בדיוני העתידנים על אופי עולם העבודה בעידן הבינה המלאכותית, כמה מקצועות מופיעים תמיד בצירוף הבטחה שהם לא ייעלמו. מקצוע השפיטה הוא אחד מהם. הרי אין כמו מבטו של שופט אנושי אל עיני האדם העומד לדין, מספרים לנו. המבט הזה מגלה יותר מנתונים יבשים, ואם השופט מנוסה ונבון - הוא יבין מי באמת ניצב לפניו.
אם תקראו את "לדבר עם זרים", ספרו של העיתונאי מלקולם גלדוול, כבר לא תאמינו ברעיון הקוסם הזה. גלדוול מספר על מחקר שבדק 554,689 תיקי נאשמים, אשר הובאו בפני שופטי העיר ניו יורק בין השנים 2008 ל־2013. מתוך המספר הזה השופטים החליטו לשחרר בערבות קצת יותר מ־400 אלף איש, ואילו החוקרים הזינו את נתוני כל הנאשמים למערכת בינה מלאכותית וביקשו ממנה להחליט - בלי להסתכל בעיניהם, כמובן - מיהם 400 אלף הראויים לשחרור. התוצאה היתה חד־משמעית: במבחן התוצאה מומלצי השחרור של הבינה המלאכותית היו מועדים פחות לבצע פשע או לחמוק מהתייצבות להמשך המשפט. 25 אחוזים פחות!
"מדוע מחשבים טובים הרבה יותר משופטים בקבלת החלטות על ערבות?" שואל גלדוול. המחשב לא יכול לראות את הנאשם, השופטים - דווקא כן. יתרה מזאת, השופטים סבורים שהם מסוגלים לאסוף מהתרשמותם מידע חיוני להחלטה, הם מתיימרים לפצח את האדם שמולם. כאן טמון הסוד: כל המידע הנוסף הזה רק משבש את יכולת הניבוי של מעשי הנאשם בעתיד. השופט, בניגוד למחשב, יראה שלנאשם הבעת פנים עצובה, הוא מרכין את ראשו ואולי מזיל דמעה. זוהי חרטה, יפרש השופט את הסימנים. אולם האנשים שנראים כמתחרטים לא בהכרח מתחרטים.
גלדוול ידוע כמחבר רבי־מכר בינלאומיים בתחומים של סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכולוגיה חברתית. סגנון הכתיבה שלו נחשב למפתח להצלחה בקרב הקוראים, אך גם מושך את הביקורת עליו. "לדבר עם זרים" ממחיש את שני צידי המטבע. שפתו של גלדוול רחוקה מלהרשים, ותיאוריו נקראים כמו שיחת רחוב ניו־יורקית. האם זה הופך את הדיון בסוגיות מורכבות לידידותי עבור קהלים רחבים? ייתכן מאוד. האם זה מוזיל את העיסוק בנושאים חשובים לאמיתות נבובות? ייתכן לא פחות.
ככלל, גלדוול אינו עוסק בהרהור עיוני, אף שמעריציו מתייחסים אליו כאל הוגה דעות. במקום זאת הוא מביא סיפורים ארוכים, יש שיגידו ארכניים, מתוך האג'נדה התקשורתית של השנים האחרונות ומנסה לנתח אותם במטרה להצמיח תובנות ומסקנות. לעיתים ההתמקדות בסיפור על כל נפתוליו מעלה את השאלה האם יש לו ייעוד אחר חוץ מרצון המחבר למלא כמה שיותר עמודים.
בראשית הספר גלדוול מקונן על התוצאות הקשות של חוסר יכולת שלנו להבין זרים שנקרים בדרכנו וממחיש זאת בכמה דוגמאות. אחת מהן עוסקת במחדל שירותי הריגול האמריקניים בפעילותם מול קובה, ובמיוחד בהצלחת ההונאה הקובנית של גיוס סוכנים כפולים. כאן תוגדר הבעיה: למה אנחנו לא יודעים להבחין מתי האדם שמולנו משקר לנו בפרצוף? חשבתם שבפרק הבא גלדוול ייגש לפתרון הקושיה? לא ולא. הפרק השני מוקדש לכישלון של נוויל צ'מברליין, אותו ראש ממשלת בריטניה שנכנס להיסטוריה בשל ההתעקשות להאמין להיטלר וליפול במלכודת הסכם השלום עם הרוע הנאצי. שני הסיפורים מעלים את המובן מאליו - את רובנו אפשר להטעות, ואף המומחים כביכול - סוכני מודיעין, אישי ממשל ומדינאים, אינם חסינים מבני תמותה מן השורה. אם זה לא היה משכנע מספיק, גלדוול ממשיך להביא עוד ועוד סיפורים על אנשים שהצליחו ליצור רושם מטעה (ברני מיידוף, למשל) או על כאלה שדווקא כשלו ביצירת רושם נכון, עד שהקורא רוצה לזעוק "די!" ולדרוש ממנו פתרונות זמינים. אלא שיושרתו של העיתונאי לא תיתן לו לחטוא בכך. "אין שום דבר קל בפענוח של אנשים אחרים!" ומקדיש את יתרת הספר להוכחת ההכרזה.
לדידו של גלדוויל, אחת הבעיות המונעות מאיתנו להבין את נסתרי הזרים היא נטייתנו למה שהוא מכנה "ברירת המחדל של אמת" - הנחת העבודה שלנו היא שהאנשים מולנו כנים. ככה פשוט - "גלאי השקר" כבוי אצל רובנו, אפילו כאשר סימני השקר הולכים ונערמים. כדי להשתחרר מן ההטיה לאמת, צריך טריגר מאוד חזק. מצד אחר, ספק המציאות של חברה שבה האמת לא נלקחת כברירת מחדל, נשמעת מסוכנת לא פחות מכל סכנות היוהרה להבין את נפשם של אחרים. כך או אחרת, הפסקה הסרקסטית הבאה של גלדוול ראויה להתנוסס על כל קיר: "נדמה לנו שגם הרמז הקלוש ביותר יכול לאפשר לנו לראות בקלות מה קורה בליבם של אנשים אחרים. אנחנו קופצים על ההזדמנות לשפוט אנשים זרים. לעצמנו לא נעשה זאת לעולם, כמובן. אנחנו מורכבים ואניגמטיים. אבל הזר קל לפיצוח".
לדבר עם זרים / מלקולם גלדוול,
מאנגלית: גיא הרלינג, זמורה, 359 עמ'