מה צריך לקרות כדי שסיוט הבחירות הסדרתיות יפסיק לרחף מעל ראשנו? איזה אסימון צריך ליפול, ועדיין לא נפל? איזה קובץ, שלא הצליח להיפתח עד עכשיו, אמור להיפתח? איזה מין אליהו אמור להתפרץ פתאום משום מקום אל חלל החדר ולמשוך חזק באוזניים של כל הפרחחים, כמו שעשו לנו פעם לפני הרבה שנים יותר מדי מורים ומחנכים, ואז חשבנו שזה ממש פסול ולא לעניין, ופתאום, ככה לאחרונה, נדמה שלפעמים זה בדיוק מה שצריך לעשות? מה עוד צריך לקרות, לעזאזל?
גם לולא הקורונה לא היינו יכולים להרשות לעצמנו את הביזיון הבזבזני של מערכת בחירות נוספת. גם לולא הקורונה כולנו כבר הרגשנו את הנזק המצטבר של חוסר תפקוד וחוסר תקצוב לאורך זמן רב כל כך. גם בלי שום קשר לנגיף הארור, לא היה כאן אפילו טמבל אחד שחשב שזה לעניין שגם אחרי שניגשנו לקלפי בפעם השלישית לא תקום כאן ממשלה. אבל עכשיו? תגידו. מה עוד צריך לקרות?
בואו נאמר את האמת, גם אם יקרה נס בין כתיבת שורות אלה לבין הרגע שבו את או אתה קוראים את הדברים, ותוקם כאן הממשלה הכל כך מובנת מאליה, שום דבר כבר לא יפחית את הכעס, את התסכול ואת שאט הנפש.
באופן די אישי, אני לא אוהב כל כך לדבר על פוליטיקה. הנושא, מה לעשות, מטיל עלי שעמום נוראי בדרך כלל. ובכל זאת, לא פעם מתוך כבוד למסורת ולעולם שמסביבי, אני מדבר פוליטיקה.
למשל, במשך שנים טענתי שהפלשתינים לא באמת רוצים מדינה. אילו היו רוצים, היו מקימים אותה כבר מזמן. תמיכה עולמית יש להם. בן־גוריון הקים מדינה עם הרבה פחות. הם רק אומרים שהם רוצים, אבל הם לא. הם מתפרנסים מצוין מהסכסוך. הם מרוויחים ממנו אהדה עולמית, וכסף רב, ומעמד, ונסיעות מפנקות ברחבי העולם. איפה זה, ואיפה כל הווג'ראס שכרוך בדאגה לזוטי זוטות כמו תחבורה, ומיטות בית חולים, ושירותי ביוב ותקצוב, וניקוז ותיזוז? הם לא רוצים ואפשר להבין אותם. כך חשבתי.
ונכון, יש מידה גדושה של התנשאות במחשבה הזאת, ולכן יפה עשתה השנה האחרונה שהעמידה אותי במקומי ואילצה אותי לאכול את כובע ההתנשאות. אמנם יכול להיות שצדקתי, והפלשתינים לא באמת רוצים מדינה, מה אני יודע? אבל דבר אחד די ברור, לפחות עד מוצאי פסח, והוא שהיהודים לא רוצים.
הו, תמונת הראי הארורה. אלה אנחנו שלא רוצים מדינה. אנחנו שרק נהנים מהסכסוך ומהסמטוחה. אחרת איך תסבירו את העובדה שאנחנו חוזרים ומצביעים שוב ושוב למפלגות שכבר הוכיחו מעל לכל ספק שהן לא מסוגלות להקים ממשלה? לא ממשלת מיעוט ולא ממשלת אחדות. אין להן את זה, ולא יהיה להן את זה גם בעוד אלף מערכות בחירות. ובכל זאת, אנחנו חוזרים פעם אחר פעם אל הקלפי - ודווקא בשיעורי הצבעה שהולכים ועולים - ושולחים אותן שוב אל המשימה שכולנו יודעים שהן לא מסוגלות לבצע בלי להתיש. ואולי הן לא באמת רוצות.
את ההתנהלות הזאת אפשר לתרץ רק בשתי דרכים: או שהשתגענו לגמרי. או שהכל דווקא בסדר אצלנו בראש. אנחנו פשוט לא רוצים מדינה. רק בחירות. ככה אנחנו. אזרחים דמוקרטים שלא רוצים מדינה ומצביעים בתבונה, בעקביות ובאחריות למועמדים שלא רוצים להקים ממשלה.
לשם הדיון בואו נניח שיש לי דודה שקוראים לה הדסה. דודה הדסה - שם בדוי לחלוטין - היא אישה בשנות ה־80 המאוחרות לחייה והיא גרה בגפה באותה דירה שבה עברו עליה 60 השנים האחרונות. היא לא בריאה דודה הדסה, היא סובלת מבעיות סוכר ולחץ דם וכבר 20 שנה ויותר שהיא עיוורת כמעט לגמרי.
בחייה הארוכים והדואבים, היא עברה דברים שאני לא מאחל לשונאיי. בגיל צעיר מדי היא התאלמנה, ומאוחר יותר שכלה גם בן וגם נכד אהובים ונפלאים מאוד־מאוד. לקראת פסח האחרון הציעה לה כלתה לבוא ולאסוף אותה באישון לילה. ממילא היא לא ישנה טוב. המכונית תעצור למטה באיזה שתיים בלילה, והדודה תרד אט־אט במדרגות שהיא מכירה בעל פה ותחמוק מן הסגר והבדידות אל שולחן סדר מוקף משפחה ונכדים ונינים.
אבל דודה הדסה צחקה ואמרה לכלתה שתשכח מזה. קודם כל הקורונה זה לא צחוק. והוראה זאת הוראה. ובכלל, אמרה הדודה, יש כאן ניידות משטרה ביום ובלילה. מסכנים השוטרים. רק אחרי סבתא־רבתא עם מחלות רקע שיכולות להשכיב את שמשון הגיבור חסר להם לרדוף. באמת תודה על ההצעה ועל המחשבה הטובה, אמרה דודה הדסה. את הסדר הזה, כפרת עוונות, נעשה לבד. לא נעים. למען האמת, מאוד לא נעים. בטח שלא לנשמה טובה כמו דודה הדסה, שעדיין קמה בכל בוקר ואומרת תודה על החיים האלה. ופתאום העונש הזה שלא מגיע לאף אחד. בטח שלא לה.
ואז מתברר שאת מידת האחריות הפשוטה הזאת, את היכולת האצילית להבין, ולוותר ובעיקר להתעלות מעבר לכאב הפרטי, שהפגינה דודה הדסה והפגינו כל כך הרבה דודים ודודות וסבתות וסבים ברחבי הארץ, לא הצליחו לייצר בבית ראש הממשלה. ולא בבית הנשיא. וגם לא בביתו של אביגדור ליברמן אשר בנוקדים.
ואני באמת לא שואל עליהם. עלינו אני שואל. כי איש מלבדנו לא אחראי לכל המנהיגות לדוגמה הזאת. אלה אנחנו, ורק אנחנו שהבאנו על עצמנו את שבר המנהיגות הזה, כמו גם את גלי היופי, האושר והכרת הטוב ששטפו את לבבות כולנו עם צאת החג, גם כשגילינו שהיו בתים שבהם דווקא לא חשבו לכבד את מה שנדרש מכולנו.
לפני הרבה שנים כתבתי על הפער הלא ייאמן שרובץ בין הסיפורים המכוננים שלנו לבין מציאות היומיום. דבר לא השתנה מאז. בסיפור המכונן שלנו עומד מנהיג בודד ועניו על ראש הר ועוסק ברומו של עולם. הוא לא אוכל ולא שותה, ואור קורן ממנו. ואילו למטה רוקדים ההמונים ועושים בושות שלא ייאמנו סביב הזהב והבשר. יש לסיפורים מכוננים נטייה אנושית ומצערת לייצר ציפיות עמוקות שכמעט תמיד מובילות לאכזבה מרה. מה לעשות, אצלנו בחיים האמיתיים, התמונה התהפכה כמעט לגמרי. דווקא העם הפשוט מתעלה או לפחות משתדל, וכשהוא מביט מטה אל מנהיגיו, הוא ממלמל "סלח נא לעוון העם הזה".
shishabat@israelhayom.co.il