בבוקר יום שני היה צריך לחפש את הבנים לבנות ואת הבנות לבנים, ונדמה לי שהיינו צריכים לקום קצת יותר מוקדם. גם ככה כל העניין הזה של השכמת ילדים בחורף הוא מלחמה נגד השעון, וכשאתה מכניס לתוך המשוואה הבלתי פתירה גם את הצורך לאלתר תחפושת, העניין מסתבך לגמרי. וכל זה לא קשור בכלל לעובדה שהבוקר מצאתי מברשת שיניים בתוך הפאה הבלונדינית.
מנהג חדש עשו להם בבית הספר. שבוע לפני פורים כולם מתחפשים. בכל יום! ובכל פעם מחדש! בהוראת בית הספר ועל פי חוזר שהופץ בין ההורים וממוגנט לדופן המקרר. יום אחד כולם באדום, למחרת בירוק, בשלישי גיבורי־על וברביעי גיבורי תחת. בזאת מובהר, מוסיפה הנהלת בית הספר, שאין לרכוש תחפושות לימים האלה, חלילה. כל העניין הוא לאלתר ולמחזר. כך נשלב באופן מושלם את ערכי המגניבות הפרועה עם ערכי הצדק החברתי, ברוח החג הזה שבו, כזכור, מצווה גם להשתכר עד כלות וגם לדאוג לעניים. כמה מתיש להיות כיפי. איזה כיף זה להתיש.
יום ב', אם כן, היה היום של בנים־בנות, כך אמרה הרשימה, וכולנו חשבנו שזה נחמד ומגניב, וקצת נזפנו בבן הגדול שהתעקש להתלבש כרגיל ואפילו לא העיף מבט בצעיף הוורדרד שהיה אמור ללכת יופי עם עגילים תלויים. ואז חשבנו: רגע, מה קורה פה. כל העניין הזה של פורים לא אמור להיות קצת מחתרתי, נגד ההורים והמורים והמבוגרים וכל זה?! משהו מאוד מוזר קרה לנו אם אנחנו מנסים, באופן ממוסד, לחייב את הילדים להיות מגניבים ופרועים כמו שצריך. ובעצם שום דבר מוזר. הכל כרגיל. בכל פעם שהממסד מזהה גרגיר של מרד, האינסטינקט הגאוני שלו הוא להלאים אותו. לחבק אותו עד מחנק. הבריטים מעניקים תוארי אצולה לכוכבי רוק ופאנק, ואצלנו הופכים את פורים לחובה בית־ספרית מאורגנת.
ואז נזכרתי בסיפור על שולי ש'.
* * *
הזוג ש' היו הראשונים מהחבורה שממש התחתנו, כולל משכנתא ותחתיות תואמות לספלי קפה. היינו קבוצה ירושלמית של סטודנטים נצחיים. רווקים מושבעים שהפכו את חוסר ההצלחה לעיקרון, וכפי שאפשר לנחש, גאוות יחידה עולצת ליוותה כל מפגש שלנו, והפחד הגדול היה שבסוף יקרה לנו מה שקרה לזוג ש'. שכזכור, התחתן וכיוב'...
האיום השי"ני היה ממשי, ולזכותם של השי"נים - בואו נקרא להם שולי ושאול - ייאמר שהם היו מודעים לבעייתיות העולה ממעשיהם. כדי להרגיע את החבורה הם הקפידו לשדר שאמנם היתה פה חתונה, אבל שום דבר באמת לא עומד להשתנות. שולי, שתמיד היתה קונצ'רטו לסוודר ולנובלס, תמשיך עם אותם סוודרים מהוהים ועם אותן סיגריות. וגם שאול ימשיך לקחת כסף מההורים, לדשדש עם עבודת המחקר שלו ולקום בצהריים. בקיצור, שניהם התחייבו שבסיפור הזה לא יהיו ילדים. שי"ן חדש לא יבוא לעולם!
יום גשום אחד היא חזרה נרעשת. זה היה לפני פורים, וכשחיכתה לאוטובוס היא היתה עדה למחזה שכמעט הפך את עולמה. עמד שם בתחנה ילדון חמוד בתחפושת ארנב. זה היה ארנב מתוק כל כך, עם אוזניים וזנבנב, שהלב נמס. מישהו כאן ללא ספק חשב על "מיץ פטל". מישהו בעיר הזאת אוהב את הילד שלו אהבה גדולה.
שולי מחתה דמעה, סילקה במיאוס את הסיגריה מהפה, והתמלאה ברגשות אמהיים מיידיים. לפורים הבא אני חייבת לעבוד על תחפושת של ילד משלי, או ילדה, היא נשבעה וזרקה את כל החפיסה מהתיק.
ואז הגיע האוטובוס. הוא היה מלא עד אפס מקום, ולכן נעצר 30 מטר אחרי התחנה, הוריד נוסע אחד וסגר דלתיים. ואז הארנב התחיל לקלל. "יא זבל", הוא הרעים בניגון הירושלמי בנוסח עדות "לה פמיליה". "יא חבר אגד מ... אפס! אמא'שך..." וכאן הוא המשיך להעתיר פנינים שלא אביא כאן, במחילה. גם שולי, עד כמה שאני זוכר, חסכה מאיתנו חלק. חבל שהיא לא חסכה גם את התיאור של איך נאלצה למשוך את הסיגריות מהפח, ולעשן אחת.
* * *
יש בפורים משהו שמזכיר מעט את ערוץ 2. שניהם מבטיחים לך חגיגה טוטאלית של כל החושים, ושניהם - מי יותר מי פחות - משאירים אותך בסוף הערב עם תחושה נכזבת של "נו, טוב..." מאז שאני זוכר את עצמי, פורים משרה עלי תוגה קלה. בתשעה באב, למשל, זה לא קורה לי. יום החורבן הלאומי תופס אותי כמעט תמיד במצב רוח מבודח ומוכן לכל שטות; והנה בפורים, עם כל המסכות והרעשנים, אני שוקע בעצב קיומי כמו איזו דמות מיוסרת של צ'כוב.
עד היום יש עמוד אחד ריק באלבום הילדות שלי, זכר לפורים הלא מוצלח ההוא שבו הייתי אמור להתחפש לליצן.
באותם ימים, כזכור לחלק מאיתנו, את התחפושות היו מכינים בבית. אפילו אם כל הכיתה התחפשה לקאובויים, לא היו שניים זהים. באותה שנה אמא אספה פיסות בד, רעיונות ועצות, תפרה והדביקה, צבעה ואיפרה, התרחקה ותיקנה, ולא הרשתה לי לזוז או להביט במראה עד שהכל מוכן. המולת פרפקציוניזם ריחפה באוויר, וחשבתי לי שככה מן הסתם מרגישים החנוטים במצרים.
ואז, פתאום, אמא לקחה צעד לאחור. הביטה בי כמו פסל ביצירתו, הוסיפה נגיעה אחרונה, כמעט לא מורגשת, בקצה האצבע, ואמרה משהו כמו "אה־וואלה! לא היה ולא יהיה ליצן חמוד כל כך".
רק אז הגיע האישור להביט במראה. ו... יודעים מה? אמא צדקה. לא יכולתי לזהות את עצמי. מן המראה השתקפה אלי דמות הליצן האולטימטיבי. כזה שמסביבו מקימים קרקס. כזה שלעומתו כל יתר המוקיונים, הליצנים והבופונים הם צלליות דהויות. זה היה מוחלט עד כדי כך שהתמלאתי פחד שלא מהעולם הזה. רצתי לכיור בוכה והיסטרי. רק להוריד הכל. לתלוש. למחוק את האיפור. נדמה לי שאמא, שתהיה בריאה, כועסת עלי עד היום. אני חושב שבכל פעם שאני עומד על במה ומספר משהו מצחיק אני מנסה להציל משהו מהליצן ההוא.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו