הלילה שבין 2 ל־3 בפברואר 1945 במחוז מולפירטל שבאוסטריה העליונה היה קר. עבור אסירי המחנה מאוטהאוזן זה היה עוד לילה מסויט - שעות של שהייה בצריפים בין ימים של עבודת פרך, עינויים, הרעבה, התעללות והרג. המוות לא נח כאן גם בלילות. האסירים התשושים באחד המחנות המזוויעים של הרייך השלישי נרצחו ומתו בסיטונות בכל שעות היממה.
לעומתם, תושבי העיירות והכפרים שבסביבת המחנה ישנו שינה ערבה ובטוחה בבתיהם החמימים. גורל האסירים האומללים לא הטריד אותם כלל וכלל. בדיוק להפך, המגורים בקרבת המחנה שבו הומתו מאות אלפים היו דבר נוח. רובם ככולם הפיקו רווחים נאים מכלכלת העבדות והמוות של מאוטהאוזן. האסירים הועבדו בכפייה בעסקים ובמשקים של בני מחוז מולפירטל, והניחו תשתית לפריחתו הכלכלית.
גם היום, כשאתה עומד ליד אנדרטת המנורה בכניסה למחנה וצופה בנוף שבו התרחש מעשה הפשע הגדול של המאה ה־20, קשה שלא לשים לב לבתים האיתנים והמרווחים של כפרי הסביבה. קשה באותה מידה לגרש את המחשבה שהבתים האלה בנויים, פשוטו כמשמעו, על עצמות ועל דם הנטבחים מקרב בני עמנו ובני עמים אחרים, שנשפך כאן כמים.
מאוטהאוזן היה ממחנות הריכוז הראשונים שהוקמו על ידי הנאצים, והפך במהרה לאחד האכזריים ביותר. המיקום נבחר בשל כמה סיבות, שרובן כרוכות בסמיכותו לתשתיות הרייך. סיבה נוספת, משמעותית לא פחות, היתה קשורה במחצבות הגרניט של האזור - הגרמנים קיוו לפאר באמצעות האבן הזאת את עריהם בהתאם לתוכניות הראוותניות של האדריכלים הנאצים. המחנה התרחב, הקים "סניפים", קלט עוד ועוד אסירים שהועסקו במגוון עבודות אחרות והיה לחוליה הרווחית ביותר במכונת העבדות הגרמנית. עם זאת, מחצבת מאוטהאוזן נותרה בליבו, והפכה לאחד האתרים המחרידים ביותר שידעה האנושות.
המענים הנאצים לא הסתפקו בניצול עבודת הכפייה של האסירים המוכים והמורעבים. שומרי האס.אס נהנו לפגוע בעבדיהם בשלל שיטות סדיסטיות. האסירים הוכרחו לשאת גושי גרניט מסותתים סיתות גס, ששקלו לעיתים קרובות יותר מ־50 ק"ג (בדרך כלל יותר ממשקל גופם) במעלה 186 "מדרגות המוות", צמודים בזה אחר זה. במהלך העלייה רבים הגיעו לאפיסת כוחות, התמוטטו ונפלו על האסירים שמאחוריהם בשורה, ואלה בתורם נפלו על אסירים אחרים, כך שנוצר אפקט דומינו מחריד; לעיתים קרובות נפלה כל שורת האסירים אל המוות בתחתית המחצבה. מי שהגיע למעלה היה עלול ליפול קורבן ל"משחק" איום נוסף של אנשי אס.אס. אלה "השתעשעו" להשליך אסירים למטה מדופן המחצבה, שאותה כינו בלגלוג "חומת הצנחנים".
האנדרטה ליד מחנה מאוטהאוזן // צילום: אריאל בולשטיין
המחנה יועד תחילה לאוכלוסיות המגוונות שמהן ביקשו היטלר וחבר מרעיו להיפטר, ולאו דווקא ליהודים: מתנגדי הנאציזם בני לאומים שונים, סוציאליסטים צ'כוסלובקים, תומכי המשטר הרפובליקני בספרד, אנרכיסטים, משכילים פולנים ועוד. כש"הפתרון הסופי" הוצב כיעד רשמי של הרייך, התמונה השתנתה. במאי 1941 הובאו לכאן ממחנה בוכנוואלד 452 יהודי אמסטרדם. בתוך שלושה ימים כולם נרצחו במחצבה. גורל דומה חיכה ליהודים שהובאו למאוטהאוזן במשלוחים הבאים. עד 1944 שום יהודי לא שרד במחנה יותר משלושה ימים.
ב־1944 הועברו למאוטהאוזן אלפי יהודים - חלקם מאושוויץ, וחלקם ישירות מערי הונגריה. יהודים היו גם בקרב קבוצה גדולה נוספת של אסירי מאוטהאוזן, שבויי הצבא האדום. היו אלה קצינים סובייטים שהצליחו להסתיר מהגרמנים את יהדותם, שכן הגרמנים נהגו מייד לאחר לקיחת השבויים לסנן את היהודים מיתר חיילי צבא בריה"מ ולירות בהם בו במקום. קצינים סובייטים הוחזקו במאוטהאוזן בבלוק מס' 20, המופרד מיתר חלקי המחנה. בדומה ליהודים, תנאיהם היו גרועים משל יתר האסירים.
מטרות נעות
בלילה שבין 2 ל־3 בפברואר 1945, בשעה אחת אחרי חצות, פתחו כ־500 שוכני בלוק מס' 20 בריצה פראית אל מגדלי השמירה וגדרות התיל. למרות שבימים שקדמו לכך הבחינו אנשי האס.אס בתכונה מיוחדת בבלוק, וכצעד מנע הוציאו להורג 25 אסירים, תוכנית הבריחה המתוזמנת עבדה. האסירים הסובייטים השתלטו על אחד ממגדלי השמירה, וניצלו שמיכות ובגדים רטובים כדי לגרום לקצר בגדר החשמלית. 419 אסירים פרצו מגבולות המחנה ורצו אל שולי היער הקרוב. כרבע מהם נהרגו במהלך הריצה מירי המקלעים של השומרים. כ־300 האחרים הגיעו אל היער והתפצלו לקבוצות קטנות.
מפקדי המחנה לא הסתפקו במרדף רגיל אחרי הבורחים. הם פנו לאוכלוסייה אוסטרית מקומית וביקשו ממנה להשתתף במבצע. ביקשו, ולא חייבו, משום שלא היה כל צורך לחייב. "אתם הרי אוהבים ציד", הושמעה הקריאה לתושבי העיירות והכפרים שבסביבה, אז הבה נפתח ב"ציד הארנבות של מולפירטל" ונחסל את כל האסירים הנמלטים.
ההזמנה נפלה על אוזניים קשובות. המקומיים נענו לאתגר בהתלהבות שטנית, ויצאו ליערות לטבוח בבורחים, כאילו באמת מדובר היה במסע ציד חביב. לא היו אלה רק אנשי אס.אס, אלא אוסטרים רגילים לחלוטין, רובם לא במדים - גברים ונשים, מבוגרים ונערים - שרצחו את הנמלטים ברובים, בכידונים, בסכינים, באתי חפירה ובקלשונים. לאסירים לא היה סיכוי: הם לא הכירו את הסביבה, היו יחפים, מותשים וחולים, בגדיהם בלטו על לובן השלג והפכו אותם למטרות נוחות עבור "הציידים". כל מי שקיווה להסתתר באחת החוות או פנה לכפריים האוסטרים בבקשת עזרה, נרצח בעינויים קשים. בסדום של מחוז מולפירטל נמצאה רק משפחה אחת שונה.
הייעוד המקורי: מחנה לשלל מתנגדיו של היטלר. שער הכניסה // צילום: אריאל בולשטיין
בשעות אחר הצהריים של 3 בפברואר הגיעו שניים מן האסירים הבורחים, מיכאיל ריבצ'ינסקי היהודי וניקולאי צמקלו, לחוות חקלאיות הסמוכות לכפר ווינדן, במרחק של כ־9 ק"מ מהמחנה. הם הציצו לחלונות הבתים, וברובם ראו את הדיוקנאות של היטלר מתנוססים על הקירות. פתאום, באחד הבתים, דיוקנו של הפיהרר לא נראה. במקומו על הקיר היה תלוי צלב גדול. ריבצ'ינסקי, שדיבר יידיש והבין גרמנית, דפק בדלת.
רחמים של אמא
מריה, אם המשפחה שפתחה את הדלת, ראתה מולה צל אדם עטוף שמיכה, נועל נעליים בלויות שהיו גדולות עליו בכמה מידות. "אני מתורגמן אוקראיני, יצאתי מלינץ בדרכי חזרה לאוקראינה", ניסה מיכאיל את מזלו, אך מראהו לא השאיר הרבה מקום לספק. מתחת לשמיכה הציצו בגדי נשים שהבורחים איתרו במהלך המנוסה באחד המשקים, והכובע על ראשו הסתיר תספורת מיוחדת של אסירי בלוק מס' 20, שעיקרה "רחוב היטלר", פס מגולח במרכז הראש. אם זה לא הספיק, במחוז מולפירטל ממילא לא היה אדם שלא שמע על הבריחה ממאוטהאוזן.
"אני יודעת מי אתה", ענתה לו מריה, הכניסה אותו פנימה והלכה להתייעץ עם בעלה יוהאן. אנה האקל, הצעירה בין הילדים של מריה ויוהאן לנגתלר, והיחידה שנותרה עד היום בחיים, היתה אז בת 14. "זה היה הדבר הנכון לעשות", היא אומרת בפשטות בשיחה עם "ישראל היום". אבל הדברים כמובן לא היו פשוטים כל כך. יוהאן הזכיר לאשתו שאם הבורחים יתגלו בביתם, גם בני הבית יישאו בעונש. למרות הפצרותיו, מריה לא ויתרה. באופן מדהים גם העובדה שחמישה מילדי המשפחה שירתו באותה עת בוורמאכט חיזקה אצלה את הנחישות לתת מחסה לקצין סובייטי. "כאמא אני רוצה שהם יחזרו בריאים ושלמים הביתה", אמרה מריה לריבצ'ינסקי, "וגם לך יש אמא שבוודאי מחכה לשובך". אף אחד מהם לא ידע אז שאמו של מיכאיל כבר לא מחכה לו. ההורים של ריבצ'ינסקי, בדומה ליתר יהודי העיירה פסטוב באוקראינה, נרצחו על ידי הגרמנים.
אנה האקל // צילום: אריאל בולשטיין
כפשרה סוכם בין מריה ליוהאן שריבצ'ינסקי יישאר אצלם "למספר ימים". כעבור כמה שעות חזר הביתה בן משפחה נוסף, אלפרד ששירת ב"פולקסשטורם", מיליציה נאצית שנועדה למי שלא גויס לשורות הצבא. הוא הוכנס לסוד העניין ושאל את הזר אם הוא בא אליהם לבד. ריבצ'ינסקי חשד תחילה שמדובר במלכודת, אבל הפצרותיה של מריה הרגיעו אותו, והוא סיפר שנמלט נוסף מסתתר באסם. כך ניצל גם ניקולאי צמקלו.
"אחר כך, ביום ראשון, נערך מבצע חיפושים גדול", מוסיפה האקל. "באותו יום הלכתי עם ההורים לכנסייה. עברנו יותר ממחצית הדרך, כשפגשנו המון חיילי אס.אס עם כלבים. אמי ראתה אותם ואמרה: 'זה הסוף שלנו. עכשיו ימצאו אצלנו בבית את הכלים של האסירים הנמלטים'. ההורים שלחו אותי חזרה הביתה. הייתי חייבת לעבור ליד החיילים בלי לעורר חשד. באתי הביתה בריצה, הזהרתי את אחותי, ושתינו מיהרנו לאסם. סילקנו משם את הכלים, סידרנו את ערימות החציר והשחת, וסיפרנו לנמלטים שתכף יגיעו אנשי אס.אס עם הכלבים. האמת, לא ברור לי עד היום איך הכלבים לא מצאו אותם, הרי אלה היו כלבים מאומנים שאולפו במיוחד כדי לחפש אנשים".
כעבור כשבוע, כאשר בני לנגתלר תהו שוב למשמע הגרמנית שהיתה שגורה בפיו של ריבצ'ינסקי, הוא נאלץ לספר להם שהם מסתירים בביתם יהודי. לאחר הנפילה בשבי מיכאיל הספיק להשמיד את תעודתו הצבאית, שבה צוין הלאום שלו. בהמשך, הוא התחמק מכמה סבבים של חיפוש יהודים בקרב השבויים, בעיקר בזכות מראהו שלא הסגיר את מוצאו. הגרמנים פעלו בהרבה מקרים על סמך מראה עיניהם - השיער הבלונדיני של ריבצ'ינסקי ואפו "הלא־יהודי" פעם אחרי פעם שכנעו אותם שהוא רוסי. לדברי האקל, הגילוי לא הרתיע את אמה: "היא התחילה לראות במיכאיל ובניקולאי בני משפחה, את בניה שלה, והם התרגלו לראות בה את דמות האם".
בין הערצה לשנאה גלויה
משפחת לנגתלר החביאה את שני האסירים במשך שלושה חודשים. תחילה הם נשארו באסם, ואחר כך עברו לעליית הגג. האקל נזכרת בתחושת הפחד שליוותה אותם בכל התקופה הזאת. סכנה נוספת ארבה לכולם, כאשר מיכאיל חלה. הוא רשם על פתק את שם התרופה שלה היה זקוק, ומריה הלכה עם הפתק לבית מרקחת. רק כשהושיטה את הפתק לרוקח, היא קלטה שהכיתוב בו היה בשפה שלא הכירה. "זאת בטח רוסית, ועכשיו יעלו עלינו", פרצה למוחה מחשבה איומה. אולם בניגוד לציפייתה הרוקח לא הפגין כל פליאה ונתן לה את התרופה. כששבה הביתה, ריבצ'ינסקי הסביר למארחיו שהספיק קצת ללמוד רפואה, והכיתוב בפתק היה בלטינית.
מיכאיל ריבצ'ינסקי
לקראת סוף המלחמה נדרש גם יוזף בן ה־17, צעיר הבנים של משפחת לנגתלר, להתגייס לצבא הגרמני. מריה החליטה למנוע זאת ממנו, ויוזף הצטרף לשני הבורחים הסובייטים בעליית הגג של בית המשפחה. כתוצאה, הסיכון רק גבר. כל תושבי הכפר הכירו את יוזף, ואם את שני הזרים עוד אפשר היה להציג בתור "אוסטארבייטר", עובדים מן המזרח ששימשו בהמוניהם את האוכלוסייה הגרמנית ברחבי הרייך, את הימצאותו במשק של מי שנחשב לעריק לא ניתן היה להצדיק בשום הסבר. ולסמוך על אנושיותם וטוב ליבם של בני מחוז מולפירטל, לא היה מציאותי.
למזלם של ריבצ'ינסקי וצמקלו, ושל מארחיהם, קריסת המשטר הנאצי הגיעה לפני שהם התגלו. ב־5 במאי 1945 חיילי צבא ארה"ב נכנסו לחווה בווינדן. "ילדים, הגיעה שעתכם ללכת הביתה", אמרה מריה לשני הקצינים שהצילה. אלא שאפילו השיבה הביתה לא היתה דבר פשוט. אזור המחנה מאוטהאוזן החליף ידיים - צבא ארה"ב העביר אותו לידי הצבא האדום. ריבצ'ינסקי וצמקלו התייצבו במפקדה של צבאם וסיפרו את סיפורם הלא ייאמן. אלא שבמקום להעלות את גבורתם ואת הצלחתם לשרוד על נס, הקצינים שחקרו אותם חשדו שמדובר בבוגדים.
בני משפחת לנגתלר לא שיערו שהם עתידים להציל שוב את ריבצ'ינסקי וצמקלו. "אמי נדרשה לאשר שסיפורם נכון, כדי להסיר מהם את החשד של בגידה ושיתוף הפעולה עם הנאצים", מספרת האקל. "היא עשתה זאת, ולבסוף הם שוחררו והורשו לחזור לבריה"מ". במקביל, סיפור ההצלה נודע בקרב תושבי המחוז ולדברי האקל, הדעות לגביהם היו חלוקות: היו שהעריצו אותם, והיו שהגיבו בשנאה גלויה. כך, למשל, אנדראס גרובר, במאי אוסטרי שהפך את סיפורה של משפחת לנגתלר לסרט, טוען שכמה עשרות מתושבי הסביבה שהשתתפו באופן פעיל בציד שבויים נמלטים הועמדו לדין לאחר המלחמה ונענשו.
ד"ר איליה וסילייב, מנהל קרן אלכסנדר פצ'רסקי העוסקת בהנצחת ההתנגדות לנאצים במחנות הריכוז, מודאג מכך שדווקא בישראל גבורתם של יהודים שהעזו למרוד בגרמנים ושל מציליהם, דוגמת מריה לנגתלר, ידועה רק למעטים. "תלמיד ישראלי ממוצע שמע אולי על מרד גטו ורשה", מתלונן וסילייב, "אולם הוא לא נחשף לסיפורים של יהודים שהקימו מחתרת בגטו מינסק, יזמו מרידות במחנה טרבלינקה או השתתפו במבצעי בריחה נועזים ממחנות אחרים. שמותיהם של מיכאיל ריבצ'ינסקי ושל המשפחה האוסטרית שהצילה אותו לא מוכרים אפילו למוסדות כמו יד ושם. חובתנו לתקן זאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו