צריך לשים את האמת על השולחן: בני גנץ מתעב את נתניהו. את נתניהו ובמיוחד את בני משפחתו. בשיחות סגורות הוא אמר עליהם את הדברים הכי קשים שיש: שנתניהו חושב רק על עצמו, שהוא מוכן למכור את האינטרס הלאומי למען האינטרס הפרטי. בעיקר בני גנץ בטוח שמי שעומד מאחורי כל הפרסומים הקשים במערכות הבחירות האחרונות ("לא אפוי", "עילג", "מגמגם", פריצה איראנית לטלפון שלו, שמועות סרק על הטרדות מיניות) הוא בנימין נתניהו.
בנימין נתניהו מתעב את בני גנץ. הוא חושב שהוא לא ראוי, שהוא היה רמטכ"ל גרוע, שהוא לא יכול לקבל החלטות, ובעיקר שהוא ואנשיו הפעילו לחץ ציבורי שגרם לו לבלאגן המשפטי.
בניגוד לקלישאות, ממשלת אחדות זה לא מה שעם ישראל רצה. מצביעי גנץ לא רצו את נתניהו ומצביעי נתניהו לא רצו את גנץ, ולמרות הכל אנחנו צועדים לממשלת אחדות ולשיתוף פעולה בין נתניהו לגנץ. איך זה קרה? לא כי יש פה אמיצים, אלא פשוט כי אין ברירה.
עוד בנושא:
כחול לבן מתפרקת: לפיד ויעלון ביקשו מהכנסת לפצל את מפלגותיהם מהרשימה
"גנץ הוליך שולל מיליוני מצביעים"
לפיד: "גנץ נכנע ללא קרב וזחל לממשלה של נתניהו"
נתניהו לא ניצח בבחירות. הוא הביא הישג מרשים אבל לא היה יכול להקים ממשלה. לגנץ היה על הנייר רוב של 62, אבל הוא לא יכול להקים ממשלה מכל סוג שהוא, כולל ממשלת מיעוט בשיתוף פעולה הזוי בין ליברמן להיבא יזבק, ממשלה שהיתה מתפרקת בתוך זמן קצר.
ומעל הכל ישראל נמצאת במתקפה, במלחמה, בתקופת חירום שלא נראתה עשרות שנים. אלפי חולים, מיליוני ישראלים בסגר, יותר מ־650 אלף מובטלים. אם זה לא מצב חירום, לא ברור מצב חירום מהו. זה נראה רע שבעוד הישראלים במלחמת הישרדות, הפוליטיקאים מתווכחים על הוועדה המסדרת ועל ייסורי המצפון של האוזר והנדל. תחושת הסלידה מהפוליטיקאים לא פסחה עליהם עצמם.
האפשרויות היחידות שנמצאו על השולחן מאז הבחירות היו אחדות או בחירות. בחירות אי אפשר לעשות. ולכן, למרות הצפי לשלושה ימים של עקיצות בטוויטר ופרצופים עצובים של עיתונאים משמאל, לבני גנץ ולבנימין נתניהו לא נשארה ברירה.
בתוך כל ים הקורונה והבוז הפוליטי יש לפחות פס אור אחד קטן: אחרי שנה וחצי של מערכות בחירות קשות, אכזריות, מפלגות, רעילות - תוקם ממשלה בישראל.
