אין כמו הבית

1 ראשית, רציתי להבהיר: אני סבלתי קשות מהילדים שלי עוד כשזה לא היה אופנתי. שנית, כולנו חיים כאן יחד. גם כשאסור להתקרב, וגם אם אין לכם ילדים קטנים, בטח כבר יצא לכם לשמוע תלונות בנוסח "אכלו ושתו לנו", "גזלו לנו את החיים", "נזלו לנו המוחות", "לא לפעילות הזאת נרשמנו" ועוד.

קשה לחיות עם ילדים בסגר, זה נכון. אבל באחד הימים השבוע, בשעת אחר הצהריים מנומנמת, מצאתי את עצמי שוכב על הספה בסלון, לוקח כמה שניות של אוויר לפני שמשהו יקפוץ עלי מאיזה מקום, ואז פתאום מעכל שהשניות הופכות לדקות, ושהתחושה הלא מוכרת שאני מגלה היא - לא, זו לא טעות - פרטיות.

החלום שלי התגשם. הילדים מצאו עיסוק שלא כולל משיכה בשולי המכנסיים שלי. רק אחרי שבועיים וחצי של סגר אפשר להעריך כמה יקרה היא כל שנייה של שקט. הייתם מצפים שאדע לנצל כל שנייה כזאת עד הסוף, אלא שבאופן כמעט לא רצוני השתלט עלי יצר אפל ולא ברור לבדוק מה קורה עם הילדים. אז התרוממתי באיטיות מהספה, והעפתי מבט לכיוונם: כל אחד מהם העסיק את עצמו בצד אחר של החדר שלהם. שניהם נראו שקועים מאוד במשהו, בלי טענות אלינו או אל העולם. זה היה מחזה סוריאליסטי כמעט. נראה היה שסוף־סוף יהיה לי קצת שקט משל עצמי.

התקשרתי לחבר, והוא לא ענה. חבר שני גם. עברתי על רשימת אנשי הקשר בפלאפון שלי, רק כדי לגלות שאין לי שם יותר מדי אנשים שאני רוצה לדבר איתם אם אני לא חייב, אז הלכתי למקרר. גם שם לא היה שום דבר מעניין.

בדרך חזרה לספה הסתכלתי שוב על הילדים, שיושבים ומתעסקים בעניינים שלהם. האדם שהכרתי ב־45 השנים האחרונות היה אמור להמשיך בצעדים חרישיים לכיוון הסלון, לגנוב לעצמו קצת זמן של לבד, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוביל אותו לכיוון החדר שלהם ושואל: "בטוח שאתם לא צריכים שום דבר?"

2 באחד מימות השבוע, כבר לא באמת משנה איזה, הילדים התקשו להירדם. משהו במנגנון של השעון הפנימי שלהם נטרף מכל השעות הרצופות האלה בבית. פתאום שמתי לב שהשעה לקראת חצות, ובין המיטות שלהם מתנהל דו שיח ערני בנושא "מי יותר חזק - סבא מאיר או פיטר הארנב?"

נכנסתי לחדר שלהם וניסיתי לדבר על ליבם. אבל לבבות של ילדים הם לא רכים כמו שהייתם מצפים, כך שגם כשהסְפָרוֹת שמסמנות את התאריך התחלפו, הדיאלוג נותר ערני כשהיה. באיזשהו שלב נעמה התישה את עצמה מרוב דיבורים ונרדמה. לעודד, שהקשיב לה רוב הזמן, נשאר דלק לעוד איזה שעה־שעתיים.

אמרתי לו שעוד מעט כבר בוקר, והוא התחיל לשאול אותי על ההבדל בין לילה לבוקר, ובין מחר לשלשום, ואז על כל מיני דברים אחרים. אני חושב שבאמת התחלתי להכיר את הילדים שלי בתקופה האינטנסיבית הזאת, בדיוק כמו שהבטיחו המומחים בתוכניות הבוקר. למעשה, אני חושב שאני מכיר אותם כל כך טוב עכשיו, שמגיע לי להיות רחוק מהם לאיזו תקופה. שיהיה שוב מה ללמוד.

בכל אופן, הילד לא נרדם. העברתי אותו למיטה שלנו, אבל הוא המשיך עם כל השאלות הקיומיות שלו, שמתישהו, כמו שקורה לרוב עם שאלות קיומיות, הפכו לבכי.

לא רציתי לשים לו אחת מהתוכניות שלו, כי כשהוא רואה את התוכניות שלו הוא הופך לערפד סלאבי קלאסי מהסוג שאינו ישן בלילה, רק עם חיבה משונה לגיבורי־על ילדותיים. זפזפתי בין כל מה שהיה באותו זמן בטלוויזיה, אבל כל מה שהיה שם - מאקווריום מלא בדגים ועד משחקי כדורגל מהעבר - רק גרם לו לבכות יותר חזק.

אחרי שכבר חציתי את קו הייאוש וזפזפתי רק כדי לא לחשוב, הוא נרגע בבת אחת. לא רציתי להאמין שזה משום שנתקעתי לכמה שניות מול "חברים", ולכן עליתי ערוץ אחד למעלה. הוא חזר לבכות.

עכשיו, אני אולד־סקול. גדלתי בשנות ה־80, ומתישהו לקראת סוף האלף הפכתי לגרסה של מה שאני עכשיו. ואני איש של "סיינפלד", לא של "חברים". פעם זה שינה. תמיד בזתי לעלילות הצדקניות ולקשרים הרומנטיים המופרכים שיש בסדרה הזאת, גם אם איכשהו צחקתי ממנה וראיתי את כל הפרקים.

ועכשיו הבן שלי נרגע דווקא מהחבורה הזאת שיושבת בקפה "סנטרל פרק" ושוקדת על פתרון של עוד בעיה מלאכותית. אולי אלה הצחוקים המוקלטים שעושים לו את זה. אולי גונת'ר. והוא לא נרדם, אבל הוא גם לא בוכה. ואנחנו שוכבים ככה, זה ליד זה, צופים בפרקים רנדומליים של "חברים" אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אלוהים מוצא דרכים חדשות להתעלל בי.

3 מה שטוב בכל הסגר הזה הוא העלות. אחרי שנגמלנו מהמשלוחים (יש גבול לכמות הפעמים שבת הזוג יכולה לקנות את הטיעון: "חייבים להזמין, יכול להיות שזה היום האחרון של המשלוחים"), גילינו שגם עם יוקר מחיה כמו אצלנו, די זול להישאר כל היום בבית. לילדים זה לא באמת משנה - גם כשהיינו במלון באילת, ומתחת לחלון היו אטרקציות ששילמנו עליהן אלפי שקלים מראש, עודד העדיף להישאר בחדר ולצפות ביחידת החילוץ במשך 12 שעות רצופות.

אלא מה? השעות הארוכות בבית גרמו לבת הזוג להרהר עמוקות בכל מה שבין ארבעת הקירות. פה היא רוצה להחליף מרצפות, שם את הארון, ואני כבר מתחיל להבין שכשהיא תסיים עם הרשימה שלה, זה יעלה לי יותר משהיה עולה לי בילוי משפחתי יומי בסינמה סיטי במשך כל התקופה הזאת, אם לא היתה נוחתת עלינו הקורונה.

4 אני צריך את השקט שלי כשאני עובד, ועכשיו עברתי לעבוד מהבית. התחלתי את יום העבודה בסלון, אבל גורשתי משם על ידי ילדים שנתלו עלי. עברתי לחדר השינה, אבל גם לשם הם הגיעו. יצאתי אל פינת העישון שבחוץ, אבל החתולה שרטה אותי פעם אחר פעם, כי חששה שאני רוצה לפגוע בגורים שלה. עברתי לצד האחורי של הבית, אבל הטווס של השכן (כן) פרש עלי את נוצותיו והבריח אותי בחזרה אל הבית.

נכנסתי לשירותים בשביל כמה דקות של שקט. אני רחוק כרגע התאגדות נמלים אחת מתחתית שרשרת המזון של המושב.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו