שרד את השואה, ניצח את הנגיף: "אני כאן; חי, נושם ובריא"
מיכאל כץ בן ה־92, דייר בית האבות "משען" בבאר שבע, החלים מהקורונה • בתקופת המלחמה עבד במפעל לייצור פגזים • "כשאשפזו אותי בבית החולים לאחר שנדבקתי בנגיף האמנתי בעצמי שאצליח להתגבר על זה בזכות החוזק הנפשי והפיזי שלי, אחרי כל מה שעברתי בשואה"
מיכאל כץ בן ה־92, ניצול שואה, תושב באר שבע ודייר בבית האבות משען, פונה לפני כשלושה שבועות במצב קשה ליחידה לטיפול באירועים מיוחדים לחולי קורונה בסורוקה. מיכאל החלים והשתחרר מבית החולים וזכה יומיים לאחר מכן לחגוג את יום הולדתו ה־92 כשהוא בריא מהנגיף, בחברת משפחתו.
"ניצחתי וניצלתי מהשואה הקשה שעברה עלינו", סיפר כץ, ניצול שואה ממולדובה, באמצעות אחייניתו לובה, המשמשת עבורו אשת קשר בשל קשיי השמיעה שלו. "בבית האבות שמעתי על חברים שהיו לי שם שנפטרו מהקורונה. עברנו תקופה קשה בגלל שהיינו בבידוד. הייתי בטוח שאני, כמי שעבר תקופה קשה בשואה, אצליח לשרוד כל קושי אחר בחיים. כשאשפזו אותי בבית החולים לאחר שנדבקתי בנגיף האמנתי בעצמי שאצליח להתגבר על זה בזכות החוזק הנפשי והפיזי שלי, אחרי כל מה שעברתי בשואה. והנה אני כאן, חי ונושם ובריא". ד"ר לאוניד ברסקי, אחד הרופאים שטיפלו בו, סיפר כי מיכאל פונה ליחידה לטיפול באירועים מיוחדים בסורוקה לאחר שסבל מחום ומקשיי נשימה.
מיכאל (מישה) כץ נולד ב־1928, בן שלישי מתוך שבעה אחים, בעיירה קטנה במולדובה, טלנשט, שבה התגוררו משפחות יהודיות רבות בשכנות טובה עם משפחות מולדביות אחרות. כשהיה בן 7 אביו נפטר במהלך פוגרום שביצעו המולדבים בשכניהם היהודים. "הרבה לפני שמלחמת העולם הגיעה למולדובה", הוא נזכר, "סבלנו מאוד מהמולדבים. הם כבר עשו ביהודים כמה פרעות ופוגרומים ועשרות יהודים נטבחו. חשבנו שהמולדבים יגנו עלינו מפני הנאצים, אבל הם בחרו להיות נחמדים לנאצים כדי להציל את עצמם מידיהם".
"הכינור היה אהבת חיי"
מיכאל היה בן 13 כשמלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר מגוריהם עם פלישת הנאצים לבריה"מ ביוני 1941. "ידענו שאם לא ננטוש ונברח, ירצחו אותנו בדם קר", סיפר. כל בני המשפחה הצליחו לברוח מהבית, ובטרם עזבו את העיר ראו איך ביתם נהרס מהפגיעה הישירה בהפצצת מטוסים גרמניים.
"היינו בזמן בריחה, ורצינו לקחת דברים חשובים ויקרים לנו. לא היה זמן לקחת הרבה דברים. הכי חשוב היה לי לקחת איתי את מה שהכי אהבתי, את הכינור שלי. הוא היה אהבת חיי ושמרתי עליו יותר מכל דבר אחר. חודשים ארוכים, תוך כדי המלחמה הקשה והאכזרית, המשפחה שלנו ועוד רבות אחרות היו בדרכים. עברנו הכל בתקופת המלחמה - רעב, קור, מחלות. לא כולם שרדו - סבא וכמה מהאחים והאחיות לא הגיעו לקזחסטן הרחוקה. גם הכינור שלי נהרס באחת ההפצצות. כל כך שמרתי עליו וסיכנתי את חיי בשבילו, אבל הוא אבד לעולם".
לאחר שהגיעו בבריחתם לקזחסטן מישה התחיל לעבוד במפעל לייצור פגזים לתותחים וטנקים, שם עבד מגיל 13 עד סוף המלחמה. בגיל 21 התחתן עם יהודייה, לוסיה, והם חיו באושר 48 שנים; תחילה בקזחסטן ולאחר מכן באוקראינה וברוסיה. ב־1996 התאלמן מיכאל, וכיום הוא אב לשני ילדים וסב לשלושה נכדים ולנין. ב־2005 עלה ארצה לבאר שבע. עד לפני שנה המשיך לחיות חיים מלאים - לבשל, לסדר ולתקן את כל הבית בידי הזהב שלו, וגם לפעמים לנגן קצת בכינור. לפני כמה שנים הוא פגש אהבה חדשה - ריטה. בשנה שעברה נפל ושבר את האגן. הוא עבר שני ניתוחים ותהליך שיקום ולבסוף הגיע למשען.
אחייניתו לובה מספרת עליו: "בכל מקום שהוא מגיע - כולם אוהבים אותו ומקבלים ממנו אנרגיה ואופטימיות, גם במצבים הקשים שהוא עבר ועובר בחייו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו