הרופאה ממשרד הבריאות שאלה אותי בטלפון איפה הייתי בכל הימים האחרונים", אומרת רבקה גלט. "ניסיתי לשחזר כל פרט. ארבע פעמים התקשרתי אליה, כל פעם נזכרתי בעוד מקום. דאגתי לכל העולם, ובעיקר לחסרי הישע - הילדים בגן שבו אני עובדת ואבא שלי, שחולה באלצהיימר ונמצא בבית אבות. הרגשתי אשמה. הרגשה נוראית".
רבקה גלט היא חולה מספר 47. היא נדבקה מבעלה, יואל גלט, "חולה מספר 29", נהג האמבולנס שעלה לכותרות כחולה הראשון שמקור ההידבקות שלו לא נודע. גם שניים מארבעת ילדיה נדבקו ממנו, וקיבלו את המספרים 48 ו־49.
בפרסום המסלול שעשתה נכתב בטעות כי הסתובבה במקומות ציבוריים, לאחר שביקרה את בעלה בבידוד. בפועל, היא נסעה לחדר מיון עם בעלה, כשחש ברע, בלוויית בנם. רק אחרי לילה במיון עבר יואל בדיקת קורונה, ומאותו רגע בודד במיון. רבקה ובנה המתינו בחדר צדדי, עד שהגיעה התשובה החיובית לקורונה. אבל הפרסום פעל את פעולתו המהירה, וגלט החלה לקבל איומים על חייה, קללות וקריאות נאצה, עד שנשברה ופרסמה פוסט אמיץ ומטלטל בפייסבוק:
"היי, זו אני, זו שסיפרו לכם בחדשות שהלכה לבקר את בעלה חולה הקורונה בבידוד ואז הסתובבה בכל מקום אפשרי כדי להדביק אתכם. אממה - למרות מה שסיפרו לכם, לא הלכתי לבקר אותו מעולם, הוא גם לא היה בבידוד כשנפגשנו. אה, גם לא בילינו בסקי באיטליה ולא חזרנו מחופשה מפנקת בחו"ל. בעלי הוא חולה מספר 29, נהג אמבולנס, וזו השליחות שלו בעולם".
רבקה (43) ויואל (46) הם זוג חב"דניקים, שעברו להתגורר ביישוב הדתי הקהילתי עינב שבשומרון לפי חצי שנה. הם הורים לארבעה - מנחם מנדל (20), שעובד במוקד הרפואי במד"א ולומד סיעוד; יעקב (18), שלומד בישיבה ברוסיה והגיע לארץ אחרי ששמע על ההידבקות של הוריו; לוי יצחק (17), תלמיד ישיבה; ורחלי (10). יואל עובד במד"א, ורבקה היא גננת בגן ילדים ביישוב.
בהמשך לפוסט, שזכה לשיתופים רבים, הסכימה רבקה לראשונה להיחשף.
משפחת גלט. מימין: לוי יצחק, יעקב, מנחם מנדל, רחלי, רבקה ויואל
"כשהווירוס הגיע לארץ פחדתי. יואל הסביר לי שהוא לא בצוות שמפנה חולי קורונה לבית החולים, כי הוא לא יכול ללבוש חליפת מגן בגלל הזקן. הבן שלי, מנחם מנדל, עובד במוקד הקורונה, והוא אמר שהוא לא חושב שזאת מחלה קשה. ראינו בבית צילומים מסין, והבנו שמי שנדבק אלה אנשים שמגיעים מחו"ל. לא חשבנו שזה יגיע אלינו.
"כשיואל התחיל להרגיש לא טוב, ב־6 במארס, חשבתי שזאת שפעת, או משהו שקשור לאבק מהשיפוץ שאנחנו עושים בבית. נסענו לסוף שבוע אצל חמותי בקריית יערים, ובשבת בבוקר הוא אמר לי שהוא מרגיש ממש רע. היתה לו חולשה קשה, שיעול וחום. הוא לא הצליח לקום מהמיטה, רצה רק לישון. הוא הרגיש שזו לא שפעת רגילה, ואמר שאף פעם לא היה לו דבר כזה. החלטנו שבמוצאי שבת נלך להיבדק במוקד החירום באלעד".
לא חשבתם שזה יכול להיות קורונה?
"לא. כל מי שנדבק עד אז הגיע מחו"ל. זה היה רחוק מאיתנו. לקחתי אותו למוקד, ובמקביל, מנחם מנדל הגיע ברכב נפרד. גם כשהגענו למוקד, לא חשבו על קורונה. עשו לו בדיקת חמצן בדם, שיצאה ממש נמוכה. הרופא אמר שזה נראה מוזר. הוא חשד בדלקת ריאות ושלח אותנו לבית חולים, כדי שיעשו לו צילום ריאות ואולי ייתנו לו אנטיביוטיקה לווריד.
"אני חזרתי עם לוי יצחק ורחלי הביתה, ומנחם מנדל לקח את יואל לבית חולים בילינסון. שם אבחנו לו דלקת ריאות בשתי הריאות, נתנו לו אנטיביוטיקה, עשו בדיקות דם ועמדו לשחרר אותו. תוצאות בדיקות הדם היו מוזרות, הן כאילו העידו על התקף לב. הרופא אמר לו: 'יש משהו מוזר בתוצאות, כי אתה לא בהתקף לב. נעשה עוד כמה בדיקות, נעשה לך אק"ג, ואז תשתחרר'.
"במשך כל הזמן הזה הוא היה במיון. בלילה השאירו אותו להשגחה. היחס היה מדהים, אבל אף אחד לא עשה לו בדיקה לקורונה. למחרת בבוקר הגיע עוזר רופא, שיואל מכיר מהעבודה, ושאל את הרופא במיון למה לא עושים בדיקת קורונה. הרופאים ענו שיואל לא נחשף לשום חולה, אבל הוא התעקש, אמר 'בואו נשלול'. רק אז בודדו אותו.
"במשך כל הזמן הזה, מנחם מנדל היה איתו. אני הייתי במסיבת פורים בגן, וכשהיא הסתיימה, מנחם מנדל התקשר להודיע לי שעשו ליואל בדיקת קורונה. נסעתי מייד לבית החולים. הייתי בטוחה שאין סיכוי שהוא נדבק. הושיבו אותי ואת הבן שלי במקום נפרד מחוץ למיון, עד לקבלת התוצאות. פתאום הבחנתי שהאחיות והרופאים מתלחששים. מישהו קראו למאבטח להיכנס. אמרתי למנחם מנדל: 'לאבא יש קורונה'".
למה קראו למאבטח?
"כנראה חששו מהתגובה שלנו. מישהו לפנינו השתולל. המאבטח עמד בצד, ומאיתנו ביקשו לצאת לחדר צדדי, כדי שלא נהיה ליד אנשים. אחר כך אמרו לנו: 'סעו הביתה, חכו שם. נבוא לעשות לכם בדיקה'.
"מרוב לחץ היה לי קשה לנהוג. מנחם מנדל נסע מאחוריי ונתן לי הוראות בטלפון. 'אמא עכשיו תאותתי. עכשיו ימינה'. לא זוכרת איך הגעתי הביתה. יואל אמר שלוקחים אותו לבית חולים השרון ושהוא יתקשר. אבל לקחו לו את הטלפון בכל הבלאגן שהיה שם, ולא היה לנו קשר איתו. אחרי שעתיים באו אלינו הביתה לקחת מכולנו דגימות".
איך העברת את השעות בבית?
"זה היה חור שחור. דבר ראשון התקשרתי לעבודה, להגיד שאני בבידוד. נחשפתי לילדים בגן, חיבקתי ונישקתי אותם, וחששתי שהדבקתי אותם. התחלתי להבין את גודל הבעיה.
"מבחינת משרד הבריאות הפכתי למפגע סביבתי, שצריך לחקור ולסגור מהר, לפני שאדביק. אני מבינה את החקירה. מאוד מבינה. אבל היא נעשית בחוסר רגישות. היו לי המון שאלות, ולא ענו לי. דיברו איתי רק על דברים טכניים, הלחיצו אותי. בכיתי בטלפון לרופאה החוקרת. את יואל לא הצלחתי להשיג.
"מרוב לחץ, כל הזמן ניקיתי את הבית. הייתי באטרף. כל הזמן חשבתי למי עוד צריך להודיע. להתריע. זה היה כמו לצאת מהגוף שלי ולראות את עצמי מחוץ לגוף.
"מנחם מנדל אמר: 'אמא, בואי נעשה הפסקה, נקרא את המגילה, יהיה בסדר'. הוא התחיל להקריא, והשכנים מעינב, וראש המועצה, יוסי דגן, הצטופפו ליד החלון והביאו לנו משלוחי מנות עד פתח הדלת.
"אחרי קריאת המגילה הבנתי שלא אכלנו כל היום, והתחלתי להכין סנדוויצ'ים. תוך כדי הכנת האוכל קיבלתי טלפון מהרופאה ממשרד הבריאות, שאני ושני הבנים נדבקנו. הילדה לא נדבקה. אמרתי לעצמי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים".
הרגשת חולה?
"פיזית אין לי כלום. אני מרגישה מצוין, ברוך השם. אין תסמינים. אין לנו חום, אין שיעול, אין כאבים. אבל אני יכולה להדביק אחרים, וגם הבנים שלי באותו מצב.
"הלב שלי נשבר, כששִחזרתי איפה הייתי כל השבוע. בשגרה יש לי חיים עמוסים. אבא שלי נמצא בבית אבות בירושלים, חולה אלצהיימר, והייתי הולכת לבקר אותו פעם בשבוע. כל יום עבדתי בגן. בערב פורים הלכתי לקנות דברים למסיבת פורים בגן, קניתי תחפושת לילדה וממתקים למשלוחי מנות, חיפשתי אריחי קרמיקה לחדר שלנו בבית שאנחנו בונים, ביקרתי קרובת משפחה חולה. נוסף על כך אני חדשה ביישוב, והיה חשוב לי לכבד את כל מי שהזמין אותי למסיבת פורים".
"מעבירים את הזמן בהומור". החתול "קורונה"
"יש לי חברה טובה, שהזמינה אותי למסיבת בר המצווה לבן שלה, יומיים לפני שגיליתי שאני חולה. היה לי יום מאוד עמוס, אבל הלכתי אליה לרבע שעה, רק כדי לחבק אותה ולהגיד מזל טוב. זה היה אירוע עם הפרדה בין נשים וגברים, ואני הייתי רק באזור הנשים, ישבתי בשולחן לבד וניגשתי לחבק אותה.
"כשנודע לי שאני חולה, חשבתי לעצמי, למה הלכתי? אם לא הייתי באה היא אמנם היתה כועסת כמה ימים, אבל עדיין היינו נשארות חברות.
"חשבתי לעצמי שעכשיו אני הורסת לה את כל השמחה. כל האורחים ייכנסו לבידוד. היא עצמה היתה אחר כך במסיבת פורים. אולי כל מי שהיה איתה במסיבה יצטרך להיכנס לבידוד. ביקשתי להתקשר אליה בעצמי, לא רציתי שהיא תקבל טלפון ממשרד הבריאות. הבנתי שאני החולה, אבל אני צריכה להרגיע את כולם.
"משרד הבריאות החליט להכניס את כל האורחים שהיו בבר המצווה לבידוד, גם מי שהיה בעזרת גברים. הרגשתי ממש רע.
"אבל החלק הכי־הכי קשה היה אבא שלי. חמישה ימים לפני שגילינו שאנחנו חולים הייתי אצלו עם יואל לביקור קצר. למזלנו היה מזג אוויר יפה, וישבנו איתו כמה דקות בגינה בחוץ, ולא בתוך בית האבות. לפני שהלכתי נתתי לו נשיקה. פחדתי שהדבקתי אותו. למזלנו הגדול, הוא לא נדבק".
תוך כדי החקירה האפידמיולוגית עם הרופאה ממשרד הבריאות, הגיע נציג מד"א לבית המשפחה והודיע לרבקה שהיא והבנים צריכים להתלוות אליו לבית החולים. "צעקתי, 'הילדה שלי, איך אני אשאיר ילדה בת 10 בבית?', והוא שאל: 'את לא יכולה לשים אותה באיזה מקום?'
"משום שרחלי נחשפה אלינו, היא היתה צריכה להיות בבידוד, והפתרון היה להשאיר אותה בבית של אמא של יואל בקריית יערים, שאצלה בילינו את השבת. גם היא נאלצה להיכנס לבידוד, כמו כל מי שפגש אותנו בימים שלפני הגילוי.
"לא ידענו איך להעביר את הילדה לירושלים. מד"א הציעו לקחת אותה באמבולנס, אבל היא בכתה, פחדה לנסוע לבד עם הצוות שהיה לבוש בחליפות מפחידות. בסוף הסכמנו שאמבולנס ייקח את האחיינית של יואל, שגם היא היתה איתנו באותה שבת בקריית יערים ונזקקה לבידוד, ויבואו לאסוף את רחלי, כדי שהיא לא תיסע לבד.
"הפרידה ממנה היתה הרגע הכי קשה. נהג האמבולנס, שהיה לבוש בחליפת מגן, אמר לי 'את יכולה לחבק אותה', אבל פחדתי שאדביק אותה דווקא עכשיו. נישקתי אותה מרחוק והסתכלתי עליה כשהיא עוזבת את הבית".
אחרי שבתה נסעה לבית חמותה, הגיע אמבולנס נוסף לקחת את רבקה ושני בניה לבית חולים השרון, שם אושפז יואל כמה שעות קודם לכן.
"ההגעה לבית החולים היא דבר נורא. עצרו את האמבולנס בדרך, לא יודעת למה. מחכים לך שני אנשים מחוץ לשער, את עוברת אוהל ודרכו נכנסת למחלקה. זה מרגיש כמו אסיר שנכנס לכלא, ההכרה שעכשיו את מבודדת מהעולם. את אשמה.
"הרופא העיר את יואל ואמר לו: 'הבאתי לך את אשתך'. קיבלתי מיטה בחדר שלו. לא התחבקנו, כי לא ידעתי אם מותר. זה היה אמצע הלילה, לא היה את מי לשאול. אבל שנינו בכינו. רק שם הרשיתי לעצמי להתפרק. עד אותו רגע עבדתי על אוטומט - להודיע לאנשים שפגשתי, לדווח על כל פרט. רק עם יואל העזתי לתת מקום לרגשות שלי".
באותו לילה, רבקה לא הצליחה להירדם. בארבעת הימים הראשונים גם לא הצליחה לאכול ולשתות. "כל הזמן חשבתי על עוד ועוד מקומות שהייתי בהם. חשבתי על אמא שלי, שגרה לבדה בקריית מלאכי ולא יכולה לבקר אותי, או את אבא שלי, או את רחלי, שנמצאת בבידוד אצל אמא של יואל. הכל נהיה כאוס אחד גדול.
"בהתחלה, ההרגשה בבית החולים היא כאילו שאת חיית מעבדה, ואת עסוקה בלחזור ולהרגיש כמו בן אדם. התחקיר שלי מול משרד הבריאות נמשך. לא זכרתי בדיוק באילו חנויות הייתי בקניון. ביקשתי שייתנו לי עוד זמן לשחזר, אבל הם פרסמו 'היתה בכל החנויות', וזו עוד היתה טעות קטנה.
"כשהמסלול שלי פורסם בתקשורת, חברה התקשרה ואמרה לי להיכנס לאינטרנט. נכנסתי, קראתי, וחשכו עיניי. משרד הבריאות כתב בטעות שאחרי שביקרתי אצל יואל בבידוד בבית החולים, הלכתי לגן ולבית אבות ולהרבה חנויות. כאילו הלכתי בכוונה להדביק אנשים.
"זה לא היה נכון, כמובן. לא הייתי אצלו בבידוד. כשהוא היה מבודד בבית החולים עמדתי עם מנחם מנדל ליד החדר שלו, לראות מתי הוא ייצא, הרופאים לא הכניסו אותנו. הייתי בטוחה שתכף משחררים אותנו. ברגע שהוא אובחן כחולה, נכנסתי גם אני לבידוד בבית.
"מייד אחרי הפרסום התחלתי לקבל טלפונים והודעות מאנשים שאני לא מכירה. אמרו לי, 'את יותר גרועה מכרמל מעודה, הלכת לבקר חולה קורונה ואז לגן ילדים'. אמרו לי, 'מגיע לך מוות, לא כלא'. מישהו אמר לי: 'הלוואי שתהיי החולה הראשונה שתמות'. אישה אחת אמרה לי: 'חבל להושיב אותך בכלא, את תחיי שם על חשבון המדינה, צריך להוציא אותך להורג'.
"אחרי כמה שיחות ניתקתי את הטלפונים. בטוקבקים המשיכו לקלל אותי. לא הבנתי למה כותבים לי דברים כאלה. התקשרתי לבוס של בעלי במד"א וביקשתי שיבהירו שהפרסום לא נכון. התקשרתי למשרד הבריאות והתחננתי שישנו את פרסום המסלול.
"דובר מד"א הציע לי לתת הבהרה בתקשורת. ראיינו אותי בטשטוש לערוץ טלוויזיה, ושם חתכו לי את כל מה שרציתי להגיד, השאירו רק את עניין האיומים. הרגשתי שרימו אותי. התייעצתי עם חברה, שהציעה לי לפרסם פוסט משלי. וכך עשיתי".
בפוסט כתבה רבקה: "במוצאי שבת לקחתי את בעלי לבית החולים, כשהבנתי שדלקת הריאות שלו מחמירה. למחרת, כשעלתה האפשרות לקורונה, הוא נלקח לבידוד, ונאסר עלינו כל מפגש. במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות מאנשים שאני לא מכירה. מפה, ממתקן הבידוד (החדר שלה בבית החולים; ה"ט), ובשארית כוחותיי, אני מבקשת להעביר מסר לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו, כי אם לשון הרע". הפוסט זכה למאות שיתופים ותגובות אוהדות.
"אישה אחת, שכתבה טוקבק מרושע נגדי, ביקשה סליחה. בעיניי זו סגולה להודות בטעות ולהתנצל. הרבה אנשים מבוּדדים פנו אלי בפרטי וסיפרו שהרגישו רע בגלל מה שעשו לי. בנות באולפנה שלחו לנו סרטון מחמם את הלב עם ברכות מצולמות. קיבלנו המון אהבה.
"אבל בעיקר התחלתי להבין שאני לא נמצאת כאן סתם. שזה לא קרה לי במקרה. הקדוש ברוך הוא בחר אותנו, יש לנו שליחות כאן. התפקיד של עם ישראל, שנולד בספר שמות, הוא להפיץ את אור השכינה דווקא בנקודה שבה השכינה מסתלקת. להאיר את העולם בזמנים של חושך ואפלה".
"הרבה פנו אלי בפרטי וסיפרו שהרגישו רע על מה שעשו לי"
רבקה ויואל הכירו בשידוך של חברה טובה של רבקה. היא היתה בת 19, הוא בן 22. כחב"דניקים, זכו שניהם לפגוש את הרבי מלובביץ' בחייו.
"חב"דניק נולד שליח. התפקיד שלנו הוא לתת אהבה לכל יהודי. זה בכל דבר בחיים שלנו. החל מהמקצועות שלנו. אני חלמתי לעבוד עם ילדים, ויואל חלם להיות נהג אמבולנס. הוא מרגיש שזאת השליחות שלו. אם יש חולים שקשה לְפנות, תמיד קוראים לו. הוא יודע איך להתחבר אליהם, להרגיע ולשכנע. לפעמים הוא צריך לשיר איתם, או לנהוג בכל דרך יצירתית אחרת.
"אני מרגישה כך גם לגבי המגורים שלנו. כשהתחתנו גרנו באלעד. החלום שלנו היה לגור ברמת הגולן, אבל חיכינו שהילדים יגדלו, ולא רציתי להתרחק מאבא שלי. לפני שנה חיפשנו מקום לעבור אליו. הפייסבוק הקפיץ את היישוב עינב. אמרתי ליואל: 'זה מקום יפה, דומה לגולן, אבל יותר קרוב'".
היישוב עינב הוקם ב־1981 על ידי ארגון אמנה, ונקרא על שם הענבים שגדלים באזור. כיום גרות בו כ־200 משפחות מכל גווני הקשת הדתית.
100 מתושבי היישוב, ובהם ילדים רבים, הוכנסו לבידוד לאחר שהתברר כי רבקה, יואל ושני בניהם חולים בקורונה. "התושבים קיבלו את הבידוד בהבנה", היא אומרת. "מתנדבי צוות החירום היישובי לקחו על עצמם לסייע לכולם. הם הביאו אוכל, משלוחי מנות, תרופות. מהרגע שהתחיל המשבר, התושבים כאן עטפו אותנו. לקחו לידיים שלהם את כל הדברים הטכניים שדורשים טיפול. אמרו לי, 'תטפלי במשפחה שלך'. זה מעלה לי דמעות. אנשים שלא הכרנו עמדו מחוץ לדלת ואמרו לנו, 'הכל בסדר, אנחנו איתכם'.
"השכנים פתחו קבוצת ווטסאפ לעודד אותנו. ילדים מהגן שלי שלחו לי הודעות עידוד, ועשיתי להם קבלת שבת באפליקציית זום. אחרים כתבו לי: 'גרמתם לנו להבין כמה היישוב שלנו מאוחד'. זה מחמם את הלב. בסופו של דבר, שמענו רק על אחד שנדבק ביישוב, אורח בבית הכנסת. השאר נמצאו שליליים".
גיליתם מי הדביק את יואל?
"משרד הבריאות אומר שזה מישהו במשפחה, אבל זה לא נראה הגיוני. אני חושבת שהוא נדבק מחולה שהוא הוביל באמבולנס, ולא ידע שהוא חולה. אין באמת תשובה ברורה".
רבקה ויואל חולקים חדר בבית החולים. מנחם מנדל ולוי יצחק שוהים בחדר אחר, אבל החולים מורשים להסתובב באופן חופשי בין החדרים. "אם נדבקת, נדבקת", אומרת רבקה. "אנחנו כבר לא יכולים להזיק אחד לשני".
בכל חדר יש מסך ומצלמה, שדרכה מתקשרים הרופאים עם החולים. במחלקה גם חצר קטנה ומטופחת, שאפשר לצאת אליה מתי שרוצים. יש אפילו חתול רחוב, שהתגנב למחלקה דרך הגג ואימץ את החולים. הם קוראים לו "קורונה".
בשבוע האחרון הועברו חלק מהחולים למלון דן פנורמה, ואחרים הגיעו במקומם. יש שהחלימו ושוחררו, ביניהם יואל ושני הבנים, לוי יצחק ומנחם מנדל, לאחר שהתקבלו אצלם שתי תשובות שליליות ברצף. רבקה מחכה בקוצר רוח להצטרף אליהם בבית.
איזה טיפול קיבלתם?
"לפי המצב של כל אחד. לדלקת ריאות מקבלים אנטיביוטיקה. לחום מקבלים אקמול. אני מרגישה בסדר ולא מקבלת כלום, רק עוברת בדיקות פעם ביום־יומיים. כל בדיקה כוללת דגימות עם שלושה מטושים - מטוש לכל נחיר ואחד מתחת ללשון, כמו משטח גרון.
"בהתחלה הרופאים היו מכניסים ידיים באמצעות כפפות מיוחדות כדי לבדוק אותנו, אבל זה כאב מאוד, אז ביקשנו לעשות לעצמנו את הבדיקה. אנחנו מעבירים להם את המטושים במבחנה דרך תיבה מיוחדת. "מביאים לכאן חולים בין 8 בערב ל־4 בבוקר. האנשים מגיעים עם פחד בעיניים, אחרי נסיעה עם נהג אמבולנס שלא יוצר אינטראקציה מבעד לחליפת המגן. אנחנו, החולים, מחכים להם, ועושים תורנות קבלת פנים.
"אומרים להם שהכל בסדר. דואגים לשמיכה, נותנים להם שוקולד. לאט־לאט מבקיעים את חומת הלחץ. הם יודעים שיש להם למי לפנות. אנחנו גם מסייעים פיזית. מודדים לעצמנו לחץ דם, חום, סטורציה. מי שלא מצליח, עוזרים לו.
"כשיואל היה כאן, כולם קראו לו 'דוקטור', משום שהוא עובד במד"א. הוא הסתובב כל הזמן עם אקמול בכיס ונתן למי שצריך. היתה כאן חולה אחת שניסתה לקום ולהתהלך, והתעלפה. יואל ומנחם מנדל טיפלו בה. בדקו לחץ דם, השכיבו אותה. עד שהרופאים נכנסו, היא התאוששה. לוקח להם זמן להתמגן ולהיכנס".
איך מעבירים את הזמן בין הבדיקות?
"בשבת ערכנו שולחן שבת יפה. חגגנו כאן גם אירועים, כמו את יום הנישואים שלנו.
"בשביל ההומור, אנחנו קוראים אחד לשני לפי המספרים שלנו. לצוות שמטפל בנו, שכתוב לו על חליפת המגן 'צוות בידוד', אנחנו קוראים 'צוות בידור'.
"מנהל המחלקה פשוט מלאך. כשהגענו הוא נתן לנו את הטלפון שלו לכל מה שאנחנו צריכים. צוות גם שלח לנו משלוח מנות לפורים. אחד מעובדי הניקיון מאוד ריגש אותנו כשסיפר שאף אחד לא רוצה לעבוד במחלקה הזאת. הוא אמר: 'כואב לי עליכם, אני באתי'.
"נוצרו פה חברויות שלא היו יכולות להיווצר בחיים הרגילים. בין אנשים מכל הקשת הפוליטית. אנחנו משחקים משחקי חברה, ופתאום 'מתנחלים', 'דתיים', 'חילונים', 'תל־אביבים' - זה רק טייטל. כולנו רק רוצים שיתייחסו אלינו כבני אדם. לפעמים צריך ליפול ממש למטה כדי לעלות למעלה".
shishabat@israelhayom.co.il