1 לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שטיפוס על קירות הולך להיות אחד הענפים הכי חמים באולימפיאדה הקרובה (שקצת התרחקה בינתיים).
גם הילדים שלי אוהבים לטפס על קירות, וכשאני אומר קירות, אני מתכוון לצוואר שלי, כמובן. כן, גם השבוע הזה התאפיין בהרבה ימים דומים שקשה להגדיר, אבל קשה עוד יותר לצלוח.
זה מתחיל בבוקר, במשחק אכזרי שבו אני מתחזה לישן. הילדים יודעים שכבר התעוררתי, אבל הם נהנים לשחק בי, כמו חתולים שהופכים מקק על גבו שוב ושוב.
"אתה חושב שאבא ישן?"
"אולי נפתח לו את העין?"
יתרון נחמד של בוקרי הקורונה הוא שנחסך מאיתנו אחד הסיוטים המדוברים פחות של להיות הורה - הכנת הסנדוויצ'ים לגן או לבית הספר. שוקו ועוגייה מחזיקים אותם שקטים לאיזו שעה, ובזמן הזה אנחנו יכולים להתאושש קצת מהיקיצה הלא טבעית. אבל באיזשהו שלב מתחילות להגיע השאלות לגבי המשך היום: "אבא, יצירה זה שאתה יושב על הספה ושולח אותנו לצייר בחדר?"
אז אחרי כל התכנונים והאשליות, מתחיל לרוב עוד יום, שעומד בסימן טלוויזיה. אנשים יכולים להשמיץ את תרבות המסכים עד מחר, אבל המסכים הם אלה שמחזיקים את הקטנים ואת הגדולים עם הראש מעל המים בימים האלה. אני לא מקנא בכל האנשים הנכונים האלה, שהוציאו את הטלוויזיות מהבתים. מה לעזאזל הם עושים עכשיו, מקריאים לילדים שלהם ספר?
את השחיקה באחיזה ההורית שלנו אפשר להרגיש בעיקר בשעות הערב, כשאנחנו מותשים ומוכנים לקצר תהליכים כדי לראות את האור שבקצה יום ההפעלה. בשונה מהעבר הקרוב, אנחנו מאפשרים לילדים להירדם במיטה שלנו עם התוכניות שלהם. קונים קצת שקט במחיר מבצע.
לילדים, שהמסעות הכי ארוכים שלהם במהלך היום הם מהספה לשירותים, לוקח הרבה זמן להירדם, והתוצאה הישירה היא זמני שינה של מובטלים כרוניים. כשיחזרו המסגרות, אני מדלג על הגנים ושולח אותם ישירות לשירות התעסוקה.
2 באחד הימים השבוע עודדי העיר אותי במשיכת כרית אגרסיבית. הצוואר זז לי בצורה לא הכי טובה, והמחשבה שפתחתי בה את היום היתה: האם מוקדם מדי עבורי לחשוב על דיור מוגן?
"אבא, אבא, נעמה עוד לא התעוררה".
"בסדר".
"אבא, מצאתי מכונית על הרצפה ושמתי אותה במקום".
יופי, חשבתי. הילד כנראה רוצה שנארגן לו תעודה של עובד חיוני.
הייתי בטוח שאני קם לתוך עוד יממה נטולת תכלית של צפייה בלופים ב"מפרץ ההרפתקאות" וריבים על זה שיגמרו את הפתיתים מהצלחת. אתם יודעים, הזוהר הסמוי מן העין. אבל בעודי שותה את הקפה של הבוקר, רוקם אסטרטגיית יציאה מהבית שתחזיק לשעה, הטלפון צלצל. זה היה חבר טוב שלא שמעתי ממנו מאז תחילת הסגר.
"אתה זוכר את חבר שלי ר'?"
"ברור, רק לפני איזה חודשיים ישבנו בקפה שלו".
"אז הוא בבית חולים. לא קורונה, רק התקף לב. זה התחיל להגיע לשכבה שלנו".
"אוקיי".
"ואני הולך לבקר אותו, צריך להביא לו כמה דברים".
"נו".
"אז אני רוצה לשים אצלך את הילדים לאיזו שעה ככה".
לרוב אני מנסה לצמצם למינימום את המגע עם ילדים שאני לא מחויב לאהוב מבחינה משפטית, אבל כל העניין הזה עם התקף הלב די הקשה עלי להתנגד. במהירות שהיתה מטרידה כמעט, נחתו אצלי שני ילדים שניכר כי הולבשו על ידי מישהו שלרוב מצליח להתחמק מהתפקיד. הם נפלטו מהאוטו ליד הכניסה לבית. "שעה־שעתיים גג, אחי", הוא הבטיח, משאיר מאחוריו ענן של אבק, לפני שאני מתחרט.
העובדה ש"שעה ככה" הפכה באגביות ל"שעה־שעתיים" היתה רמז מטרים לצפוי לקרות. ואכן, ה"שעה־שעתיים" הפכו מהר מאוד לשלוש־ארבע שעות, ואולי אפילו קצת יותר. האמת, זה לא שינה לי יותר מדי - לרוב אני לא משתלט על שני ילדים, והפעם לא השתלטתי על ארבעה. אז נתתי להם להשתולל, לשחק (פתאום גם עלה לי רעיון שבהזדמנות אשחק איתם מחבואים בלי למצוא), לאכול חטיפים ולראות טלוויזיה, כשאני בעיקר משקיף עליהם מהספה ומוודא שאף אחד מהם לא מצוי בסכנת חיים מיידית.
בסופו של דבר, החבר חזר.
"נו, איך הוא?" שאלתי.
"אל תשאל, עבר צנתור, כולו רועד מזה שהיה עם רגל בקבר".
"סרט".
"לגמרי אחי, יצאתי משם בתחושה שצריך למצות כל יום מהחיים האלה, ליהנות".
לא יודע למה, אבל יש לי תחושה שמתישהו בקרוב הוא שוב מוריד אצלי את הילדים.
3 "אבא, למה הוא שמח?"
"מי שמח?"
"האיש בטלוויזיה".
על המרקע מופיעות פניו החתומות של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב. רציתי להגיד לעודדי שהאיש לא שמח, אבל פתאום, כנראה בהשראת ההבחנה של הילד, ראיתי מתחת לפנים חמורות הסבר גם משהו אחר. אולי לא שמחה, אבל זה היה משהו שראיתי יותר מדי פעמים בעבר, בעיקר כשעמדתי מול אנשים שמצויים בעמדה קצת יותר טובה ממני בחיים.
רק בהמשך הערב, כשראיתי עוד כמה מהמרואיינים הקבועים של השבועות האחרונים, נפל לי האסימון. הם לא בדיוק שמחים, אבל זו בהחלט שעתם היפה ביותר. כן, כל פקידי משרד הבריאות האפורים, שביומיום הם לא יותר מפיונים אנונימיים בתוך המטריקס שלנו, הפכו באבחת מטוש לאנשים שמדינה שלמה מחכה למוצא פיהם ב־8 בערב. למלכים של המשחק.
תפנית מסוג זה יכולה לטלטל כל אדם, ולכן זה אך טבעי שפקיד אפור יתאהב פתאום באורות המצלמה. זו גם הסיבה שמשרד הבריאות ומשרד האוצר נלחמים עכשיו על השליטה: כל אחד רוצה את 15 דקות התהילה שלו.
רק בקשה אחת יש לי מהחבורה הזאת, שכרגע אולי קצת מורמת מעם. רובנו עכשיו בבתים, נחנקים משלל הכללים שאתם מפיצים ומתבשלים בתוך מיצי הקִרבה. זה לגמרי אנושי ליהנות קצת מהסיטואציה שבה מצאתם את עצמכם פתאום, אבל בחיאת, תנו קצת עבודה על יכולות המשחק. שלפחות ילדים בני 3 וחצי לא יוכלו לעלות עליכם.
shishabat@israelhayom.co.il
