שבט אחים ואחיות

1 מה חסר לך, שואל איש את רעהו ברשתות החברתיות. ועונים הרֵעִים את שחסר להם, את שהשאירו מחוץ למערה. ההרגלים, המפגשים, לחיצות היד, בית הקפה, הטיפוח, הבל פיות האנשים. מה חסר לי? העתיד שלי. נחטפה ממני תחזית המחר, ה"עוד שנה", ה"עוד עשר שנים". העתיד מעולם לא היה ציור קווי אלא כתמים תְּפוּחִים, ענניים, אבל יכולת לראות את גוני העננים, את הצורה שבה הם יוצרים יחד שביל אמורפי. ועכשיו נמחק לי העתיד. קרישי מועקה שטים בעורקים.

הטור הזה, מטעמים מערכתיים, נכתב ביום שני. עד שאתם קוראים אותו כבר נחרב העולם ונבנה ארבע פעמים. ביום שני אנחנו בתוך ידיעה שעוד מעט ימותו לא מעט אנשים. מלאך המוות עומד בשקט בחדר המדרגות. אני מקווה שהוא יסתובב ויסתלק. בכל אופן, אני מתנצלת אם הכתיבה שלי אינה רלוונטית.

ציר הזמן משובש. איזה יום היום, שואלים אזרחי העולם בכל בוקר. לוח הזמנים היהודי מחייב אותנו לזכור את היום, את החודש. מחייב להתפלל לפי שעות השמש שזורחת ושוקעת בחוץ. אנחנו משרטטים קווים על הקיר. בשני ובחמישי קוראים בתורה (בבית). עד 8:45 בבוקר אפשר לומר קריאת שמע של שחרית. אתמול היה ראש חודש ניסן.

אבל כשמסתכלים אל העתיד - לא רואים כלום. אין צבעים, אין שביל, אין לדעת איך ייראה העולם החדש, "העולם הבא" אם תרצו. אין לי עתיד. יש לי הווה, שאיננו דומה לאדמה אלא לים. ההווה זז. ויש לי עבר. רציתי להתרפק עליו, אבל נכנסתי לתיקיות התמונות של השנים האחרונות וראיתי שבין התמונות השמחות משובצות, כמו בסדרה חשבונית, תמונות סלפי שלי כשאני בוכה. אולי מעולם לא היה טוב.

2 יש מושג בתוכניות הבישול: לצמצם. לוקחים סיר גדול והופכים את הנוזל שלו למרוכז וסמיך. חימום על חום נמוך, אדי המים שבמזון מתאדים אל האוויר הפתוח, בעוד בתוך הסיר נשארים רק החומרים שמספקים את הטעם. זיקוק, כך שהטעם מודגש.

מצמצמים אותנו. הקורונה מנקה אותנו בחומר חיטוי חזק, מעבירה אותנו במסננת, מה עיקר, מה טפל, מחממת אותנו בסיר על אש נמוכה כך שמכל מה שחשבנו שאנחנו צריכים - מתאדה הבלתי חשוב. המיותר מתקלף ונושר. חתונות נערכות בצמצום, כמו בציור של מארק שאגאל.

(אני בבית, לא יוצאת לשום מקום) אני לא צריכה כל כך הרבה בגדים. נעליים. תיקים. תכשיטים. (אני מבשלת בכל יום אוכל לאותו יום, ושוטפת את הסיר בסוף היום) אני לא צריכה כל כך הרבה סירים. (גיבוש משפחתי נוצר סביב משחק מונופול, בהכנת הפנקייקים בבוקר) אני לא צריכה חופשה משפחתית. (אני לומדת לתחזק מטבח יומי) אני לא צריכה לקנות אוכל מוכן.

יש דברים שאני לא יודעת לעשות לבד. לאפות, למשל. למרוח לק. לספר את הילד. אחרים לא יודעים לנקות את הכיריים, או להכין מטבוחה. התרגלנו להסתמך על מיקור חוץ. זה הזמן של הבלתי מפונקים. לא החזק ישרוד אלא הגמיש והעצמאי. מי שחייו נתנו לו הזדמנויות לעשות לבד, לא להסתמך על זולתים, ומי שמסתגל מהר למציאות חדשה.

המדהים הוא שהילדים מריחים את גודל השעה. באופן משונה, הם מיישרים קו. מתחת לשולחן בחדר שלהם יש ארגז חטיפים פתוח. אמרתי שאני מרשה חטיף אחד ליום. הם לא נוגעים ביותר מאחד וגם לא מבקשים. הם הולכים לישון כשאני מבקשת מהם. הם פחות רבים. הם מוכנים לתקופה של צמצום. אני חושבת שבשבועיים האלה הילדים שלי התבגרו בשנתיים.

איור: בת-אל בן חורין

3 אני לא יודעת מה מותר ואסור כשאתם קוראים את השורות האלה. בשבת שעברה הותרה יציאה לפעילות ספורט קצרה. יצאנו למגרש. אמא, שני ילדים וכדור. אני עשיתי הליכות סביב המגרש השומם. בן ה־15 שלי שיחק כדורגל עם בן ה־7. בצד השני של המגרש, במרחק ניכר מאיתנו, שיחקו בכדורגל נער מתבגר ואחיו, שנראה בגיל הגן. ברשת החברתית ראיתי סרטונים של נערים ונערות שמלמדים את האחים או האחיות הקטנים לנגן בפסנתר. לצייר. לבשל.

בדרך למגרש פגשנו ילד מהכיתה של סיני. הוא התקרב ושאל אם הוא יכול לעשות סיבוב בקורקינט שלנו. נאלצתי לבקש ממנו להתרחק, עם חיוך וסלע על הלב. הקשר של הילדים עם בני גילם גווע. הזום לא השאיר אותם בפוקוס. קבוצת השייכות עכשיו היא משפחה. האחים הגדולים שוהים עם האחים הקטנים בצפיפות פיזית ורגשית. הגדולים מורים את הקטנים, קצת הוֹרִים אותם.

4 ארבעה ילקוטים ריקים ומכובסים שוכבים ליד חבילת גלילי נייר טואלט. ליד ארון המשחקים מושענים אל הקיר שלושה מזרני שטח: במקום להיפרס על האדמה בעוד שבוע, במסע של תנועת הנוער, הם משמשים לשיעורי ספורט על רצפת הסלון. ליד שולחן האוכל הוצב לוח מחיק שעליו אני כותבת מה עושים היום. על הספרייה בקבוק אלכוג'ל וחבילת כפפות, למקרים הנדירים שבהם אנחנו יוצאים מהבית. התיק שלי נמצא באותו המקום כבר שבועיים. גם מפתחות הרכב. גם האיפור. ליד המיטה של הילדה יש שישיית מים ושקית עם שני ראשי כרוב שלא מצאו מקום במקרר. על השולחן בסלון פתוחים ספרי לימוד. בלילה אנחנו ישנים כולם ביחד באותו חדר. תמונת בית, קורונה 2020.

5 בתקופה שלפני המגיפה עסקנו בספירה אובססיבית: בכל שעה פרסמו כמה מצביעים הגיעו לקלפיות, כמה מנדטים לכל מפלגה, כמה יש בגוש. וגם עכשיו אנחנו בספירה אובססיבית: בכל שעה מפרסמים כמה מבודדים יש, כמה בדיקות נלקחו, כמה חולים אותרו, כמה במצב קשה.

כשסופרים ראשים, מאבדים צלם אנוש. להבדיל שישה מיליון הבדלות, הנאצים יימח שמם עסקו בספירה קפדנית. על הזרועות נצרבו מספרים (יהודה עמיחי אמר שהמספרים האלה הם מספרי טלפון לבורא עולם, רק שהקו מנותק). בשוך הקרבות נבקש אך זאת: להפסיק לספור את בני האדם כאילו היו מטבעות.

6 לא הצלחתי להתפלל. הבלאגן גדול, לא ממוקד. יש מתח פנימי לעבור את היום. ויש תחושה שמתוך כלל הצרות, אני כבר לא יודעת על מה בדיוק להתפלל. הפעם הראשונה בסאגת הקורונה שמצאתי את עצמי מתפללת מקרקעית הלב היתה כשאמרו בחדשות שעקב המצב יופסקו טיפולי הפוריות.

לא נרגעתי מהידיעה הזאת. יש לי חברות שנמצאות בתוך מסע קשוח להבאת ילדים, לנצח את הגוף. חלקן בגיל שבו הן מכניסות רגל בדלת נסגרת, נשים שכל חודש הוא קריטי לאפשרות שלהן להיות אימהות. אני שולחת אליכן חיבוק גדול.

שכלית, ההחלטה מובנת: מסובך להקצות משאבים רפואיים ולסכן נשים ואנשי צוות. אבל כשמוותרים על המאמץ להביא ילדים - מוותרים על העולם. עצירת ילודה, סליחה על ההקצנה, זה הכי פַּרְעֹה. הכי פסימי. הכי מגיפה. אלוהים תעיר אותנו מהחלום הרע הזה.

emilya@israelhayom.co.il