בחזרה לעבר

כשהתחלתי לאסוף סיפורים ירושלמיים, הבנתי לפתע שאבא שלי לא כזה משונה. הוא פשוט ירושלמי. הופתעתי לגלות שיש עוד אנשים שמתגעגעים לימים שבהם המזווה היה ריק והעתיד היה מוטל בספק.

נדהמתי מכך שיש בעולם עוד כאלה שמדברים בעיניים נוצצות על מחסור ואומרים "לאלף עזאזל" במקום לקלל כמו כולם. עברתי בין אנשים מבוגרים, למדתי את עברית הסמטאות העתיקה והיפה ואת הגעגועים הסדרתיים שלהם. וכך למדתי שלא רק במשפחה שלי נהגו מדי ערב שבת לפרק את הדלת ולהניח אותה על שני ארגזים כדי לאכול ארוחה אחת מסביב לשולחן. כך גם הבנתי שלא רק אבא - אלא כל בני הדור שלו בשכונות - ישנו כילדים בתוך ארגז של תפוזים.

זה היה מקובל מאוד באותם ימים. ברגע שאישה נתקפה צירי לידה, נשלחו כמה ילדים לרוץ כמו משוגעים. אחד רץ להביא מיילדת. אחד רץ להביא מים חמים, וזה שרץ הכי לאט התבקש לעבור בשוק ולמצוא ארגז תפוזים במצב טוב. לילדה או לילד שייוולדו.

מדי פעם כשאבא נאלץ לקנות כל מיני ציוד לא הכרחי לבית, הוא היה מזכיר לכולם שעד גיל 5 כל ציוד "חדר הילדים" ששימש אותו היה הארגז הזה. שהיה צריך כמובן לרפד. אחרי הכל, היו חוטי ברזל בקרקעית והם היו מסתבכים בגבו העדין של העולל ומפריעים לישון.

"אז ריפדו. אני לא אגיד שלא ריפדו. עם הז'קט של הדוד שמת. וקשרו חוט מכאן ומכאן לנדנד. וכך ישנתי עד גיל 5. עד היום כשאני רואה ארגז תפוזים, אני קצת נרדם".

ירושלמים, כידוע, הם אנשים עם נטייה מבורכת להגזמות מפוארות. אני מניח ש"גיל 5" הוא שם קוד למשהו כמו 3. 3 וחצי גג. גם על הז'קט של הדוד שמת לא הייתי שם את הפנסיה שלי (לא שמשהו נשאר שם עכשיו...).

היו רגעים שבכלל פקפקתי בכל עניין הארגז, אבל זה לא הפריע לי לספר ולהזכיר שאצלנו ישנו בארגז תפוזים. למעשה, עד היום, בעיקר כשהמשפחה מדברת על זה שחייבים - אבל חייבים - להחליף את הארון, לחדש את השידה ובכלל, לפשוט על איזו רשת מחסנים, אני נוהג לקחת על עצמי את תפקיד הזקן הנרגן.

או אז אני מנופף בסיפורי המחסור וההסתפקות במועט, מזכיר לכולם שאלו היו ימים הרבה יותר שמחים, וגאה לראות שהילדים כבר לגמרי שולטים באגדת הדלת שהופכת לשולחן, ואפילו חוזרים על מה שאמרתי להם פעם, שירושלמי אמיתי, אם הוא בסביבות גיל 80, אפשר להתקרב אליו ולראות שעדיין על המצח חקוק "Jaffa" גדול ויפה. הרי בשלב מסוים דופנות הארגז התחילו ללחוץ.

יום אחד, לפני שנים, צפינו בסדרה האמריקנית "מד מן". ופתאום פלאשבק אל בית ילדותו של גיבור הסדרה. ושם, בשנות ה־30 של המאה הקודמת, האם כורעת ללדת והאבא נכנס ובידו ארגז פירות מעץ, גדול ומרופד. לתינוק. ואני חטפתי צמרמורת שהעיפה אותי מהספה.

איור: נדב מצ'טה

כבר שבוע שהמסך שלי מלא בפוסטים מתחכמים, שמנסים לנחש ולהתנבא איך ייראה העולם למחרת הנגיף. כולם תוהים אם נשכח ונישאב לתוך ההרגלים הישנים, או שהעולם כבר לעולם לא יחזור להיות כשהיה. האומנם לא נרצה עוד להצטופף, להתחכך ולהתחבק? האם נגלה שאין באמת צורך בבתי ספר, בטיסות או בבתי כנסת או ביציאה מהבית?

ואני חושב שזה שעשוע נחמד אבל חסר פואנטה, כמו לפוצץ פצפצים, או לחפש מי אשם - ביבי או גנץ. מה אנחנו יודעים? שום דבר. כידוע, הסרט "בחזרה לעתיד" השקיע המון כישרון וגם לא מעט כסף בניסיון לשרטט את התקופה שאנחנו חיים בה, והוא לא הצליח לנבא אפילו את הטלפונים החכמים. שלא לדבר על תוכניות הבישול. לאיש מאיתנו אין מושג איך ייראה העולם, או חשבון הבנק שלנו, אחרי שזה ייגמר. אנחנו רק יכולים לקוות שזה ישפיע עלינו לטובה.

הנה, תשמעו עוד סיפור של אבא שלי.

זה קרה בשנות ה־50, בטקס הסיום של קורס צניחה די אגדי. למה אגדי? כי בוגריו השתתפו מאוחר יותר בצניחה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל, ענדו כנפיים על רקע של לבד אדום והסתובבו בדיזנגוף כמו בני אלים.

ובכן טקס. גדוד צנחנים עמד בדום זקוף, ובמבנה של חי"ת, והמתין עד שמוטה גור יעבור חייל־חייל ויענוד לכולם את סיכת הכנפיים על דש החולצה. זה היה ארוך. זה היה מתיש.

אני מניח שהיה חם נורא. או קר. כשאתה חייל, אין מזג אוויר שהוא נעים. עם תום הפרוצדורה הזאת הגיע דבר המפקד, שהיה נאום קצינים אופייני לאותם ימים, עשיר בקלישאות, ובעיקר איטי שאפשר למות.

עם תום הנאום ושירת ההמנונים, שאג הרס"ר "ימינה פנה", ורק אז הפנה אחד החברים - ירושלמי, כמובן - את ראשו לאחור ולחש לחבר שלו, "שמוליק, תעשה טובה בחאאאייך... הטמבל הזה העביר לי את הסיכה דרך הפיטמה, אני מתעלף".

ברגע הזה של הסיפור אבא היה נוהג לעצור ולהבהיר, למי שעדיין לא הבין. אתם קולטים מה זה ירושלמי? הבן אדם לא מסוגל להתלונן. כך הוא התחנך. זה מה שקורה כשגדלים עשרה בחדר וחצי. אוכלים מה שיש, ישנים על מה שיש, ואומרים תודה שיש.

ואני תמיד חשדתי באבא שלי שבעצם הסיפור היה עליו. שהוא התבייש להודות, או להתרברב, אבל בעצם הוא לא היה החבר שעזר לשלוף את הסיכה. הוא היה הירושלמי שסבל אותה לאורך כל הנאום והשירים והשמאל־ימין. ויכול להיות שאני טועה, אבל יכול להיות שלא.

מכיוון שהיה לו חשוב לחזור לסיפור הזה בעיקר כשמישהו התלונן שהוא לא יכול לסבול את התפר של הגרב. או שהתווית של החולצה מציקה לו. ויכול להיות שממש בימים אלו אנחנו צוברים את החוויות שילוו אותנו עוד שנים ויגרמו לנו לגחך על מי שאנחנו עצמנו היינו עד לפני החולה מספר 0.

אחד המוסדות המיתולוגיים של תל אביב הוא בית הקפה כסית. ישבו שם אלתרמן ואלכסנדר פן ושלונסקי וכל מי שהיה ראוי להיקרא משורר. שם הם שוחחו ושקעו במחשבות ובשתייה כבדה. שם נולדו כמה שורות נצח בשירה העברית, וכשאריק איינשטיין ישב בסן פרנסיסקו על המים הוא התגעגע "לשבת בכסית ולצחוק עם מוישה ועם חצקל". כל מי שעבר על פני הקפה ההוא התקשה להתאפק מלהגניב מבט פנימה. אולי נראה משורר.

בירושלים היו כמה בתי קפה מיתולוגיים, אבל מעולם לא היה בה כסית. "תמול שלשום" הוא בית הקפה המיתולוגי של אוהבי הספר והמילה העברית, והוא מעולם לא ניסה להיות כסית. למעשה, הוא לא ניסה להיות מיתולוגי. אולי כי משוררים וסופרים הגיעו לשם לא כדי להסתודד, להשתכר או להקים אולימפוס נישא. הם הגיעו לשם כדי לפגוש קהל, לקרוא ולשוחח. האיש שהקים וברא את "תמול שלשום" בצלמו, איננו עוד. וזה עצוב ונורא. דוד ארליך, יהי זכרו אהוב.

shishabat@israelhayom.co.il