המושגים "נקם", או "נקמה", טבועים למכביר במסורת הכתובה של היהדות וחכמיה. עד כדי כך שכיחים מושגים אלה, עד שאף הקב"ה מכונה בעצמו "אל נקמות". זאת תוך קריאה לאל להוריד את הנקמה מן השכינה אל קרקע המציאות, כלומר לבצעה. שנאמר: "אל נקמות אדוני, הופיע!"
פרופ' רחל אליאור, חוקרת הנקמה במחשבת ישראל, מבהירה כי ביהדות, "רק לאלוהים שמורה הזכות לנקמה. על האדם נאסר לנקום. כל רעיון המשפט מנוגד לדחף לנקום. רק למשיח, כעושה דבר האל, שמורה הזכות לנקום". נחשבת גם כיום לחריגה מהצו הזה. הנקמה לא היתה מושג יוצא דופן ונוכרי למסורתו של העם היהודי. המסורת היתה שזורה בה, תוך התנגדות נחרצת למעשה, כדברי פרופ' אליאור. אולם, ביצוע מעשה נקם לא תמיד נחשב לחטא: שוחרי הנקמה נחשבו גם למי שעושים מעשה גבורה. זכורה בעיקר נקמתו של שמשון בפלשתים ("זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא, אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים, ט"ז).
ניתן לראות את התפישה הזו בהיסטוריה הקרובה יחסית - בביצוע מעשי חבלה בישראל בידי פלשתינים. למעשים של הפידאיון, עוד לפני שטושטש "הקו הירוק", השיב צה"ל במה שכונו "מעשי תגמול". ואלה היו, כמובן, מעשי נקם. לוחם יחידת העלית "101", מאיר הר-ציון, הוא וחבריו, ביצעו מעשה נקם על רצח אחותו, שושנה, בידי בדואים. נקמה זו ונתקבלה בהבנה, בדרך כלל, על ידי הציבור. רק מיעוט התנגד למעשים. הר-ציון נחשב עד למותו למי שמסמל אומץ לב.
לאחר ביצוע הפשע הקיבוצי הנורא בהיסטוריה – השואה - כמעט לא בוצעו בגרמנים הנאצים מעשי נקם על פשעיהם – ואם בוצעו, היו אלה בודדים ומעטים מאוד, בידי חבורות נוקמים ספורדיות שלא היו חלק מזרם מרכזי של נקמה מטעם גוף ממלכתי. אבל אילו בוצעו מעשים שכאלה, סביר להניח כי היו מתקבלים בהבנה על ידי רובה של אוכלוסיית העולם באותה תקופה. בשלהי מלחמת העולם השנייה, חשוב לזכור, ביצעו חיילי הצבא האדום בנשים גרמניות מעשי אונס המוניים, תוך כדי כיבוש גרמניה. מעשים אלה, ככל שייתפסו כיום כזוועה, נתקבלו אז בהבנה יחסית.
"לי נקם ושילם", ספרה של פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית של "יד ושם", נועד לספר וגם להנציח את תחושת הנקם שבערה בלב העם היהודי. המחברת מגוללת את פרשת "הנוקמים". אלה היו כ-50 צעירים יהודים. היה להם מנהיג ומפקד: אבא קובנר, פרטיזן ומשורר, דמות בעלת כריזמה לוהטת שסחף אחריו את החבורה.
כריכת הספר (אונ' חיפה/פרדס)
שני מאפיינים בולטים היו שזורים באישיותו של קובנר: שירה ולחימה. הוא היה יליד בלארוס, ממנהיגי "השומר הצעיר". כאשר הגיעו הידיעות על מעשי הטבח בידי הנאצים, עורר קובנר את הצעירים בעירו וילנה, וקרא להם: "אל נלך כצאן לטבח". זו היתה קריאה לנקמה. וכדי שלא יילכו כצאן לטבח, ברח קובנר אל היערות כדי להתחבר אל הפרטיזנים. שם הקים את המחתרת היהודית הלוחמת. הלהט שאפף את רוחו של קובנר, סחף אחרים אם כי לא רבים.
ספרה של פורת מבקש להנציח את מעשיה (הבודדים) של קבוצת הנוקמים, בהנהגת קובנר. אך לא פחות מכך פורת מתמקדת בסוגיה המוסרית העומדת סביב הלגיטימיות הראשונית, אם קיימת כזו בכלל, של מעשה הנקמה. האם הוצאת גזר דין לפעולה, ללא משפט, היא מעשה ראוי? האם הרעלה של מי בארות של תושבי עיר גדולה, על ידי החדרת נוזל-רעל לצנרת המים – היא עניין לגיטימי?
קובנר עצמו דווקא הסתייג לעתים ממושג הנקמה. כך, בהתבטאות חד פעמית מפיו שנאמרה שנים לאחר המלחמה: "לא אני ולא חברי לא הטפנו לשנאת העם הגרמני אלא לאחריותו...מעודי לא שמתי את הדגש על נקמה, לא במחשבה ולא במעשה, אלא על חובת מיצוי הדין" (עמ' 296). כך שקובנר לא ראה במעשים אקט פרוע של נקמה, אלא מעין "מיצוי דין", שמשמעותו משפטית ושכלתנית יותר. הוא דיבר בנימה לוחמנית קשה על היצר שפיעפע בו לאחר המלחמה: "אני חלמתי בלילות, כשנודע לי שיש פצצה אטומית, שלו היתה בידי האפשרות להטיל אותה על גרמניה – הייתי מטיל".
כדי לחזק ולהתחזק ברצון לנקם, ערך קובנר מסע שיכנוע בקרב הנהגת הישוב בארץ. בן גוריון ומנהיגים אחרים, לא העניקו לו את הגושפנקה המבוקשת לתכנוני הנקמה. נראה כי ההנהגה חששה כי מעשים אלה יעוררו התנגדות בקרב הבריטים, כובשי הארץ. מעשים אלה עלולים היו לרכך את השנאה לגרמניה הנאצית.
בפירוט ובדיוק רב מתארת פורת את תכני הדיונים הפנימיים על הנקמה כערך מוסרי. מבנה הספר, על חלקיו, תורם רבות לדיון פילוסופי, ערכי, על המשמעות של ביצוע מעשי נקם. הוא מציב סימני שאלה לצד טיעונים בעד ונגד המעשים, ואלה סימני שאלה המעוררים מחשבות מפרות – גם 75 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה.
לי נקם ושילם, היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר / דינה פורת
אונ' חיפה/פרדס, 327 עמ'
