכל שנה בשנים האחרונות גם לי נגלה עוד פרט נוסף, עוד סיפור, פריט שמספר את הסיפור על סבתא, שלוש אחיותיה, ועל המשפחה שנולדה בגרמניה ונשארה שם, באדמת אירופה.
הפעם כדרישת שלום הגיע לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית מכתב, כתוב באותיות מרובעות של מכונת דפוס ומתוארך ליום 1.9.44. המכתב שנכתב שבועיים לפני ראש השנה היה מסבתא רבא שלי, מטל, שעל שמה אני קרויה, ממקום מחבואה בהרי צרפת, ומוען לבתה הצעירה שהוברחה שנה לפני כן למעון ילדים בשוויץ. היא אושפזה זמן קצר לאחר מכן, ולא התאוששה עד שנפטרה בכ"ג באדר, 11 חודשים בדיוק לאחר שבעלה, סבא רבא שלי, נראה לאחרונה באושוויץ.
'ילדתי האהובה' פתחה סבתא וכבר הדמעות שלי החלו לזלוג, מפריעות לי לקרוא את התמונה המוחשית שהיא ציירה במילותיה. 'כעת יום שישי אחר הצהרים, וסיימנו ההכנות. יש לי עוד שעה זמן עד שנתפלל אז אני רוצה לכתוב לך. אני מקווה ומבקשת שבעזרת ה' את בריאה, וכן גם אני, ב"ה. הייתי כל כך מרוצה לו ראיתי פעם ממך כמה שורות. האם לא מרשים לך את זה? הרי ילדים כותבים הביתה בעצמם...'. הנזיפה הייקית המרומזת והמוכרת כל כך מעלה חיוך קל על פני ואני ממשיכה לקרוא.
'מאבא האהוב וממרים (בת נוספת שנשלחה לאשוויץ) אין לנו עדיין כל ידיעה. הקב"ה יגן עליהם ויעזור שיחזרו במהרה אלינו. בוודאי ידוע לך מה שאבא היקר שלנו נהג לומר: תפילות של ילדים מתקבלות אצל אבינו שבשמיים, זכרי זאת כל הזמן והתפללי בהתמדה. אזי השם יתברך יעזור בקרוב לאבא ומרים היקרים, כמו לשאר הקרובים היקרים... נקווה שבשנה החדשה יהיה שלום ויהיה סוף למלחמה, לשפיכות הדמים ושאר זוועות המלחמה. אם את יכולה הודיעי לנו מה את לומדת, אם יש לך חברה טובה ומה שמה. הכל מעניין אותנו. יש לך כבר צילום ממך שתוכלי לשלוח לנו?'.
אני שומעת את סבתא מתחננת לאות חיים, לתמונה, למילים מוחשיות שיגידו שבתה הצעירה שלא ראתה שנה מסתדרת, שיש לה עם מי לחלוק את כאביה ודאגותיה. בעוד הדמעות שלי זולגות מעצמן כשאני קוראת את מילותיה האחרונות, הגיע סיום המכתב, צוואה לדורות: 'היי תמיד ילדה תמימה, היי בריאה וילדה דתיה ביושר, הישארי אמיתית מוכנה לעזור, ואדיבה כלפי מבוגרים, ונבונה בין חברותייך. שמרי מצוות כרצון הורייך, אז השם יתברך יגן עלייך מכל רגע. כל טוב ונשיקות מכל הלב מאמך האוהבת אותך'.
את תחושת המחנק וחוסר המילים שהרגשתי כשסיימתי לקרוא את אות החיים היחיד מסבתא, הרגשתי רק עוד פעם אחת בחיי. לפני שמונה שנים בפעם הראשונה בחיי יצאתי מגבולות הארץ, בטיול משפחתי, וביקרתי בקבר של סבתא מטל בצרפת. מול המצבה ההיא, האבן הישנה שבתחתיתה חקוקות שתי שורות נוספות המציינות את התאריך האחרון שבו נראה סבא רבא שלי באושוויץ, גם נגמרו לי המילים. בניגוד לסבא רבא שהגיע לאושוויץ ולא חזר משם, זכינו שסבתא שתלאות המלחמה והבריחה מגרמניה הכניעו אותה, תובא לקבר ישראל, ותנציח גם אותו.
ועכשיו תורנו להנציח. בכל שנה אני מזכירה שאנו דור המעבר, בין אלו שראו בעיניהם וחוו על בשרם את הזוועות, לבין אלו שלא יכירו אפילו ניצול אחד, ויוכלו רק לדמיין את הצלילים והמראות. השורות של סבתא ושל רבים אחרים הן הדבר היחיד שעוד נותר לנו. אבל בכל פעם שקוראים או אוחזים בעדות משם, אנו מרגישים פה את ההבדל בנפש, יודעים שעשינו עוד משהו כדי שנכדינו לא ישכחו אף הם. ככה, אולי יש סיכוי שכשישאלו בעוד כמה עשורים מה הייתה השואה, עדיין יעלו מול עיניהם של בני הדור העתידי כל הפנים והשמות, ולא רק תאריך בספר ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו