אפוקליפסה לא עכשיו

1 פעם היו לי מחשבות נשגבות על אבהות, היום אני מחפש פינות מסתור במעמקי הארון כדי להחביא בהן את החטיפים שאני אוהב. נכון, כשחשבתי פעם איך זה יהיה להיות הורה, דמיינתי משהו אחר לגמרי; חשבתי שאלמד את הילדים דברים משמעותיים ואעזור להם להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמם. אבל אנחנו עכשיו שלושה שבועות וחצי בתוך הסגר, וברור ששאיפתי היחידה כעת היא לשרוד את היום. וגם זה בכלל לא מעט.

השבוע לקחתי את 500 שקלים הבן ואת 500 שקלים הבת (כינוי שנתתי להם בעקבות המענק של ביבי אבל הוא לא החזיק, כי 500 הבת עדיין לא חזקה בענייני חשבון וסברה שעכשיו אנחנו יכולים לקנות לה כל מוצר שעולה פחות מ־500 שקל ללא הגבלה) לטיול בשדה שמאחורי הבית שלנו. עשינו את זה כי 500 הבת ביקשה "הרפתקה". אין מה להגיד, היא לומדת מילים מאוד יפות מצפייה בסדרות שלה.

בשדה שמאחורי הבית שלנו יש גם חוות חיות קטנה. אני שונא חווֹת חיות, בעיקר כי הן מכילות בתוכן הרבה חיות ביחד עם ריח הגוף שלהן. למזלי החווה היתה סגורה בגלל המצב, כך שביני לבין החיות נשמר טווח ביטחון סביר. תכננתי לספר לילדים על כל סוגי החיות ועל הצמחים שנראה בדרך. אני לא מבין הרבה בדברים האלה, אבל הם מבינים אפילו פחות ממני, וסביר להניח שהייתי מצליח לחרטט להם משהו בלי שהם יחשדו.

בכל אופן, התוכניות הדידקטיות שלי נאלצו להיזנח מהר מאוד, כשל־500 שקלים הבן קרתה "תאונה". כמובן שבזחיחותי ("מה, יוצאים פה קרוב") לא טרחתי להכין מראש תיק עם כמה מוצרי הורים נצרכים (מגבונים הם הדבר השימושי ביותר שיכול להיות לטרמפיסט בגלקסיה, לא מגבת). הילד, אולי מבושה על מה שקרה, השתולל ולא נתן לי להתקרב. לכמה רגעים חשבתי להשתמש בכלים הסניטריים של הטבע (עלים), אבל בהבזק תודעה רגעי ראיתי אותו יושב בעתיד אצל פסיכולוגית ומספר לה על חוויית ילדות טראומטית. החלטתי לוותר.

לבסוף, אחרי מאבק מזיע של 40 דקות בערך (אבוי, כמה שהקיץ קרוב), הצלחתי להביא אותו ואת 500 שקלים הבת בחזרה הביתה. בת הזוג טרחה על כל עניין ההרגעות וההחלפות, בזמן שאני צנחתי אל המיטה, מרוקן מכל אנרגיית חיים, כמו אחרי לילה עמוס באלכוהול. בפעם הבאה שהם מבקשים הרפתקה אני פותח להם שיחה עם הגננת בזום.

2 הסגר מאתגר אותנו ומחייב אותנו להיות יצירתיים. השבוע המצאתי משחק לילדים תוך כדי תנועה. הם היו מרותקים, והצלחתי להעסיק אותם ככה במשך כמעט שעתיים, כשאני נותן להם הוראות מהספה. אחר כך חשבתי על זה שאם אוכל לגבש איכשהו את כל ההוראות שלי לכדי מבנה מסודר, אוכל לעשות מזה אחלה משחק קופסה. אבל גיליתי שכמו כל ימי הסגר, גם השעתיים האלה הפכו בראש שלי לערבוביה אחת גדולה. לא נורא, את המיליונים לא אעשה מזה, אבל לפחות אני צובר ניסיון מעשי כמפעיל ילדים למסיבות. לכו תדעו איך נצא כולנו מהדבר הזה.

3 הישראלים, ובעיקר הכוונה להורים שבהם, מוכיחים בסך הכל עמידה די איתנה ביחס לתנאים הלא פשוטים ("צומוד", קוראים לזה מעבר לגבול). ואם בסרטים (או בתחזיות האפוקליפטיות ברשתות החברתיות) תקופה של מגיפה והסתגרות מביאה איתה את אובדן שלטון החוק, היווצרות של עולם מקביל שפועל על פי חוקים משלו ואיבוד צלם אנוש של האזרחים - במגיפה הזאת מקסימום מתחמנים את השומר בתור לסופר.

השבוע אבל יכולתי לראות התרופפות קלה במשמעת של האנשים. ביום ראשון הם התחילו להוציא את הראשים שלהם מהבתים ולקחת את הילדים לסיבוב קצר ברחוב, ביום שני כבר נרשמה תנועת מכוניות מסוימת. בסופו של דבר, לא יהיה אפשר להחזיק את האנשים יותר מדי בבתים. עוד שבוע, עוד שבועיים, אבל זהו. כמו אפשרויות ההפעלה של הילדים, גם הסבלנות מתחילה לאזול.

לא יצליחו להחזיק את כולנו בבית עד שהדבר הארור הזה יינגף מהעולם. יהיה זה המודל השבדי, הקזחי או כל מודל אחר שעליו יסכימו המומחים: בקרוב מאוד כולנו נצטרך לצאת מהבתים. למען השפיות שלנו והמשכיותה של החברה.

4 האמת היא שעקרונית, אין לי שום בעיה עם הקונספט של הסגר, בידוד, או כל דבר אחר שמפריד אותי מיתר בני האדם. אבל עם הילדים, כל הקונספט של בידוד די הולך לאיבוד, מה עוד שהקונספט של פרטיות כבר מזמן יצא לחל"ת.

באחד הימים השבוע, הקירות והאנשים סגרו עלי, והצלחתי לחלץ מבת הזוג רשימת קניות אקראית, שתחלץ אותי מהבית לשעה. הגעתי לסופר והיה שם תור קטן בחוץ. עמדתי שם, נהנה מהאנונימיות ומהשמש האביבית, כשהאיש המבוגר שעמד לפניי החליט לפנות אלי.

"מה אתה אומר", הוא שאל, "יש בינינו שני מטר?"

"לא יודע", עניתי, "אולי".

"תראה מה זה. קניות לפסח, ואנחנו עומדים בתור, כאילו שאנחנו במדינה זרה שמטילה גזירות על היהודים".

הנהנתי בראשי. באמת היה משהו עצוב בדרך שבה המתנו לעשות את הקניות שלנו, אבל לא התחשק לי יותר מדי לפתח שם שיחה. אלא שהבחור שעמד מאחוריי תפס את מקומי בדיאלוג.

"שמעת? סימן טוב בבידוד. זה מנכ"ל משרד הבריאות".

"כן, הוא בחור טוב".

"אני לא סומך עליו".

השניים המשיכו לדבר על המצב, תוך שהם משתמשים בכל המושגים שלמדו בשבועות האחרונים מהטלוויזיה ומְשטחים את העקומה כמעט לחלוטין. בסופו של דבר, הגיע התור של המבוגר שעמד לפניי להיכנס. עשו לו מדידת חום חיצונית, יצא לו 36.9, והוא אמר שזה נשמע כאילו הם עשו לו מבצע.

אם הם באמת עשו לו מבצע, זה כנראה היה המבצע היחיד שלהם לאותו היום. יש רושם שהעובדה שלישראלים אין יותר מדי מקומות להוציא בהם כסף באה לידי ביטוי במחירים של הסופר. אנחנו נזכור את זה. או שלא.

גם בתוך הסופר אנשים דיברו אחד עם השני, אולי כי הם באמת באו מימים של בידוד בבית, ואולי כי חשבו שזה מה שהם אמורים לעשות עכשיו, כשהמצב קשה וכולנו משפחה אחת. בכל מקרה, זה נראה כאילו "וחפרת לרעך במוח" הפכה לאחת ממצוות החג. אספתי את המוצרים שלי ומיהרתי לחזור. בסך הכל לא כל כך רע לי בבית.

shishabat@israelhayom.co.il