נאמר זאת כבר בהתחלה, ונאמר זאת בקצרה: יש לנו המון זמן פנוי. לא זוכר מתי לאחרונה, אם בכלל, היה כל כך הרבה מהמשאב הנדיר הזה. זמן. ההוא שכבר שנים שותים לנו אותו.
אני מבין שמי שנדבקו בנגיף המקולל סובלים מאוד מקשיים במערכת הנשימה. אבל היתר? היתר נושמים כמו שהם לא נשמו מימיהם. עמוק ולאט כמו בשיעור יוגה מתמשך.
רובנו לא מצליחים לזכור שום דבר מימי טרום הילדים. יום אחד נולד הראשון ופחות או יותר מחק את כל מה שהיה וכל מה שהיינו. אבל נדמה לי שאפילו בימים שבהם הייתי סטודנט נצחי וחסר דאגות, לא היה לי כל כך הרבה זמן.
הזמן הפנוי אפשר לאנשים לצאת קצת מעצמם. לא, הוא הכריח אותם לצאת מעצמם. רגע לפני שמתחרפנים לגמרי, אנשים מחפשים פעילויות. ואני לא מדבר על עוד מפגני מרפסות (השילוב בין שטיפות ידיים תכופות, התמכרות לאלכוג'ל ומחיאות כפיים יומיומיות מהמרפסת עלול להתגלות יום אחד כבכייה לדורות), על משימות אני מדבר. על הידית הרופפת בדלת שכבר שנים אני מבטיח לתקן. הקיר ההוא שנראה כאילו הילדים שלי רצו עליו לכיוון התקרה. עכשיו הזמן.
אם אתם שואלים אותי, גם המפץ הפוליטי, התפרקות כחולבן וקואליציית הבנימינים, הוא תוצאה של הזמן שהתפנה פתאום והכריח את כולם לפרק הרגלים ישנים, ובראשם ההרגל לדחיינות אינסופית.
אבל אם נודה באמת, רובנו מנצלים את הזמן כדי להתעסק באוכל. אנשים מדברים על אוכל, כותבים על אוכל, חושבים על אוכל, ובעיקר הולכים על הדבר עצמו. אוכלים. ביום שבו נחזור לפגוש אנשים, את חלקם יהיה קשה לזהות.
האמת היא שחג פסח תמיד הביא איתו התעסקות אמוציונלית במיוחד באוכל. בכל החגים אוכלים קצת יותר מדי, אבל רק לחג הזה קוראים בפירוש חג המצות.
זה מתחיל כבר בסיפור יציאת מצרים שמשאיר אותך עם הרושם שבני ישראל לא הביעו עניין במסלול ולא שאלו כמה זמן זה ייקח או מה יהיה כשנגיע. כל מה שעניין אותם היתה השאלה הנצחית "מה אוכלים", שממנה התפתחה, כידוע, השאלה הלא פחות נצחית - מה לא אוכלים.
כשהעם הזה חזר לארצו אחרי 4,000 לילות סדר - בגלות התענוג הזה בא בזוגות - נולד מנהג חדש ושורשי: לצחוק על המאכלים של העדה השנייה.
כלומר, לפולנים מותר לצחוק על הגפילטע והרגל הקרושה, כמו שליהודים מותר להיות קצת אנטישמים, אבל כשטריפוליטאים או עיראקים מתחילים ללגלג להנאתם על המטבח האשכנזי, זה מוציא את השד מהבקבוק, מוביל להתקפי עלבון וגורר אחריו שאלות מוצדקות, למשל: ומה? הקוסקוס והאורז הצהוב שלכם יותר טעימים? (התשובה היא כן, למה אתם שואלים? אבל אנחנו כאן לא כדי לצאת צודקים, אלא כדי להשכין שלום).
השנה, לקראת הפסח, פנו אלי כמה חברי פייסבוק והודיעו לי חגיגית שנפשם קצה בלעג המתמשך שמופנה כלפי המטבח של האמא שלהם. זהו זה! לא מצחיק אותם יותר והם לא מוכנים לשמוע עוד את דברי הבלע על הדג של דודה בלה. כדי לתת תוקף לדבריהם, הם חזרו ונשבעו אמונים לגפילטע פיש, והוסיפו, כנהוג, שמי שלא אוהב את זה, לא טעם כנראה את הגרסה הנפלאה של הסבתא שלהם.
ואני, שבסך הכל למדתי לאהוב את הדג עם הגזר על הראש, ניסיתי להפיס את דעתם. אמרתי להם שזה כולו פולקלור מחויך, שאסור לאבד את ההומור, ושאלתי בתום לב: האם עצם השידוך בין המנה הזאת לבין חזרת - שהיא, הבה נודה, חומר מאלחש - לא מעניק רוח גבית מסוימת למתקפה המסורתית על ספינת הגזר - סליחה, הדגל - של המטבח היהודי המזרח־אירופי?
אבל הם רק כעסו יותר. ניסו להעליב את החריימה; טענו שגם הוא דג מאולחש, והזכירו לי את הסושי המפונפן ורב התהילה, שגם הוא מוגש קר ובתוספת ווסאבי, שהוא, מה לעשות, חזרת. ואף אחד הרי לא יעז לצחוק על הדודה היטומי, אהה!
בנקודה הזאת הבנתי שיש כאן סכסוך עמוק שחייבים ליישב. והנה השנה יש לנו גם זמן לעשות את זה. אז הנני כאן, חברים טובים, אני לא בורח מאחריות. נארגן סולחה! יהיו הסברים נוקבים. דף חדש ייפתח. ולבסוף נתחבק ממושכות ונזבח כבש מסוג קרפיון.
איור: נדב מצ'טה
כשחושבים על זה, האיבה המזרחית לגפילטע פיש היא באמת עניין תמוה. ובאמת, מה אכפת לראובן (ביטון) מה שמעון (שוורץ) אוכל? שלא לדבר על האמוציות העזות שהמנה הזו, על 50 גווניה האפורים, מצליחה לחולל. ולמה דווקא היא הפכה לסמל של כל מה שאפשר לומר על המטבח האשכנזי ועל אשכנזים בכלל? מדוע אנחנו לא נטפלים כך לרגל הקרושה? לכוסמת? לדג מלוח? לסלט התמוה של מלפפון ושמיר? למה אנחנו לא תוקפים את השניצל? (כי הוא טעים, כאילו דא!).
ובכן, אני מצטער לומר, אבל הציבור המזרחי מכיר גפילטע פיש רק ממטבחים מוסדיים. שנים רבות אכלתי בחדרי אוכל - בפנימייה, בצבא ובקיבוץ - ובאותם ימים המטבח הציבורי היה חד־ממדי וחד־תרבותי.
בקיבוץ טירת צבי נהגנו להתבדח שהמתכון נולד אחרי שעגלה עמוסה בגזר התהפכה לתוך בריכת דגים. בפנימייה ובצבא הסיפור היה אחר לגמרי. שם נדרשו טבחים ממוצא מזרחי להכין אוכל אשכנזי לסועדים ממוצא מזרחי. עד כדי כך עקום זה היה. בכל ערב שבת חזר על עצמו אותו תפריט, ולעולם לא אשכח את התמונה העגומה של חבריי מקריית שמונה ומבית שאן שישבו לראשונה מול צלחת הפלסטיק ובחנו בחשד את הציר הקרוש בערך כמו שחתולה ניגשת לקיפוד.
זכורות גם השיחות שלנו עם מזל ז"ל, הטבחית של הישיבה התיכונית שלנו. שאלנו אותה למה אי אפשר שמדי פעם היא תכין דג בנוסח אחר. לא בכל שבת. אנחנו לא פג'ענים. כל שבת שלישית, נגיד. או רביעית.
אבל מזל משכה בכתפיה, אמרה שיש לה הוראות מלמעלה והן ברורות, ומדי פעם הכינה סיר קטן ואדום להפליא, וחילקה ממנו בגניבה לשניים או לשלושה נערים שנראו לה כאילו הם זקוקים לזה יותר מכולם. פעם אחת זכיתי לטעום ממנו, ורק אז הבנתי שהטריפוליטאים מכינים דג די דומה לזה שלנו, רק שהם מפוררים פנימה אבקת שריפה.
המחאה נגד הגפילטע פיש, חברים, היא לא מחאה נגד הבית האשכנזי, או ה"יידישע מאמע" האהובה שלכם! היא מחאה נגד חדר האוכל הממוסד! אל תיקחו את זה אישית. מצד שני, זכרו - זה מה שקורה כשמדכאים תשוקות ורגשות. סתימת פיות קולינרית יכולה להיות לפעמים לא פחות גרועה, ולא פחות פוליטית, מסתם סתימת פיות.
עוד דבר. כמעט לכל נער מזרחי בחדר אוכל מוסדי היתה קופסת פלאים קטנה בכיס עם החריף של אמא שלו. מפעם לפעם היינו שולפים אותה, לרוב צנצנת גרבר משומשת, ומלקטים מתוכה בחרדת קודש פירור של סחוג. קורט אריסה. קמצוץ קטון של פלפל צ'ומה או בִזבז. זה היה מציל את המרק החיוור, גואל את תבשיל הקישואים, לעיתים גם מבצע החייאה באורז השמנוני. רק את הגפילטע לא היה אפשר לנצח עם החריפים הביתיים שלנו. זה פשוט לא הולך. ובכן, הגפילטע הוא לא רק הנציג של הממסד האדיש. הגפילטע הוא גם האויב הלא מנוצח של נעורינו.
עד כאן הסברים. שלא באים להצדיק אלא לבאר. מכאן והלאה סולחה!
shishabat@israelhayom.co.il
