המחלוקת שפורסמה לראשונה ב"ישראל היום", על שאלת הבדיקות והיוזמות של פרופ' רוטשטיין בהדסה, שנענות בתגובות צורמות מצד משרד הבריאות ממחישות שהמצב לאשורו עוד לא הופנם - המערכת חייבת להתחיל לעבוד בצורה מבוזרת ולהיות ערנית לרעיונות מהשטח - זהו תנאי לניצחון ואפקטיביות.
בשבועות האחרונים אנו עדים לוויכוחים רבים לגבי מדיניות משרד הבריאות, ובמרכזם סוגיית הבדיקות - הן של הימצאות נגיף הקורונה, והן בדיקות סירולוגיות באשר לנוגדנים. אנו עדים ליוזמות ורעיונות שמגיעים מהשטח, כמו גם לביקורת באשר למדיניות של משרד הבריאות.
עוד בנושא:
• פרסום ראשון: משרד הבריאות הנחה את הדסה שלא לאסוף תרומות דם ממחלימים
• מחצית מהנפטרים מקורונה - בני 80 ומעלה
• הקורונה: הדרך עוד ארוכה, הציונים – בסוף
• תם העוצר הכללי במדינה: ניתן לעבור מעיר לעיר לצורכי הצטיידות ובמקרי חירום
כאחד שמוביל קו רציף של הקבלה בין הלחימה בנגיף ובין הלחימה בטרור - מדובר כאן בתהליך טבעי, שמחייב ללמד את המערכת שבשלב מסוים הקשב חייב להיות כלפי מטה. הניסיון להישאר ריכוזי כל העת אינו מחויב המציאות בשלב מתקדם. ההיגיון הזה היה נכון במצב של מיעוט משאבים, אולם כעת, כאשר למערכת יש יתירות, נכון לאפשר פעולה מבוזרת.
גם בלחימה נגד טרור - הלמידה באה מהשטח. מי שזוכר את תקופת "חומת מגן" ומבצעי ההמשך, כך זה פעל. המערכה נוהלה בהנחיות ובחלוקת גבולות גזרה, אך בכל אזור פעולה ננקטה שיטה מתאימה, וגם לא מעט ניסיונות על הדרך.
כיוון שהאירוע חדשני לכולנו, הניסיון החשוב ביותר הוא של מי שרואה את הבעיה בעיניים ונלחם בה ישירות. לבתי החולים יש כאן יתרון יחסי עצום, ומערכת הבריאות חייבת להיות קשובה וגמישה למה שעולה משם. לבטח אין לפסול יוזמות. תחושת הביטול המוקרנת כלפי מטה אינה נכונה ואינה יעילה למצב שבו אנו מצויים.
מה נכון שיתרחש מכאן?
רעיונות שבאים מהשטח חייבים להיות חלק מתבנית קבלת ההחלטות. ולא רק בהיבטים של מיצוי המשאבים, אלא בדרכים שונות למקסם את האפקטיביות. מחויב שברמה המערכתית יהיה צוות חשיבה, שמלקט רעיונות אלו - בדיוק כפי שמופעל בעוצבות צוות של למידה, של העברת ידע, של גיבוש רעיונות.
המערכת חייבת ללמוד מהרעיונות האלה, להעתיקם למקומות אחרים ולתת להם רוח גבית. דיכוי של יוזמה הוא בדיוק ההיפך ממה שנדרש בשלב שבו אנו נמצאים. יש לזכור - אנו עומדים בפני תהליך יציאה, שגם בו רבים הנעלמים. במצב של חוסר ודאות דיכוי יוזמות הוא בעוכרי המערכת. כל מאמץ הוא כפנס המגשש באפלה, וכל זיהוי או פתח לרעיון הוא אופציה שיכולה להתגלות כמהפכנית.
לכל הפחות על המערכת לפעול באיחוד כוחות - מדיניות סדורה ופתיחות. ויכוחים נוקבים, בטח אל מול עיני הציבור, פוגעים בלכידות החברתית. גם כאן הזהות ללחימה בטרור ברורה - הרי זו מטרתו - לפורר את רקמת החיים ולא לאפשר שגרה.
כאשר המערכת מקרינה כלפי הציבור פערים וסדקים בתפיסות - הציבור מאבד אמון. הדבר הזה לא מתקבל על הדעת במצב הקריטי שבו אנו מצויים - והוא שלב המעבר ממגננה לשגרה בצל הנגיף.
אמון הציבור הוא תנאי להצלחה במערכה הזו - וכאן מחויבת המערכת להבין שיש להפעיל תת מערכת שעוסקת בתודעה ובאמון הציבור. סדקים במרקם הזה יובילו את הציבור לפעול בשיטת "איש באמונתו יחיה" - וזה בלתי אפשרי וגם לא נכון.
אם כן, במצב שנוצר נדרשים ראשי המערכת להיות ערניים לפעולות ורעיונות מלמטה. זה הזמן לנוע בין המוסדות, ללמוד מה הם עושים, לגבות אותם, להירתם אליהם, ובטח שלא להתנגד להם. שיתוף הפעולה אינו טכניקה, זהו ערך במלחמה. כפי שנאמר פעמים רבות בשדה הקרב - אנו נדרשים לא רק להשתתפות אלא לשותפות.
החזרה לשגרה עומדת לפתחנו. זהו תהליך, והוא ייקח זמן, אולם חשוב להבין שהסגר אינו יכול להיות יותר מדיניות טוטאלית.
המערכת חייבת להתחיל ולהיות פרטנית היכן שניתן לשחרר, ולהיפך. המאמץ כעת הוא יותר כלכלי ופחות רפואי. נדרש לומר שעד כה המאמץ הרפואי הצליח, וכעת יש להעביר את העוצמות למאמץ הכלכלי. זה הזמן למנות אחראי למערכה הרפואית שיפעל בנפרד וימשיך להעצים את הידע, ובצדו הנעת מאמץ כלכלי נפרד שיחזיר את המשק למקום הנכון. אנחנו מצויים בעיתוי נכון, וזהו זמן פעולה.
הכותב הינו מפקד חטיבה לשעבר בצה"ל, כיום חוקר יחסי צבא וחברה
