לפני שני עשורים, כש"חבל על הזמן" הפציע, זה היה מטבע דו־צדדי: השתמשנו ב"חבל על הזמן" כדי לבטא משהו שלילי וגם כדי לבטא משהו חיובי. כדי להבין לאיזה צד של המטבע מתכוונים, היית חייב לשמוע את המשך המשפט או לפחות את הניגון. היום המטבע נפל: ברור ש"חבל על הזמן" זו מחמאה. "חבל על הזמן מזמן" - מחמאה מוגזמת. "חבל"ז" והטיותיו ("טיול חבל"זי", "עוגה חבל"זית") - שבח, הלל ותפארה עד אין קץ.
חבל על הזמן, חשבתי כששמעתי ששוקלים את המשך ההשבתה לכל תקופת האביב. חבל על הזמן, חשבתי כששמעתי שפיקוד העורף מתכונן לסגר חלקי או מלא עד חגי תשרי או עד החורף הבא. חבל על הזמן, הרהרתי כששמעתי שמערכת הבריאות בעולם כולו נערכת ל־18 חודשים עד מציאת חיסון או תרופה. חבל על הזמן שלנו.
חשבתי עלי, אישה בת 40 שזנחה את חלומותיה הגדולים עוד טרם הקורונה, האם אני יכולה לעמוד במקרה הגרוע ב־18 חודשים כאלה, של קיפאון, של חיים בכלוב? 18 חודשים של עמידה במקום, או אפילו הידרדרות אחורה? מאמלל עד ייאוש ככל שיהיה, אני אשרוד את זה. אפול ואקום, אקום ואפול, שבע פעמים, אבל אצא מהצד השני שלמה. חמש עד עשר שנים מסוף הקורונה - אני סוגרת את הפער בגוף ובלב. 18 חודשים בלי חברה, בלי פרנסה, בלי תנועה - זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי. ראינו שורדים מטראומה אחרת, בלי להזכיר שמות של טראומות, שהיו פרק זמן כזה בלי חברה, בלי פרנסה, לפעמים בלי תנועה, והצליחו לצאת מזה.
אבל יש מי שמדובר עבורו בזמן יקר שלא ישוב. מי שחצי שנה או שנה של חיים בתוך שרף אורן שהתקשה, ישפיעו דרמטית על המשך חייו. שלא יעזרו חמש שנים לתיקון אחר כך. מי שעבורו "חבל על הזמן" הוא לא ביטוי חיובי. שילכו לו חתיכות מהחיים בסגר. חתיכות של עכשיו או לעולם לא.
תינוק שמתחיל ללכת ולא יעשה זאת על חול ים, דשא, חצץ, מדרכה משופעת, אלא רק על אריחים, בתוך אותם 60 מטרים של דירה. פעוט שמפתח לראשונה כישורים חברתיים ולא פוגש בחברים. רווק או רווקה שבשלים להתחתן, רוצים להתחתן, ושוק הדייטים נעול בפניהם. נשים בטיפולי פוריות בגיל קריטי, כשכל חודש מרחיק מהן לתמיד את האפשרות להפוך לאימהות.
קשישים שמעבירים את חודשי חייהם האחרונים לבד, בלי להיפרד מיקיריהם. גם אם יצאו מהעולם בשלווה, בשיבה טובה, גם אם נפטרו מזִקנה כמו שאומרים, שלא חובקו ולא חיבקו בימיהם האחרונים. ילד עם קשיים שלא עובר כעת אבחונים, שפספס השנה את ועדת ההשמה לחינוך מיוחד. ילד עם עיכוב שפתי או התפתחותי שלא מקבל טיפולים שזקוק להם. החיים שלו יהיו על מסלול אחר.
ילד יחיד שאין לו אחים, אין לו שום מפגש חברתי עכשיו, והוא נובל. אישה שנכנסה להיריון שאין לה בגדים שיכילו את מידתה הגדלה. אנשים (כמוני) חסרי מוטיבציה לפעילות גופנית, שבלי התנועה של השגרה נמצאים בכאב ובחולשה של הגוף. אנשים עם מחלות נפש, ממש בתוך הקהילות הנורמליות שלנו, שחייבים אור שמש פיזית, חום ואהבה, מפגש אנושי.
ספורטאים שהתכוננו למשחקים הפאראלימפיים, האולימפיאדה לבעלי מוגבלויות שהיתה אמורה להתקיים הקיץ בטוקיו, ועלולים להיות מבוגרים מדי בשביל האולימפיאדה הבאה. ספורטאים באופן כללי, שמתנוונים ולא יכולים לקיים שגרת אימונים סבירה. זוג צעיר שחוזר הביתה עם תינוק בלי תמיכת סבים וסבתות, בלי נוכחות שלהם בברית. אנשים רגישים ללחץ שמגיבים פסיכוסומטית באופן שעלול להיות כרוני. נזקים מצטברים אצל אנשים שרק זקוקים לשגרה.
אדם שיוצא מהעולם עם מיעוט מלווים, בלוויות קטנות, ובהשבתו אל האדמה נמצאים רק ספורים מבין קרוביו ואוהביו. ילד בן 6 שיפספס את שלום כיתה א'. סבתא שתחסר את שנת ההתפתחות הראשונה של הנכד שנולד. אנשים שיזניחו מצבים רפואיים בינוניים כי הם מפחדים להגיע לבית החולים או למרפאה. המצבים הבינוניים יהפכו לקשים. בעיות רפואיות לא דחופות שלא נפתרו יהפכו לבעיות דחופות. חבל על הזמן. אבל מה אפשר לעשות.
***
מה שאיבדתי הוא נקודת הייחוס. נקודה בזמן ובמרחב שאליה אפשר להשוות משהו. הרי תמיד השווינו. מפלי האיגואסו פחות יפים ממפל התנור, מופע האורות ביורודיסני דומה למופע בהר הרצל (לא להפך, כי אני ישראלית), החתונה הזאת היתה יותר מרגשת מהחתונה ההיא. איפה אני שמה את בר המצווה של נרי, שנערכה יומיים לפני ליל הסדר, ואת שבת בר המצווה שלו, שנערכת השבת? היא יותר ממשהו? פחות ממשהו? כל התקופה הזאת - תסריט גרוע, עלילה נמרחת ומשחק לא אמין - לא ניתנת להשוואה לשום דבר שהכרנו.
נרי הניח תפילין בבית, בלי מניין. אחר כך ירד למטה, ירידה לצורך עלייה: עלה לתורה במניין מרפסות. מחזה שלא ניתן להסבירו לאזרח שהציץ לכאן מתקופת טרום הקורונה. הבן שלי עמד מתחת לבניין, ברחוב בעצם, עם ספר תורה כשר, שהונח על שולחן פלסטיק של סוכות. ספר התורה הוגבה לעיני הגזוזטראות בידי אדם עם כפפות לטקס ומסיכת מנתחים. לידם עמד אביו של בר המצווה, ואחיו הקטן על תקן צלם.
השכנים שראיתי תמיד רק בחדר המדרגות, ועכשיו אני רואה רק דרך המרפסת, כאילו יש להם רק פלג גוף עליון, אלו שכל שהיו אומרים עלי במקרה של אסון זה "היתה בחורה נחמדה, תמיד אמרה שלום בחדר המדרגות", השכנים שאני לא בטוחה מה שמותיהם הפרטיים - היו המוזמנים היחידים לבר המצווה של הבן שלי: בערב שלפני סימסתי להם שייצאו ב־8 בבוקר למרפסת, וכמה שמחתי בבואם!
מחרכי הבניין הציצו ראשיהם של משלימי המניין, תפילין על ראשים מאחורי חבלי כביסה. דמעות של התרגשות הפריעו לי לראות. מהקומה השלישית מישהי זרקה סוכריות. פרצופים הגיחו מחלונות המטבח הצרים של הבניין ממול, מבקשים להמס בחיוך את החוויה הבהולה, המשונה. ממכשיר הטלפון שלי, שצילם עבור הזום המשפחתי, עלו קולות ה"קולולו" ואמירת האמן מהמשפחה, שישבה בפיג'מות בכל רחבי הארץ. בתוך כמה דקות קיפלנו את הטקס. הוא עלה לתורה ועלה הביתה, לחתוך את העוגה. עשינו הכל לפי החוקים ובכל זאת פחדנו מהמשטרה שתתפוס את הילד עולה לתורה. או מנבוכדנצר. לא זוכרת.
***
אני לא סובלת את הדברים שאחרים מכריחים אותי ללמוד מימי הקורונה. אתם אל תגידו לי מה ללמוד, אל תספרו לי איך הופכים את הלימון ללימונדה. אבל אם יש דבר חביב שמתגלה בימים המחורפנים האלה הוא הדבקות בתורה במאות גוונים ואופנים שלא שיערנו.
בתי הכנסת שסגרו את שעריהם אבל השאירו את האורות דולקים, כמגדלור המסמן שאליו חוזרים. האנשים מאחורי חבלי הכביסה שיוצאים להתפלל בגרביים וטלית. שיעורי התורה בזום. הגבהת ספר תורה בכפפות. הזוגות שמתחתנים, למרות הכל. שולחנות הפסח הערוכים, למרות הכל. יש משהו בתום הזה שגורם להרים מבט למעלה ולהגיד לו: תראה את ילדיך. עשה טובה. תעצור את זה.
emilya@israelhayom.co.il
