זה קרה בערך ביום שבו התחיל להתברר לכולנו שאת ליל הסדר השנה נעשה אחרת. חלק מאיתנו במחיצת המשפחה הגרעינית, ואלו שיש להם קצת פחות מזל - לגמרי לבד. בו ביום התפרסמה פסיקת הלכה שמתירה שימוש ב"זום" במהלך החג. זאת היתה התבטאות רבנית חריגה למדי, שראתה לנגד עיניה את טובתם של קרובי משפחה פחות צעירים וגם פחות עטופים בכל הרחש העליז שהופך חג למה שהוא. אני מאמין שהיא ראתה לנגד עיניה גם את טובתו של החג ואת טובתה של התורה עצמה.
על הקול הקורא החדשני הזה חתמו רבנים חשובים ולא מעטים, והוא גרר אחריו תגובות עזות. לפני שאמשיך, אני מבקש להבהיר, למי שעדיין לא הבין, שאינני איש הלכה. אין לי את הכלים או את הרצון לחוות דעה מלומדת על פסק ההלכה המסוים הזה ועל מיקומו המדויק במרחביו של ים התורה. אני רוצה לומר משהו על מה שפסק ההלכה הזה הציף. התגובות, למשל.
ובכן, בתגובות אני דווקא מבין משהו. והתגובות המרתקות במקרה הזה נעו כמעט ללא יוצא מן הכלל על רצף ההפתעה בואכה תדהמה. חלק מהמגיבים הופתעו לטובה וראו כאן ביטוי ליהדות רגישה, חכמה ורלוונטית בימים שבהם שלושת המאפיינים האלה לא נחשבים, ואני מדבר בעדינות, למרכיבים טבעיים בשיח הדתי.
תגובות אחרות התייחסו אליו כאל פריצת גדר מסוכנת. עבירת משמעת. צעד חסר אחריות שלא יתמוך באפשרות לחגוג את פסח, אלא יפגע קשות בחג הזה. מאחר שהרבנים החתומים נושאים כמעט כולם שמות משפחה חד־משמעיים, נגררו כמה דיוני פייסבוק למקומות החשוכים של גינוי לימוד התורה הספרדי בכלל ופסיקת ההלכה של רבני צפון אפריקה בפרט. היו גם לגלוגים גזעניים ממש. אבל נעזוב את זה. הנושא חשוב מדי.
איור: נדב מצ'טה
תוך כדי דיונים וויכוחים התגלגלה הפתעה נוספת. התברר, וכאן זה מתחיל להיות די מדהים, שהמון אנשים שלומדים תורה בכלל לא יודעים את העובדה הפשוטה שבעדות צפון אפריקה השימוש בחשמל בחגים הוא לא כל כך אסור. חג הוא לא שבת. אין לנו סטטיסטיקה אמנם, אבל שומרי מצוות רבים, בעיקר ממוצא מרוקאי אבל לא רק, משתמשים בחשמל בחגים כמו פסח, שבועות וראש השנה. וגם מי שלא משתמש בחשמל בפועל, מתייחס למי שמדליק אור או מיחם כאל מי שנוהג באופן דתי נורמטיבי.
לא מדובר במנהג שולי של קהילה זניחה. יהדות צפון אפריקה היא אחת העדות הגדולות והמסורתיות ביותר בישראל, וההיתר לשימוש בחשמל במועדי ישראל יצא משולחנם של גאוני תורה מרכזיים מן העדה הזאת.
אבל ברוב הישיבות לא טורחים ללמד את כל זה. עולם התורה העצום שהשתרע לאורך חופי הים התיכון פשוט לא מעניין אותם ולא חשוב להם. ולכן חלק גדול מהמגיבים ההמומים, ממוצא אשכנזי, אבל לא רק, ביקשו אולי להגן על מה שהם תופסים כלב ליבה של היהדות, אבל בפועל חשפו בורות מביכה. הם פשוט לא יודעים איך נראה חג בבתים יהודיים אחרים. אני רק מתאר לעצמי איך הם היו מגיבים אם מישהו היה מופתע לגלות שיש בעולם אנשים שלא אוכלים אורז בפסח. הרי איך אפשר שלא להכיר דבר כה בסיסי? הנחת היסוד היא שכולנו חייבים להבין, להוקיר ולכבד את כל מנהגי היהודים וחומרותיהם מביאליסטוק ועד ווהלין ומליטא ועד פולין. אבל יהדות המגרב? נו, שוין.
והאמת היא שכבר נמאס לכתוב על האליטיזם האשכנזי שעדיין רווח בעולם הדתי כאילו אנחנו חיים באיזו מאה נשכחת, אבל מה אפשר לעשות כאשר רוב בוגרי החינוך הדתי גדלים להאמין שהגרסה האותנטית של היהדות היא אך ורק זאת שהתפתחה במזרח אירופה. יהדות היא יהדות בתנאי שתורה היא "תֵיְירֶה" והלכה היא "הלוכה", ואילו כל יתר הקהילות, המנהגים והטקסטים הם לכל היותר פאייטים נוצצים על צעיף הפולקלור הצבעוני והזול שמתנפנף מעבר לכתפיה של ה"יהדות". כלומר ה"יידישקייט".
אז ככה. בואו נגיד את זה פשוט. המסורת של רוב יהדות מרוקו היא שמשתמשים בחשמל בחגים ובימים טובים. בלי קשר לקורונה, לבדידות או לפיקוח נפש. משתמשים בחשמל. זה לא עניין של מסורתיים וחפיפניקים. כך פסקו גדולי הרבנים - הרב אנקאווה, הרב שלוש, הרב משאש וגם הבאבא סאלי - וכך הם גם נהגו בפועל. למה? חביבה עלי במיוחד סברתו של הרב משאש: כי אור החשמל הוא שמחה גדולה - והמצווה העיקרית בחגים היא השמחה.
באמצע המאה ה־18 החל בנג'מין פרנקלין להעיף עפיפונים תוך כדי סופות ברקים ולחקור את מהות החשמל. עד תחילת המאה ה־20 תרמו גם אדיסון, טסלה וארסטד תובנות משלהם. האנושות, עד כמה שאפשר להכליל, קיבלה באהבה את בשורת החשמל, אבל בבתי המדרש של הדתות השונות התייחסו אליו כמו שהם נוהגים להתייחס לחידושים טכנולוגיים - בעיקר בחשדנות. דווקא ביהדות מרוקו קמו כמה חכמים שראו את זה אחרת. אפשר לראות בכך גם יחס אחר לקדמה - לא איום, אלא דווקא הזדמנות משמחת.
שוחחתי על כך עם הרב ד"ר דורון דנינו, מחותמי פסק הזום, והוא אומר דברים ברורים. "לא נעים להם להגיד שרבני מרוקו היו בורים, אז אומרים במתק שפתיים שזה היה מתוך 'תמימות' ומתוך חוסר הבנה של איך עובד חשמל. כאשר בעצם השו"ת הכי עמוק שנעשה עד היום בסוגיית החשמל ביום טוב היה אצל הרב דוד שלוש".
הוא גם מדגיש שהוא חתום על העצומה בשני כובעים, גם כרב וגם כהיסטוריון שיכול לאשר שכך אמנם נהגו יהודי מרוקו ורבניהם. "תשמע", אומר לי הרב דנינו, "הם פשוט מחקו את כל ההבדל בין שבת לחג. כשאני עושה על האש בפסח, מעירים לי שאני הורס להם את אווירת החג. אמרתי להם שהם אלו שהורסים את אווירת החג".
אלא שהוויכוח כאן הוא לא מנהגי מרוקו מול הממסד האשכנזי. גם עולם התורה הספרדי תחת ההגמוניה הכריזמטית של הרב עובדיה יוסף לא ממש האיר את פניו לתפיסות ההלכתיות שהביאו איתם רבני מרוקו. אפילו אני עדיין זוכר איך הגיעו בחורים קטנים בכובעים גדולים, דפקו שלוש פעמים על תיבת בית הכנסת והודיעו חגיגית לאנשים שיכלו להיות סבא שלהם שמעכשיו מפסיקים לנהוג כפי שנהגנו בעבר.
זכורות לי פניהם העגומות של האנשים שנאלצו לנטוש מנהגי בית אבא כי מרן אמר שאלו הם מנהגי שטות. או שלפחות מישהו אמר שכך מרן אמר. זה לגמרי לא מפתיע שמאז פטירתו של הרב שומעים על יותר ויותר יוזמות להחיות, לא רק את המנהגים הישנים, אלא גם את תפיסות העולם ההלכתיות שקצת הושתקו בדור האחרון. פסק הזום לא היה סנונית ראשונה, אבל הוא ללא ספק היה הראשון שהצליח להגיע לתודעת הציבור הרחב.
כידוע, שעות ספורות אחרי פרסום פסק ההלכה שמתיר לערוך את ליל הסדר בזום, כבר התפרסמו שתי הכחשות. יום־יומיים לאחר מכן כבר חתמו רבנים עם שמות משפחה חד־משמעיים לא פחות, על מודעה נגד פסק הזום. הודעות ווטסאפ לא מזוהות ניסו לטעון שהחתימות בפסק הזום פורסמו ללא אישור, שהנוסח הסופי לא מוסכם או שהדברים הוצאו מהקשרם. טוב, לא צריך להיות תסריטאי מתוחכם במיוחד כדי לנסות לשחזר את שיחות הטלפון שהגיעו אל הרבנים. גם להם יש משפחות לפרנס. אבל דבר אחד ברור: הרכבת יצאה מן התחנה. השתקת היהדות הצפון־אפריקנית הסתיימה בזאת. חג שמח לכולם!
shishabat@israelhayom.co.il