"כל החיים הבית היה לפני העבודה, עכשיו אנחנו מגויסים"

שכן שלי רופא מומחה. למחלות זיהומיות. במרפאת קורונה. כל החיים הוא מסור וזמין לכל אדם ללא הבדלי דת, גזע, מין ושעון. לפני שישה שבועות הודיע בצער שהטיול הרב־משפחתי שלהם לאיטליה לא יקרה. לפני שלושה שבועות הביא לכולנו מסיכות לרגל המצב החדש. לפני שבוע הפסיק לבוא הביתה כדי לא להדביק את המשפחה, בטח לא עכשיו כשהיא בחל"ת והילדים הגדולים עובדים בשופרסל אונליין כדי לוודא שבשעת הדחק יהיה מי שימלא את המקרר. 

רופאים הם זן נדיר, והמגיפה המודרנית מאלצת רבים מהם להתמודד בו בזמן עם התנגשות בין זירת הבית לזירת העבודה באופן שבו הבריאות מוכרחה לנצח. שמעתי מכמה מהגיבורים הללו, שנמצאים בכל בית חולים, בכל הארץ, איך חיים את המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליהם.

ד"ר חיתאם חוסיין, 45, כרמיאל

ראש מרפאת קורונה, ביה"ח רמב"ם, חיפה. נשואה ואם לשתיים

השגרה: כבר חמישה שבועות שאנחנו יוצאים ולא יודעים מתי נחזור, גם כשאני בבית למעשה אני בבית החולים, כי עם כל הטלפונים והשאלות אני לא יכולה להתנתק. בהתחלה עוד היה בית ספר, היה מה שיעסיק את הבנות כשאני פחות שעות בבית. למזלי ביטלו עכשיו את בתי המשפט אז בעלי, שהוא עורך דין, יותר בבית. 

זה נשמע מוזר אבל הפעם הראשונה שבה נשמתי לרווחה מאז תחילת המשבר היתה כשביטלו את בתי הספר. ידעתי שזה כבר לא בטוח, שהן חשופות במוסדות החינוך. היו משפחות מהאזור שהגיעו להתייעץ איתי במרפאת קורונה, הורים נכנסו לבידוד ביתי וידעתי שילדים שלהם לומדים עם הבנות שלי באותם בתי ספר. הייתי מחויבת לסודיות אבל כבר רציתי שיטילו סגר וכל משפחה תספוג את המציאות הזאת לתקופה. אנחנו מדינה חזקה, עם חזק, עברנו כמה דברים בחיים שלנו. זה הזמן שכל אחד יקבל אחריות על סביבתו.

הפחד: הבנות מפחדות, ונדמה לי שהפחד שלהן גדול יותר כי הן יודעות שאני נוסעת בכל יום לבית החולים. הן שואלות מה יהיה אם אני אדבק. הקטנה מבטאת את זה, חשוב לה לדעת מתי אני מגיעה, בהתחלה עוד ניסתה לבקש שאחזור לפני שיחשיך... פעם כל מה שהיא רצתה היה להיות רופאה כמו אמא, היא היתה חולמת על זה. אבל עכשיו היא אומרת "אני לא אוהבת את רמב"ם, זה המקום שלוקח ממני את אמא". היא מכריזה את זה בכל מקום.

אני מרגיעה את הבנות, אני מסבירה להן שאני מקפידה על מיגון ואני לא פוגשת באופן ישיר את החולים, אלא יותר פותרת בעיות ברמה הניהולית, לראות שהכל מתנהל כמו שצריך, לכתוב את ההנחיות. אני יותר ברפואה מרחוק, משתתפת בדיונים ועוזרת בהחלטות, פחות באה במגע פיזי. עם זאת, ברור שאני יכולה לעבור במיון או בעמדת קפה ולקבל את המחלה. אבל זה יכול לקרות גם לכל אחד אחר. 

השליחות: אני עכשיו בצו 8. בדיוק סיימתי שיחה עם ח'לה, הבת הקטנה שלי. היא קלטה שגם ביום שישי אהיה בבית החולים ולא איתה, והיה לה עצוב. אמרתי לה שזה התפקיד שלי וזאת התקופה, אני חייבת לעזור לאנשים חולים כי בבית יש לי תחליף, אבל בבית החולים אין לי תחליף. כל החיים העמדתי את הבית לפני העבודה, אבל עכשיו אנחנו מגויסים. קודם כל בית החולים ורק אחר כך הבית הפרטי שלי. 

ד"ר אריאל פונד, 36, אפרת 

מתמחה במסלול משולב בהמטולוגיה ופנימית בבית החולים שערי צדק. נשוי ואב לארבעה

השגרה: יש לי בת שיש לה כשל מח עצם מולד, גילינו את זה רק בשנה האחרונה. היא הבת הרביעית שלנו, והיא ממש בסיכון. אנחנו בסוג של stand by. מעקב צמוד עם ביופסיית מח עצם פעם בשלושה־ארבעה חודשים. אם יחמיר נלך ישר להשתלה של מח עצם. יש סיכוי שאולי ישתפר מעצמו. יש לה מערכת חיסונית פחות יעילה ואנחנו מנסים לשמור עליה שלא תידבק. 

זהירות מרבית. ד"ר אריאל פונד // צילום: אורן בן חקון

הקורונה גרמה לעולם להצטרף אלינו, כי אנחנו כבר שנה וחצי מחשבים כל יציאה מהבית למקום הומה. כל שמחה משפחתית מתלבטים איפה יהיה מקום ליד החלון ואם יהיה אפשר לעמוד שם בלי שילטפו אותה וייגעו בה או יאכלו מהצלחת שלה, ועם כמה אנשים מותר שהיא תהיה בחדר. אז מבחינתנו, העולם פשוט יישר איתנו קו, אבל אנחנו צריכים להחמיר קצת קדימה, כי הסיכון גבוה יותר. 

אני עובד במחלקת המטולוגיה, רוב החולים שלי במצב דומה למצב של הבת שלי, אנשים מדוכאי חיסון שכרגע נמנעים ככל האפשר מלהגיע לבית החולים. אנחנו לא בשיא התפוסה בשל כך, ומקצועית אני צריך למצוא דרך לשלב את זה שאני בחזית החשיפה ובשיא הזהירות עם הבת שלי. אני מתקלח בכל פעם בבית החולים לפני שאני יוצא הביתה, תמיד הקפדתי על שטיפות ידיים אבל עכשיו זה ממש טקס. המון־המון זהירות. 

היה שלב שאשתי אמרה שאולי אעבור לגור מחוץ לבית, חצי בצחוק חצי ברצינות, אנחנו מקווים שלא נגיע לשלב הזה. עד עכשיו הייתי עושה תורנויות גם במחלקה הפנימית כדי לשמור על קשר עם המחלקה המקורית שלי, זה חשוב כדי לא לשכוח כל מה שלמדתי אבל עכשיו כדי למנוע הידבקות הפסקתי עם התורנויות שם. 

רוב האנשים יעברו את המגיפה הזאת בשלום כי אין להם מחלות רקע, אבל דווקא מדוכאי חיסון אלה האנשים שצריך לשמור עליהם יותר. זה מה שמצופה מכולנו לעשות. 

הפחד: אף אחד לא יודע מה קורה לאנשים מדוכאי חיסון, בטח לא לילדים מדוכאי חיסון. יודעים שילדים בקורונה בעיקר מפיצים ופחות חולים, אבל אין מספיק מחקרים, אז אין תשובה חד־משמעית מה קורה עם ילדים מדוכאי חיסון מבחינת קורונה. הפחד שלי הוא בכמה רמות. קודם כל הבלאגן שעלול להיות סביב הידבקות של מישהו מהמשפחה, אפילו אם היא לא תידבק.

אנחנו כבר יודעים שכשיש חשד למחלה אצל מישהו מדוכא חיסון, רמות ההיסטריה - לא שלנו, של המערכת - גבוהות. אם יש חום למשל אנחנו ישר הולכים לעשות בדיקת דם ובדיקת רופא. אני מנסה לא לחשוב מה יקרה אם היא תידבק. אני משכנע את עצמי שילדים לא מקבלים את זה קשה ויחסית לווירוסים היא אמורה להיות יותר בסדר, אני לא יודע אם זה נכון או לא... היום אמרתי לאשתי שאם נגיע למצב של איטליה באמת אעבור לגור מחוץ לבית.

השליחות: יש לי תפקיד שאני לא יכול להתנתק ממנו, אני צריך לבחור בין התפקיד של "להיות אבא" לבין התפקיד של העבודה שלי, זאת לא בחירה קלה. אבל אם הייתי בצבא לא היו נותנים לי את הבחירה הזאת. יש לי סט כישורים שאני יודע להשתמש בו, ואם זה מה שיצטרכו כאן אז זה לא שמישהו יוכל לבוא ולהחליף אותי. אם חס וחלילה נגיע לרמות שיצטרכו את כל הידיים העובדות שיש, אז אחפש מקום אחר לגור בו, ואלך לעבוד.

 ד"ר טל זילברמן, 34, נטור 

מתמחה במחלקת יולדות בביה"ח פוריה. נשואה ואם לארבעה 

השגרה: קורונה חלפה לידי בהתחלה, לא חשבתי שזה יגיע לפה. מרגע שהגיעה - אנחנו בטירוף. אני בבית החולים ובעלי, ראש ארגון "השומר החדש", מתעסק עם המשבר של מחסור בידיים עובדות בחקלאות, בגלל הקורונה. שנינו במשרה מלאה אז יום הוא עם הילדים בבית ויום אני. 

לא נוטשים את הספינה. ד"ר טל זילברמן // צילום: גיל אליהו/ג'יני

במחלקה עברנו לנוהל מצב חירום, התחלקנו לשלושה צוותים שלא נפגשים זה עם זה כדי למנוע הדבקה. החשש העיקרי הוא שלא יישארו רופאים שיוכלו לטפל כי כולם יצטרכו בידוד. עובדים במשמרות של 12 שעות בית חולים - 24 שעות בית. יש חדר לידה ייעודי לחולות קורונה עם אזור התמגנות, כמו בסיפורים ששמענו על אבולה ושחפת. יולדת עם חשש קורונה מקבלת מיילדת ורופא ייעודיים שלא ייצאו החוצה במהלך הלידה, זה יוצר עומס. 

השגרה נפסקה, למשל יחידת IVF נשים. היום בישרתי לאישה בת 44 שהגיעה לשאיבת ביציות שלא נתחיל מחזור חדש. לא פשוט. אני בחודש שמיני ואני אומרת לה את זה. היא התעקשה, דרשה לראות את מנהל המחלקה. ישבתי להסביר לה, את רואה אישה שיודעת שזה הצ'אנס האחרון שלה. האחיות ואני מדברות על איפה לשים את הילדים מחר ומולנו יושבת אישה שכל כך רוצה, ויודעת שזה לא הולך לקרות. שינויים נוספים יש במחלקת יולדות, כל יולדת רשאית להכניס איתה ללידה רק מלווה אחד, צריך לבחור בין בן זוג לאמא לדולה. 

הפחד: לפני יומיים מנהל המחלקה אמר שיבין אם אקח חל"ת מעכשיו כי יש חשש מהדבקה בהיריון, שאצטרך להיות מופרדת מהיילוד. אני חושפת את עצמי אבל זה סיכון מחושב. אמנם בהיריון המערכת החיסונית שלי חלשה יותר, אבל קורונה זאת מחלה שמסכנת מבוגרים. פעמיים ביום אמא שלי אומרת לי 'תעזבי', שאני מסכנת את עצמי ואת העובר. אבל אין לי בכלל את השאלה הזאת. 

השליחות: לא נוטשים את הספינה עכשיו. כמו שחיילים חשופים יותר במלחמה אז אני חשופה יותר עכשיו, זה חלק מהסיכון המקצועי. גם בשגרה בלי קורונה אנחנו במצוקת כוח אדם, עובדים בחוסר צוות. יש ענין של ערבות הדדית בצוות הרופאים, שאני יודעת שאם לא אגיע - הנטל יתחלק על פחות אנשים. יש חברות בין המתמחים שאיתי, ויש תחושה שזאת השליחות שלי כרגע. בשביל זה אני פה. 

ד"ר שירי טננבאום, 43, חולון

אונקולוגית ומומחית במינהל רפואי, סגנית מנהלת בית החולים וולפסון. רווקה ואם לשתיים 

השגרה: יש רמת סיכון גבוהה יותר, מדובר בקונפליקט שנמצא בבסיסו של מקצוע הרפואה עבור אנשי משפחה, אבל לחזור מחופשת לידה ולעשות תורנות של 26 שעות זה אתגר, וגם להיות יום שלם בחדר ניתוח. 

לא חשבתי לקחת הפסקה. ד"ר שירי טננבאום

מרגש לראות איך המטופלים מזדהים איתנו. מחכים בסבלנות ומאוד אדיבים ואמפתיים. הצוותים הלוחמים בבית החולים הם לא רק הרופאים והאחיות אלא גם פקידות הקבלה והמנקים, אנשים שנמצאים בדרך כלל בצל ועכשיו בחזית. מדהים כמה מהר אפשר לעשות דברים כשכולם מגויסים, בנינו מחלקות שלמות בתוך ימים. הכנסנו טכנולוגיות, תשתיות של רפואה מרחוק, הטמעת תהליכים בלי ביורוקרטיה. 

הדאגה: פחד היא לא מילה נכונה. אני דואגת ברמה הלאומית. שיהיה טיפול מספיק טוב לאנשים, שנוכל להגיע לכל קבוצות הגיל. אני דואגת לצוותים שלי, שיישארו במצב של חוסן נפשי ורגשי. מדאיג אותי שאנשים שצריכים את שירותי הבריאות לא צורכים אותם עכשיו, שמישהו עם התקפת לב או שבץ מפחדים לבוא למיון, שנשים בהיריון לא יבצעו עכשיו מעקב, מדאיגים אותי המעגלים השניים של הנזק. 

ברמה האישית אני מתמגנת היטב. בתי בת ה־4 שואלת בכל יום אם ניצחתי כבר את קורונה, והיא מכינה את גיבורי־העל - בעיקר את ""כוח פי.ג'יי" (סדרת אנימציה לילדים) - שינצחו את הנגיף. גם בת השנתיים וגם אחותה נמצאות בחרדה כתוצאה מהיעדר השגרה, כמו כל ילדי ישראל. לא חשבתי לקחת הפסקה כי אני אם יחידנית, זה אפילו לא עבר לי בראש. זה התפקיד שלי, זה מה שאני צריכה ואוהבת לעשות. הבנות מקבלות מסר וכשהן יגדלו גם הן יעשו דברים שחשובים להן וחשובים לחברה. 

היום שאחרי: מצבים רפואיים שהוזנחו לא מתקנים את עצמם. שירותים אמבולטוריים שהיו סגורים ייפתחו ויהיה עומס מסוג אחר ביום שבו מצב החירום יוסר. אבל טיפול מרחוק וטכנולוגיות ניקוי חדשות שהוטמעו במערכת, וכוח אדם שנוסף, ייטיבו איתנו גם ביום שאחרי. מידת הנזק תלויה בבלימת ההדבקה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו