ישראל אהרוני נוהג לספר שלא חשב מעולם להפוך לשף המפורסם הראשון בישראל. לאורך עמודי הביוגרפיה הקולינרית שלו שיצאה לאור, הוא מעיד על עצמו שתמיד נמשך לאומנות ואף הצטיין בכך לכל אורך חייו. בישול היה עוד תחום שהוא פשוט היה טוב בו.
אז מה הוביל אותו בכל זאת אל האוכל? את התשובה אולי אפשר למצוא בהיחבא, אולי אפילו מבלי לשים לב על ידי המחבר עצמו, בפרק בו הוא מספר על המורה למסעדה שלו (עמ' 40), מקצוע שכמובן נעלם מן העולם בסוף שנות השבעים ושינה את שמו לכלכלת בית, שאף הוא נעלם ממערכת השעות. "היא לא אהבה אותי, יחס שהיה עבורי חידוש מעיק". אהרוני הילד, שהיה אהוב על ידי מוריו, מודה שהפך למבוגר המכור לתשומת לב ולמחמאות - כמו כל השפים הגדולים באמת. והנה, רגע אחד בילדות שינה את המסלול כולו: האדם הראשון שאהרוני לא מצא חן בעיניו, עיצב את דמותו ואת דרכו עד אשר אהרוני הצליח להתחבב גם על המורה עצמה וגם על עשרות אלפי סועדים שזכו לטעום ממטבחו. הקושי כרגיל, הצמיח את התשוקה.
לאורך כל הספר אפשר להרגיש בחלוציות של אהרוני, בתקדים. איש מלא בביטחון עצמי שחרש תלמים באדמה היבשה של המטבח הישראלי, אדם שעשרות שפים מהעת הנוכחית חייבים לו חוב גדול. מהביוגרפיה, שמלווה במתכונים מכוננים, אפשר גם לחוש כי מדובר באדם טוב לב ולא רק בשל הפרק הסוגר את הספר ומדבר על האימון של קובה, חברו הקונגולזי של בנו.
גם אם אין מדובר בביוגרפיה שלמה ורוב פרקיה מתאפיינים בחיוביות בשל היותו של המחבר אדם חיובי, בתחום המלא באנשים קפריזיים עם נפש עדינה ובעייתית (כמו לדוגמא חברו הטוב של אהרוני, השף רפי כהן) או מעלה שאלות אתיות (רוב כתבי האוכל בישראל חברים ובני בית ביתו של השף, כמו כן של שפים אחרים) הקריאה בה מהנה ומספקת הצצה להיסטוריה הלא ארוכה של המטבח הישראלי.
אפשר להתייחס כמובן לעיתוי בו ראה הספר אור. שבוע לפני התפרצות המגפה שסגרה את כל מסעדות היוקרה בעולם, ותשנה קרוב לוודאי את האופן שבו נבלה ונאכל בעתיד הקרוב לעין. שהרי נדמה שכורח המציאות יהפוך אותנו יותר לאכלני בית ופחות לאכלני מסעדות שף. נקווה שהביוגרפיה הזו ורוח התקופה אינם האות המבשר על ההיפרדות המקצועית שלנו מאהרוני. ניתן לומר בבטחה, שיש לו עוד הרבה סיפורים לספר.
ישראל אהרוני / אהרוני, תחנות אוכל בחיי, אחוזת בית, 216 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו