70 שנים אחרי

חנה סנש מובאת למנוחת עולמים

חנה סנש נולדה ב־1921 בבודפשט, הונגריה, והפכה לציונית נלהבת כבר בילדותה. ב־1939, כשהיתה בת 18, עלתה לארץ ישראל והצטרפה לחבורת הצעירים שייסדו את קיבוץ שדות ים. היא התנדבה ב־1943 לצבא הבריטי במלחמתו בגרמניה הנאצית ועברה קורס צניחה בבסיס חיל האוויר הבריטי ברמת דוד. הבריטים נזקקו אז בדחיפות לדוברי שפות שיחדרו לאירופה ויסייעו בחילוץ צוותי אוויר שמטוסיהם הופלו בשמי היבשת.

במארס 1944 נשלחה סנש למשימה יומרנית לאיתור צוותי אוויר בריטיים והוצנחה ביוגוסלביה. ביוני אותה השנה חצתה את הגבול להונגריה, ונתפסה מייד בידי חיילים הונגרים. היא נכלאה בכלא בודפשט, עיר הולדתה, עברה עינויים קשים, נשפטה באשמת בגידה במולדת - והוצאה להורג בירייה.

השבוע לפני 70 שנים, שש שנים בדיוק מהיום שבו צנחה באירופה, הגיע ארונה של סנש לישראל, נישא על גבי אוניית חיל הים אח"י חנה סנש. למחרת, 27 במארס 1950, הוצב הארון ברחבת בניין העירייה בחיפה, והמונים חלפו על פניו. משם עברה שיירת ההלוויה בקיבוצה, שדות ים, ועלתה לירושלים.

בבית המוסדות שבעיר קידמו את פני השיירה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, השרים וחברי הכנסת, ומשם הוסע הארון לקבורה בהר הרצל. כותרות עיתוני אותו היום בישרו ש"חנה סנש חזרה אל הארץ שאותה כה אהבה".

סנש נהפכה עד מהרה למיתוס לאומי ולסמל של גבורה, אהבת הארץ והקרבה. ספר שיצא אחרי מותה, ובו קטעי יומנה בתוספת מכתבים, נמכר במהדורות רבות, ושיריה - בהם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") - הפכו מוכרים בפי כל. היא הונצחה בעשרות מחזות, ספרים, עבודות מחקר וסרטי קולנוע, ורחובות על שמה פרוסים ב־43 נקודות יישוב בכל רחבי הארץ.

חדשות על המים: צי ראשון של אוניות משא מוקם בארץ

אורחים רבים הגיעו השבוע לפני 70 שנים לנמל חיפה והשתתפו בטקס קבלת הפנים לאוניית המשא "מאיר דיזנגוף", אחת משלוש אוניות המטען שרכשה בארה"ב סוכנות האוניות הגדולה בארץ, מ. דיזנגוף ושות' בע"מ.

האונייה "מאיר דיזנגוף" בהפלגתה לנמל חיפה, מרץ 1950

מבישראל של 1950 לא פעלו עדיין אוניות משא מובהקות, וחברת צים עסקה בהובלת מטענים לארץ וממנה במספר מצומצם של אוניות מעפילים ישנות, שנתפסו בזמנו על ידי הבריטים ועגנו מאז בנמל חיפה. ניסיונות של יזמים ישראלים להקים צי של אוניות משא נקטעו באיבם, שכן התברר שהמדינה לא היתה מסוגלת להעמיד מטבע זר לרכישת אוניות לתובלה אזרחית.

"כבוד ויקר ביום כביר זה של הקמת צי אוניות משא ישראליות", אמר בהתרגשות היינץ גרץ, המנהל והבעלים של חברת מ. דיזנגוף ושות'. הוא הדגיש ששלוש אוניות המשא של חברתו נרכשו ביוזמה פרטית "ולא נעשה כל שימוש בכספים ציבוריים".

מאיר דיזנגוף הקים את החברה ב־1905, בשותפות עם היינץ גרץ, רפאל מלץ ומאיר אריסון, אביו של תד אריסון וסבה של אשת העסקים שרי אריסון. החברה עשתה חיל בעסקיה ושימשה סוכנת בארץ של חברות ספנות רבות מאירופה ומארה"ב, עד שהפכה לחברת ספנות בעצמה, ב־1950.

ב־1952, עם התגברות התחרות בשוק ספנות המטען, נרכשה החברה על ידי צים, והיא פועלת עד היום, בשמה המקורי, כסוכנת קווי הספנות של החברה.

כך הפכנו למעצמת אסבסט (מסרטן)

השבוע לפני 70 שנים נערך טקס רב רושם במפעל האסבסט "עולמית", לציון ייצור "המטר ה־500,000" של לוחות אסבסט, תחום התמחותו של המפעל, שקווי הייצור שלו פעלו במספר מבני אסבסט גדולים בשטח כולל של 4,500 מ"ר, מצפון לפתח תקווה.

מרפסות סגורות בפריטי אסבסט בתל אביב צילום: Van Der Poll

עולמית, שהיה אז המפעל היחיד מסוגו במזרח התיכון, הפעיל שלוש משמרות ביום, ועדיין לא הצליח לענות לביקוש העצום למוצריו.

בעלי המפעל, ל. עפרון, הודיע בטקס שהוא ממתין להגעת מכונות ייצור חדישות מאיטליה, לצורך הקמת קווי ייצור לצינורות ביוב והשקיה עשויים אסבסט.

נציג העובדים, רז'ו שטיינר, ציין את תרומת המפעל לתעשיית הבנייה בישראל ואמר: "בלי לוחות האסבסט שלנו, רבים בארץ היו חיים ללא קורת גג לראשם".

מפעל עולמית התמזג ב־1965 עם מפעל ייצור האסבסט ישאסבסט (לימים, איתנית), שהוקם בנהריה ב־1952 ביוזמת התעשיין יקותיאל פדרמן, ובשיאו העסיק 1,200 עובדים.

בשנות ה־60־ וה־70 של המאה ה־20 פורסמו בעולם מחקרים שלפיהם אסבסט גורם לעלייה בתחלואה בסרטן. מפעל ישאסבסט נסגר לבסוף ב־1997, אחרי לחץ ציבורי ארוך שנים.

מרד בענף המוניות

ארגון נהגי המוניות העירוניות הודיע השבוע לפני 70 שנים לשר התחבורה, דוד רמז, על כוונתו להפעיל בתוך שבוע קווים בין־עירוניים מכל הערים והמושבות, וזאת אף שלפי רישיונם הם זכאים להציע שירות הסעות עירוני בלבד. במברק ששלח הוועד לשר נכתב: "מאחר שאתה לא עוצר את נהגי המוניות הבין־עירוניות מלשוטט ברחובות הערים ולצוד נוסעים עירוניים השייכים לנו, אנו נאלצים לעשות חוק לעצמנו, שהרי פרנסתנו נגזלת על ידי העבריינים, נהגי המוניות הבין־עירוניות".

נהג מונית, 1950

קיצוב בביצים לפסח

הודעת משרד האספקה והקיצוב ב־26 במארס 1950, בנוגע לאספקת מזון לפסח, הכניסה את משקי הבית בישראל למצוקה. על פי ההודעה, יוקצבו לכל נפש ארבע ביצים ו־250 גרם עוף, וכל משפחה תורשה להצטייד בשני ק"ג תפוחי אדמה.

מארה"ב נמסר שיש ברשותה "עודפים גדולים של חמאה ואבקת ביצים, שאותם אפשר לרכוש במחיר נמוך במיוחד". ואולם, השר דב יוסף הודיע ש"הזמן קצר מכדי להביא את הפרודוקטים הללו מאמריקה לישראל עד ערב הסדר. נדע להסתדר עם מה שיש".

יש טלפון בבאר שבע!

בבאר שבע החלה לפעול ב־27 במארס 1950 מרכזיית טלפון, שחיברה את העיר עם שאר חלקי הארץ. עד לאותו מועד הקשר היחיד עם בירת הנגב היה באמצעות רדיו־טלפון. רבים התכנסו ביום החגיגי בלשכת ראש העיר, דוד טוביהו, וציפו לצלצול הטלפון הראשון. הרגע המיוחל אכן הגיע, כששר התחבורה, דוד רמז (שהיה אחראי גם לטלפון), התקשר כמתוכנן ב־12 בצהריים כדי לברך את ראש העיר.

הנעלמים / מקצועות שהיו

"מחדשים"

לקראת חג הפסח נהגו להגיע לשכונה בעלי מקצוע שהציעו שירותי "חידוש" לפריטים שונים בבית. "פוליטורצ'יק" חידש רהיטים, "וויסהקעסלך" הבריק סירים, ה"מאטרצאן" חידש מזרנים, והיו גם מחדשי שמיכות, מחדשי וילונות, וגם מחדש סכינים בהשחזה על אופניו (בתמונה). כולם עברו ברחוב והציעו את מרכולתם בקול תרועה. אט־אט נעלמו ה"מחדשים" מהנוף, לאחר שאנשים העדיפו לזרוק את הפריט הישן לפח ולקנות במקומו חדש.

צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

הצרכנייה / פריטים מאז

נפטלין

כדורים עגולים לבנים בעלי מבנה גבישי וריח חריף ודוחה, שהוטמנו על ידי עקרת הבית בארונות הבגדים, בעיקר בסמוך לפריטים היקרים כגון חליפות או פרוות. התקווה היתה שהריח העז ירחיק את מזיקי העש בבואם לעשות שמות בתכולת הארון. הנפטלין היה מתאדה אט־אט במהלך השנה, ובמסגרת הניקיונות לפסח, כשהוצאה כל תכולת הארון לצורך אוורורו, נהגו בתים רבים לחדש את מלאי הנפטלין.

צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין

מי מכיר, מי יודע?

בסוף שנות ה־30 פנתה עיריית תל אביב למוזיקאי פואה גרינשפון, בבקשה שיכין תוכנית ללימודי מוזיקה בבתי הספר היסודיים בעיר. גרינשפון בחר בחליל ככלי הלימוד, בשל מחירו הנמוך וקלות הפעלתו, וכשנוצר מחסור ביבוא לארץ בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים את מפעל חלילית (שקיים עד ימינו). מזהים מישהו מתלמידי כיתת המוזיקה שבתמונה, שצולמה בתל אביב ב־1950? כתבו לנו ל־shishabat@israelhayom.co.il

צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו