ימים מוזרים. לפני כמה ימים יצאתי לגיחת קניות קצרה. השכונה שלי סובלת מבעיית חניה כרונית, ובדרך כלל כשרכב אחד יוצא, רכב אחר נשאב למקום וממלא את הריק. בשכונות מהסוג הזה, אם הצלחתם לחנות במיקום מעולה וקרוב לבית - אתם עלולים מאוחר יותר לוותר על נסיעות חשובות, כי לא חבל על החניה?
אבל הקורונה ערערה את ה"בדרך כלל", וכשחזרתי הביתה כעבור שעה ורבע בערך, המתינה לי אותה חלקת חניה. מול הכניסה. בחיים האמיתיים אין דברים כאלה. אבל לאור המצב, אפילו לא שמחתי על כך. אני בספק אם זה הפתיע אותי בכלל.
קראתי בכמה מקומות שהסגר ברחובות מחזיר את חיות הבר אל הסביבה העירונית, אבל בשבת שעברה הופיע פתאום שפן סלעים מול הבית שלי. השכנה צעקה מהמרפסת "שפן!". מנהג ישראל הוא שבכל פעם שמישהו אומר שפן, יש לתקן אותו ולומר "ארנבת", ולא משנה מה הוא באמת ראה. אבל השכנה צדקה. שפן מבוהל, עם תקלת ווייז קשה, התרוצץ כה וכה ברחובנו הקטמוני, משך סקרנים וחילץ מבטי תדהמה מהחתולות האדישות ביותר שחולשות על פינת האשפה שליד "שווארמה השמן". שפן סלעים בקטמון, זה לא מאוד רחוק מג'ירפה בבית שמש.
מיום ליום זה נעשה מוזר יותר ויותר. לחלק מתרגלים ולחלק פחות. לא רחוק מאיתנו שוכן רחוב עמק רפאים. פעם אהבו לצחוק על השם הזה. נדמה לי שלאחרונה הוא הפך להיות שם מתבקש לרחוב.
הכל סגור. לחלק מתרגלים ולחלק אי אפשר. זה לא נעים לראות גן סגור. מבאס לגלות שסגרו לך את מכון הכושר בדיוק שבוע אחרי שהחלטת - לראשונה בחייך! - להירשם ולהזיע על המכשירים. בתי קפה ועסקים סגורים הם תמונה שמעציבה גם את הנפש וגם את הכיס. אבל בעובדה ששבת נכנסת, ופסח בא, ובתי הכנסת עומדים סגורים - יש משהו לא מציאותי.
השכונה שאני גר בה היא לא השכונה הכי דתית בירושלים. ממש לא. אבל בשבתות כמעט כל מבנה ציבורי הופך להיות בית כנסת. ספריות, גני ילדים, אולמות ספורט וחדרי בלט לובשים פתאום שלל דמויות אחרות.
הקהילה שלי, למשל, מתפללת באולם החזרות של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב. בעבר הייתי מורה בסטודיו הזה, ואני כל כך אוהב את הטרנספורמציה שמתחוללת מדי שישי באולם חסר החן אבל הגדוש באופי. ועכשיו כלום. אין חזרות ואין תרגילי תנועה בשישי בבוקר. אין "ידיד נפש" עם רדת ערב.
איור: נדב מצ'טה
בתי הכנסת הנעולים הם עצב גדול עבור הרבה מאוד אנשים. אני מניח שכולם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות בעת הזאת, אבל הבנה לחוד ורגש לחוד. לי, בכל אופן, הם הזכירו סיפור אחד שרק השנה נתקלתי בו. השנה היתה 1904. מותו של בנימין זאב הרצל התקבל בעולם היהודי בתדהמה מוחלטת. הוא היה צעיר מדי, וגם חד־פעמי מדי מכדי שמישהו יוכל למלא את מקומו. האבל הגיע לכל קהילות ישראל , ובהן גם לעיירה בריסק.
העיר הזאת, בריסק, לא ידועה כאחת מבירות התרבות באירופה, ואפשר לא לדעת על עצם קיומה מבלי שהדבר ייחשב לך לבושה. אבל בעם היהודי בריסק נחשבה מעצמה. ובקיצור, הגבאי המקומי מיהר להודיע ברחובות היהודים שטקס אזכרה לחוזה המדינה יתקיים ברוב עם בבית הכנסת.
אבל אז נכנס לתמונה הרב של בריסק. הבריסקר רעבע היה אחד מגדולי התורה של המאה ה־20. ספק אם יש עוד אדם שהשפיע כמוהו על עולם הישיבות. הוא הודיע שלא יקום ולא יהיה. לא בבית הכנסת, לא אזכרה ולא להרצל!
היו לו לבריסקר נימוקים לא רעים. עם כל הכבוד, הרצל לא היה יהודי ירא שמיים או שומר מצוות. ספק אם אי פעם בדק חמץ, השלים מניין או תהה אם הוא בשרי או חלבי. חוץ מזה, הרצל היה ציוני, והרב ממש לא. אם רוצים לעשות אירוע לזכרו של האיש, בבקשה. אפשר למצוא אולמות אחרים בבריסק. סוף דבר, הלך הרב אל השוק וקנה שם מנעול חדש, מנעול של פעם, גדול וכבד, ונעל את שערי בית הכנסת. מה שבטוח.
כשהגיע הגבאי כדי להכין את המקום לטקס המתוכנן, הוא גילה שבית הכנסת נעול. אף אחד לא היה צריך לספר לו מי נעל את המקום. הוא הבין עניין. אבל הוא הבין עוד דבר: מול כל מנעול כבד שיש בעולם, יש גם פטיש.
הלך הגבאי אל השוק, ואולי אני סתם ממציא והוא פשוט הביא את הפטיש מהבית. פטיש של פעם, גדול וכבד, וכך התפצפץ המנעול, ונפתחו הדלתיים. וכך גם נערך טקס אזכרה יפה ומכובד מאוד לחוזה המדינה בנימין זאב הרצל.
תלמידיו ומעריציו של הרבי מבריסק ניגשו אליו ודרשו ממנו לתבוע את עלבונו, להיאבק על כבודה של תורה ולהשיב מלחמה שערה. אבל הרב החכם שאל אותם שאלה קצרה: כמה יהודים הגיעו לטקס של הרצל? הם אמרו לו שבסביבות אלפיים. אלפיים יהודים מעולם לא הגיעו לבית הכנסת הזה. לא בערב "כל נדרי" ולא בשעת הנעילה. הבריסקר ידע לכבד את המספר הזה, וגם את הסיפור הזה הוא נצר בליבו וכנראה סיפר אותו מתוך כבוד גדול לקהילה, לגבאי ולפטיש.
הגבאי שבסיפור היה אביו של מנחם בגין. הרב היה סבו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק. בספרו של הרב שלמה ריסקין "ציוני דרך", הוא מספר כיצד היה עד לפגישה מרגשת בין בגין לבין הרב סולובייצ'יק. בגין כבר היה ראש ממשלת ישראל, ובביקורו בארה"ב הוא דאג להכניס לסדר היום פגישה עם הרב מבוסטון. הרב ריסקין מספר ששניהם התחבקו ממושכות, והחמיאו לאבא הגבאי ולסבא הרב, כמו גם לחכמים הנדירים שיודעים את סודו של הרגע הנכון. מתי צריך לנעול ומתי נכון להוריד את הפטיש.
shishabat@israelhayom.co.il
