גילה אלמגור
(שחקנית קולנוע ותיאטרון הבימה)
יענקל'ה ואני בקבוצת הסיכון. זה לא משחק.
"חשבתי להעלות הצגות קטנטנות, בלי תפאורה, מחזה לשניים אבל אי אפשר"
אני חושבת שמה שקורה כעת לא קרה מעולם, ואני זוכרת את כל המלחמות שהיו, את התקופות הקשות מאוד שעברנו, שלאורך כולן הגחלת הזאת, של התרבות, נשמרה.
גם כשלא בא הרבה קהל, גם כשהתנאים היו קשים - המשכנו איכשהו לשמר אותה. נסענו בלי תפאורה להופיע בפני חיילים ובקיבוצים. אני זוכרת שנסעתי עם יוסי בנאי לשחק ב"הכלה וצייד הפרפרים", ובמהלך ההצגה באחד הקיבוצים הוציאו בשקט את כל הגברים למלחמה. בסוף ההצגה ראינו פתאום שבאולם נשארו רק נשים, יושבות בשקט ובחרדה. תמיד ניסינו לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור על התרבות, כי התחושה היתה שלאש הזאת אסור לכבות.
צילום: כפיר זיו
במצב הנוכחי, כשהתיאטרונים וכל מוסדות התרבות סגורים, נוצרת תחושה של כמעט אובדן, של משהו כבוי וקשה, שלא דומה לשום דבר אחר שהיה פה. אני מאמינה שההצגה חייבת להימשך, והייתי בטוחה שהיא גם תימשך, לא משנה איך.
היו מחשבות להעלות הצגות קטנטנות, בלי תפאורה, מחזה לשניים, תיאטרון קריאה, פתיחה של האולמות הקטנים בלבד. כל זה כשעוד היה מותר להתכנס עד 100 איש. אבל עכשיו, עם ההגבלות החדשות, ברור לי שזה לא אפשרי. מדובר פה בבריאות, ועם זה לא משחקים. יש פה עניין עם נגיף לא מוכר, עם מגיפה עולמית, ואי אפשר להתחכם.
אז אומרים לנו לשבת בבית, כי אנחנו מבוגרים. יענקל'ה (אגמון, בעלי) ואני נמצאים בקבוצת הסיכון, אז אנחנו אכן בבית. המשמעת האזרחית פה חשובה מאוד, ואנחנו נשמעים להוראות, כמה שזה קשה. מאזינים למוזיקה, מדברים עם חברים, מוכרחים למלא את היום ולא לצאת מהדעת.
אנחנו מעסיקים את עצמנו, ואני משתדלת לברוח מהדיווחים בתקשורת, שחוזרים על עצמם, לערוצי דוקו. רואה סרטים בנטפליקס, משתדלת קצת לברוח ולשמוע רק מה חדש לגבי ההוראות לציבור, כדי שלא אטעה ולא אפר אותן. יש לנו חברים מבוגרים, ואני עושה סבב טלפוני לוודא שכולם בסדר, כי הילדים לא יכולים לבוא אליהם. המצב לא פשוט בכלל.
אני משחקת בהבימה בהצגות "סימני דרך" ו"סיבת המוות אינה ידועה". התיאטרון סגור בינתיים עד סוף אפריל, ואני יודעת שמסביב לשעון עובדים טובי המדענים בעולם על פיתוח חיסון. גם כאן, בארץ, ויש לי תחושת בטן שהפתרון יימצא אצלנו.
אני מקווה שתוקם ממשלה רחבה, שאנשים יירגעו מהפוליטיקה המכוערת שהתלכלכה כל כך, ושהנגיף יוגף בצורה כזאת או אחרת ונחזור לחיים שלנו. אף אחד לא רוצה לראות תיאטרון סגור.
בינתיים, אסור לחנוק את התרבות וצריך למצוא דרך, אולי בשידורים בטלוויזיה, כמו שעושים עם הופעות המוזיקה הנפלאות שמשודרות. צפיתי בעידן רייכל ובדודו טסה. יש פה אמנים נפלאים שמתמודדים עכשיו עם מציאות לא פשוטה, כמו כולם.
כרגיל, יש בי אופטימיות. יענקל'ה תמיד מתבדח שאסור לאבד את הייאוש, כי את התקווה כבר איבדנו. אני אומרת שאסור לאבד את התקווה. אם הייתי מאבדת את התקווה, לא הייתי רוצה לחיות. ואני רוצה להאמין שיבואו ימים טובים.
ראיינה: מאיה כהן
נעם סמל
מנכ"ל תיאטרון הבימה
עצוב לראות תיאטרון סגור. וגם את בתי הקפה שלידו
"אנחנו מנסים לקדם בהבימה אירוע אמנותי או מופע שישודר בטלוויזיה לצמאי תרבות"
התיאטרון הלאומי הבימה נסגר ביום חמישי שעבר, ובתחילת השבוע נסגר גם לחזרות. נשארו בבניין 10-7 אנשים שמטפלים בגזברות, בכספים ובכל מיני דברים שקשורים באדמיניסטרציה ולא ביצירה. זה מאוד עצוב לראות תיאטרון סגור. מאוד עצוב לראות את בתי הקפה ליד הבימה, שניזונים ממשב הרוח הרענן של התיאטרון ושל הקהל שמגיע להצגות, סגורים ושוממים.
צילום: אפרת אשל
מצד שני, אני מבין בתוך תוכי שצריך להתעשת, ושזה המצב. אנחנו מנסים כעת, בהבימה, לקדם מול אחת מרשתות הטלוויזיה מופע או אירוע אמנותי שיוקלטו וישודרו לטובת הצופים שצמאים כיום לתרבות. אין ביכולתי לשדר הצגות מצולמות, אף שקיבלנו עשרות פניות מכל הגורמים האפשריים, כי אין לנו זכויות יוצרים של כל הנוגעים בדבר.
תמיד אמרנו שבלי קהל אין הצגה, וזה נכון, אבל יש מצבים מיוחדים, וזה אחד מהם. זו הפעם הראשונה בקריירה שלי, יותר מ־40 שנות ניהול תיאטרון, שתיאטרון נסגר ולא מפאת מלחמה. "ההצגה חייבת להימשך" הוא משפט שנועד להגן על הקהל ועל השחקנים, כי אצלנו, בעולם התיאטרון, אי אפשר להתפנק או לוותר. אבל לפעמים אתה נדהם מול אי היכולת שלך לקיים את המשפט הזה, וזה מה שאני חווה כרגע.
התיאטרון הלאומי יישאר סגור עד ה־30 באפריל. הודעתי לכל העובדים והשחקנים שהם יקבלו שכר מהביטוח הלאומי. 99 אחוזים מהשחקנים ומהעובדים בהבימה, כ־400 איש, נמצאים בחופשה ללא תשלום המסובסדת על ידי הביטוח הלאומי, והלוואי שיקרה נס ונוכל לחזור לשגרה ולפתוח את התיאטרון עוד קודם לכן.
מה שבטוח: אני אשמח מאוד להחזיר את כל עובדי ושחקני הבימה לבמה.
ראיינה: מאיה כהן
קובי אפללו
זמר ומוזיקאי
אתה אומר לעצמך, אוקיי, נסתדר. ואז אתה נזרק למחשבות של הישרדות
"אנחנו מתקרבים לקיץ, עונת ההופעות הגדולות, האירועים והמופעים הפתוחים, וכל הדבר הזה קיבל תפנית של כיבוי"
כשהכל התחיל, עוד הופעתי.
היו לי הופעות בצל המשבר, ממש בהתחלה, אז עדיין לא חשבתי שזה יתגלגל למצב הנוכחי. היתה לי סדרת הופעות באילת, האולם היה מלא, ועוד צחקנו על זה. אני זוכר שבהופעה הרביעית, שכבר התקיימה עמוק לתוך המשבר, הייתי בטוח שלא יהיו אנשים באולם. אבל האולם היה מפוצץ. הופעתי בפני עובדי קופת חולים כללית ועוד צחקנו שיש באולם אחיות ורופאים.
צילום: כפיר זיו
שבוע אחר כך התחיל גל הביטולים. התבטלו שתי הופעות באילת, התבטלה הופעה בירושלים, ואז עוד הופעה בים המלח, בבאר שבע. ופתאום התחילו להתבטל הופעות עתידיות. כל מה שסגור ליום העצמאות, לפסח, לפסטיבל עין גב. אתה מקבל ביטול אחרי ביטול ואתה מרגיש שאתה חי בסרט.
בהמשך הגיעו ההגבלות, ואז אתה מתחיל לחוות את הרחוב. אתה קולט אנשים מסתובבים ברחובות, אבל אין שמחה, אנשים עצובים. עוד הספקנו בשבוע שעבר ללכת למסיבת פורים, וגם שם קלטנו שאנשים לא שמחים, שיש משהו כבד מאוד באוויר. אנשים מרגישים שאנחנו הולכים למקום לא ודאי, והרי אין דבר מפחיד יותר מאי הוודאות, ובמיוחד בתעשייה שלנו.
זה הרגיש כאילו פתאום מישהו הוריד את השאלטר, לחץ על כפתור ה־OFF וכיבה את האור על תעשייה שלמה. ואז אתה מתחיל לשאול, לאן זה הולך? חושב על ההשלכות הכלכליות, מה עושים? ואתה אומר, אוקיי, אני אסדר תקציב לחודש־חודשיים הקרובים כדי שזה ישרת אותי. ואז אתה נזרק למחשבות של הישרדות, מנסה להבין איך חווים את זה. ובתוך כל הדבר הזה אני מנסה למצוא את עצמי. העבודה שלי הופסקה, יש לי ארבעה שירים שאני עובד עליהם, וכעת האנשים לא באולפנים. יש לי חזרות למופע חדש, וגם זה הופסק. אני מרגיש פתאום שהדבר היחיד שנשאר לי זה, אולי, להעלות מוזיקה לרשת, להיות בקשר דיגיטלי עם הקהל.
נראה שאיש לא יודע לאן זה הולך, ולא רואים את הסוף. אנחנו מתקרבים לקראת הקיץ, העונה של ההופעות הגדולות, האירועים הגדולים והמופעים הפתוחים - וכל הדבר הזה מקבל תפנית של כיבוי. זה קשה מאוד. מטבעי אני אופטימיסט נצחי, ואני גם מחפש כל הזמן איפה אפשר להירגע. בודק את נתוני המחלימים בעולם, עוקב אחרי המספרים, רואה הרבה חדשות, מקשיב למומחים - שגם אצלם יש אי ודאות רבה - מחפש את נקודת האור שעליה אשען, כי בסופו של דבר, החמצן והדלק של האדם בעולם בכלל היא התקווה.
בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת, אני חושב שמשרד הבריאות מתנהל נכון. ההגבלות האלה הן תוצאה של סיעור מוחות רחב. וזה ללא ספק גורם לך להעריך את הדברים הקטנים, כמו להיפגש עם חברים או לשתות קפה, שמובנים כל כך מאליהם ביומיום ועכשיו חסרים במציאות החדשה, שצריך להתרגל אליה.
יש לי ילדה בת 3 וחצי שפתאום נמצאת בבית וצריך להסביר לה למה אין גן. אני מנצל את הזמן כדי לכתוב שירים חדשים ולעשות את מה שאפשר לעשות.
יש חלק בחייו של אמן שמצריך התכנסות, בלי קשר למגיפה. אז במקום שאתה תבחר את הזמן שלך להתכנסות, פה מישהו בחר עבורך. אז אני משתדל לקחת את הלימון ולנסות להפוך אותו ללימונדה של יצירה.
ראיינה: מאיה כהן
אוהד חיטמן
זמר, מלחין ומוזיקאי
גברת קורונה, את תיעלמי אחרי 15 דקות התהילה. אנחנו נישאר כאן
"במקצוע שגם ככה אינו יציב, לראשונה בחיי אני נתקל בחוסר בהירות המשרה פחד גדול ואמיתי לגבי מה יהיה"
היוש גברת קורונה, מה ניש? אז את שומעת? חשבתי על זה, ונראה לי שזה לא ילך בינינו. ניסיתי להתעלם מקיומך, אחר כך ניסיתי לשנות את השגרה לרגל הגעתך, ועכשיו בינינו, את קצת־קצת מעיקה.
צילום: כפיר זיו
בואי אספר לך איפה תפסת אותי: לפני שבועות ספורים קיבלתי צרור ידיעות משמחות הקשורות בקריירה שלי, ובעיקר בזו שמעבר לים. ריחפתי, רקדתי את השגרה, זרמי אדרנלין חיובי עטפו אותי והחיוך לא ירד מפניי. סוף־סוף עבודה סיזיפית ומאומצת נשאה פירות. ועוד כמה ביחד! אהבתי. כל כך אהבתי.
אני, שטוען שהתכונה החשובה ביותר לאמן־יוצר היא היותו "נסיך קטן"/"פיטר פן"/פנטזיונר, בחרתי להתרכז בבועה שבה אני מקיף את עצמי בשנים האחרונות - "בועת המחזמר" - ופשוט ברחתי ליצירה, ודרכה להתעקשות ולדבקות במטרות שאני מציב לעצמי. חזרתי לרקוד את החיים. לאהוב. לשמוח. עד שבאת.
האמת היא שדי שיבשת לי את החיים. את יודעת שבפורים עמדתי להופיע ולשמח אולם מלא בקריית אונו, ובפועל הגיעו רק 70 ילדים אמיצים עם משפחותיהם? את יודעת שהיו מתוכננות לי החודש כמה כיתות אמן, אבל כולן בוטלו בתוך דקות? חוץ מזה, בסוף החודש עמדתי לחגוג סיום שלב משמעותי בכתיבת מחזמר חדש פרי עטי, ורק בגללך זה נדחה למועד בלתי ידוע. יא עוכרת מסיבות שכמותך!
ולא רק לי שיבשת. לכל חבריי וחברותיי הוצאת בבת אחת את הרוח מהמפרשים. בבת אחת אין פרנסה, אין ביטחון כלכלי במקצוע שגם ככה אינו יציב. ואולי לראשונה בחיי אני נתקל בחוסר בהירות המשרה פחד גדול ואמיתי לגבי מה יהיה. לאו דווקא על עצמי. כשנולדו אוצרות הטבע הגדולים של חיי, אוה וברי, נשבעתי בי שלא יחסר להם דבר ושאעניק מעצמי את הכי־הכי שרק אוכל לבקש עבורם.
את מבינה, ילדיי לא מבינים את המשמעות של "אבא אוהדי עצמאי ולא שכיר". לכי תסבירי להם. איך לעזאזל אני ואבא רני נשרוד את המצב הנוכחי? ובכלל, אבא רני סבל בכל הימים האחרונים מגיז'דורים רבים מצידי. ותאמיני לי, את לא רוצה להיות בחברת אמן מתוסכל.
אבל, איכשהו בבוקר קמתי בהחלטה שאני לא אוותר לך! זאת השגרה שכפית? אוקיי, הבנתי. אם ככה, אני אנצח אותך, וזה גם המסר שאעביר לילדיי! קמנו כולנו בשעה הקבועה, אכלנו והתלבשנו, וברי ואוה קיבלו מאיתנו, ההורים, את הלו"ז ליום הקרוב: חברים, למידה, משחקים וגם הגדרות לשעות פנאי מוגבלות (טלוויזיה, אייפדים ושלל מסכים). רן ואני חילקנו בינינו את השעות שבהן כל אחד יכול להתפנות לעבודה שלו. בשעות הפנויות שלי הייתי באטרף - רק חיובי ורק "יצירת היום שאחרי". כמו כן, שוחחתי עם רוב תלמידיי הפרטיים (אני מאמן של יוצרים וזמרים/שחקנים), וכולם הביעו הסכמה לעבור במידת הצורך ללמידה מרחוק אונליין.
בין לבין, ביליתי שעות קסומות עם אוה וברי. נפעמתי מרן שלי, שמצד אחד חרוץ כרגיל ומוכשר בעבודתו גם בשלט רחוק מהבית, ומצד שני הכין לי את השניצל הכי טעים. בקיצור, גברת קורונה שעושה הרבה רעש, תתקדמי! אנחנו יכולים לך! את תיעלמי מתישהו, נצלי את 15 דקות התהילה שלך או, חלילה, 15 חודשים. אנחנו כאן!
ראיינה: מאיה כהן
משה אדרי
מפיק קולנוע ומבעלי רשת סינמה סיטי
הקפאנו ארבעה סרטים. כולם בחרדות, ואני לא רוצה לקחת את האחריות
"אני מעדיף להפסיד כמה מאות אלפי שקלים על כל סרט, מתוך תקווה שיבוא יום ונחזיר את כל ההשקעה"
עקבתי בדאגה אחרי החדשות מהעולם כשמגיפת הקורונה התחילה, ואחרי שראיתי שבמדינות השונות כמו סין, יפן ודרום קוריאה סגרו יותר מ־50 אלף בתי קולנוע - ידעתי שזה בסוף יגיע לכאן, רק לא ידעתי מתי זה יקרה.
והנה, זה קרה.
חייבים להבין שתעשיית הקולנוע בארץ היא תעשייה שמגלגלת בכל שנה יותר ממיליארד שקלים, ואנחנו נמצאים במציאות שבה כל בתי הקולנוע ברחבי המדינה, לצד שאר מוסדות התרבות כמו התיאטראות והמוזיאונים, סגורים. הכל נעול. עברנו בבת אחת מהכל לכלום. אין שום הכנסה, לא נכנס לקופה שקל, וגם אירועים וכנסים שהתקיימו לצד הסרטים - בוטלו.
צילום: מאיה באומל בירגר
זה עצוב. זה ממש עצוב. אני נמצא בתעשייה הזאת כבר 55 שנה, מ־1965, ואני מוכרח להודות שאני לא זוכר ימים אפלים כל כך ותחושה מוחלטת כזו של חוסר ודאות. מצב שבו יודעים איך זה מתחיל ולא יודעים איך - ומתי - כל זה ייגמר.
עברנו מלחמות, שרדנו את המשברים בששת הימים, ביום כיפור, בלבנון. כבר היו מקרים שבהם סגרנו לשבוע־שבועיים, אבל זה נגמר ומייד חזרנו לעבודה. ועכשיו, כשהכל סגור, אין לנו מושג מתי כל זה ייגמר. יש לנו שבעה קומפלקסים עם יותר מ־100 מסכי קולנוע, ואנחנו לא יודעים מתי נוכל לחזור לשגרה. לא יודעים את הסוף, וזה הפחד הגדול שלנו.
לצד בתי הקולנוע אני מתעסק גם בהפקות של יצירה ישראלית, ונוסף על סגירת בתי הקולנוע הקפאנו ארבע הפקות: שני סרטים שנמצאים באמצע צילומים, ושניים נוספים שהיינו צריכים להתחיל אותם בשבוע הבא. דחינו את הצילומים, כי לנוכח ההגבלות אין אפשרות באמת להתכנס על סט. כמו כן, כולם פוחדים ונמצאים בחרדות מהמצב הקיים, ואני לא רוצה לקחת אחריות על עצמי.
אין גם חברות ביטוח שמוכנות לבטח במקרים כאלה, אז אני מעדיף להפסיד כמה מאות אלפי שקלים על כל סרט, מתוך תקווה שיבוא יום ונחזיר את כל ההשקעה. אני מקווה שזה יקרה מהר, כי המשבר הוא גדול. כולנו נמצאים במשבר הזה, כל המדינה, והפגיעה היא בכל הענפים, לא רק בענף הקולנוע ובעולם התרבות.
אני לא זוכר את מדינת ישראל במצב הזה אי פעם, ואני רק מתפלל לבורא עולם שנצלח את זה, שאם לא כן אנחנו בקטסטרופה שאני לא יודע איך ניחלץ ממנה ואיך נעמוד בה. כולם רוצים עזרה ופיצויים, ואין ספק שלכולם מגיע, רק שאני לא יודע איך זה יתנהל בפועל. גם כשאנחנו מסתכלים קדימה, קשה לדעת מתי נוכל לחזור לשגרה. אני מקווה מאוד שלקראת הקיץ נוכל לפתוח, אחרת זה יהיה אסון.
מנגד, אני רואה מה קורה במדינות כמו ספרד, צרפת או גרמניה, שגם בהן כל מוסדות התרבות סגורים. מדינות עם מיליוני תיירים - בהפסדים עצומים. אני אדם אופטימי, כל חיי הייתי כזה, ואני עדיין מאמין בכך. אני משוכנע שנעשתה עבודה טובה מאוד מצד ראש הממשלה ומשרדי הממשלה, שבאו בזמן ואמרו מה שאמרו, כי כולנו רואים מה קורה במדינות שזלזלו והיום משלמות על כך במאות מתים.
אני מתפלל לבורא עולם ומחזיק אצבעות שהנגיף לא יפיל פה קורבנות בנפש, שהחולים יחלימו ושנחזור במהרה למדינה מתוקנת עם תרבות פעילה.
ראיינה: מאיה כהן
לימור גולדשטיין
שחקנית תיאטרון בית ליסין
אחרי שגמרתי לבכות על הפרנסה שלא תהיה, אמרתי לעצמי: תנסי להתרכז בטוב
"מה שקשה מאוד עכשיו זה הבידוד החברתי. הפירוק שלנו כחברה לבדידים־בדידים. כאילו הטבע עושה לנו דימוי חריף למצב שלנו"
"את שחקנית, נכון?" שאלה אותי המוכרת הנחמדה בבית הטבע. "לא, אני מובטלת", עניתי לה.
זאת היתה יותר התרסה כלפי עצמי מאשר הומור שחור כלפיה. אני פשוט מנסה לעכל ולהחדיר לעצמי את המעבר החד מהמון - ללא כלום.
צילום: אורי אבידן
זה קרה בהדרגה: בהתחלה הודיעו שמבטלים את ההצגות (של "משפחה חמה"), וזה היה בעיקר נורא מוזר, כי אין דבר כזה אצלנו לבטל הצגות - אלא אם כן סוף העולם הגיע. לאורך הקריירה שלי עליתי לשחק עם עצמות שבורות, מקיאה (דלי חיכה לי בסבלנות מאחורי הקלעים), עם חום גבוה (החזקתי ברהיטים כדי להתקדם על הבמה), בחולשה של הטרימסטר הראשון בהיריון (גבר לא יבין זאת), בשפעת, עם דלקת ריאות. לבטל הצגה, לסגור את התיאטרון, זה נוגד את הדיבר הראשון בעשרת הדיברות של השחקן.
אחרי שבלעתי את הצפרדע וגמרתי לבכות על הפרנסה שלא תהיה עכשיו (פתוחה לרעיונות), אמרתי לעצמי: טוב, בואי ננסה להתרכז בטוב. תגידי תודה שיש לך לפחות חזרות על הצגה חדשה ("סינית אני מדברת אליך" בבית ליסין), והנה התפנה לך כל הזמן שבעולם להקדיש רק לזה.
אז התיישבתי במרץ מחודש ללמוד בעל פה, לחרוש ביוטיוב סרטונים על ניצולות שואה (היא ניצולת שואה, הדמות שלי) ולחפור חפירה ארכיאולוגית וארכיונית בזיכרונות הפרטיים שלי ובדמויות מהחיים שלי. הכל כדי להדביק ולארוג פרטים מחיי שיתאימו ויטענו רגעים של הדמות במה שאנחנו מכנים "אמת פנימית". אני אוהבת את עבודת האריגה, שמתרחשת לאט ובהדרגה כשעובדים על הצגה או על סרט חדשים. למעשה, זה החלק הכי אהוב עלי בעבודה, הכי יצירתי ומרגש. יש כאלה שיוצאים למסעות בניו זילנד, אני במסעות דמיוניים בתוך תפאורה.
ואז בום. ווטסאפ מעוזר במאי - והעולם נעצר.
באמצע המסע, אמצע ההיריון, אמצע הרקמה, אמצע החלומות. סוגרים את הבסטה. אין כלום. ועכשיו מה? היכלי התרבות שלנו, אולמות הקונצרטים, אולמות התיאטרון הם בשבילנו (לא רק שחקנים או יוצרים, אלא כל שוחרי התרבות) כמו בתי כנסת לדתיים. החלל שבו התכנסנו לצחוק ביחד, לבכות ביחד, להיאנח ביחד ולחלום ביחד על עולם טוב יותר.
מה שקשה מאוד עכשיו זה הבידוד החברתי. הפירוק שלנו כחברה לבדידים־בדידים. כאילו הטבע עושה לנו דימוי חריף למה שעובר על החברה שלנו ממילא בזמן האחרון. אדם לאדם אפצ'י. כל אחד מתכנס בביתו, בילדיו, בהוריו ובתיבת נוח הקטנה שלו.
זה יעבור, אני יודעת, ואז אולי נעשה מזה הצגה, אינשאללה. אבל רגע, לא עשו מזה כבר סרט?
ראיינה: מאיה כהן
דני אבדיה
כדורסלן מכבי תל אביב
אולי זה סימן לכולנו להסתכל על החיים בצורה קצת שונה
"ההיכל חסר לי, אבל כבר הרבה זמן רציתי ללמוד לנגן בגיטרה. אולי עכשיו אמצא את הזמן"
הימים האלה הם ימים מאוד מוזרים, שגורמים לכולם קודם כל לחשוב ולהסתכל על החיים בצורה קצת שונה. מבחינת סדר היום שלי בימים האלה, אני מגיע בכל יום לאולם, לעבוד חמש שעות עד הצהריים. התחושות מאוד מוזרות. מגיע ורואה חדר הלבשה ריק, כיסאות ריקים, אין כמעט אף אחד. זה כמו סרט.
צילום: כפיר זיו
יש לי הזדמנות להשתפר בדברים שרציתי לעבוד עליהם, כמו בקדם עונה. אני מחזק את הגוף, מרים משקלים כבדים יותר בחדר הכושר. זורק המון לסל, בערך 600 זריקות בכל יום, ומשפר את כל הדברים שאני יכול, עם מאמן.
מצד שני, יש דברים שתמיד רציתי לעשות ולא היה לי זמן, ועכשיו יש. להיות עם המשפחה, עם חברים קרובים. כבר הרבה זמן רציתי ללמוד לנגן בגיטרה, זה משהו שאני מתעניין בו, אז אולי עכשיו אמצא את הזמן.
יש כאוס בעולם, ואולי זה סימן לכולנו להעריך את החיים שלנו ואת השגרה שלנו. בסופו של דבר, מדובר בווירוס קשה, אבל זה לא הסיכון היחיד שקיים. העולם מלא בסיכונים, ולכן אנחנו צריכים לקחת הכל בפרופורציה.
כל אחד בסביבה שלו צריך וחייב להישמע להוראות, להיזהר ולעשות מה שמבקשים, אבל בתוך המגבלות לשמור על שגרה עד כמה שאפשר, ולא לשכוח לחייך. זה חשוב לנפש. יש לנו מערכת בריאות מצוינת, וצריך לסמוך עליה.
מה שחסר לי בימים האלה זה משחקים בהיכל, מול הקהל שלנו, שאני מאוד מחובר אליו. מכבי עושה עונה טובה מאוד, אנחנו רצים חזק, ויש תחושה שהריצה הזו נקטעה כשהתקרבנו לשיא. זה מאוד מאכזב, אבל זו המציאות של כולנו. המצב הנוכחי פוגע בכולם ולא מדלג על אף אחד.
אני יכול רק לקוות שנתגבר על המשבר הכי טוב שאפשר והכי מהר שאפשר. בריאות ובשורות טובות לכולם.
הביא לדפוס: ערן נבון
אורן סמדג'ה
מאמן נבחרת ישראל בג'ודו
ההכנות שלנו לאולימפיאדה השתבשו, אבל נעשה איפון גם לקורונה
"האתגר עכשיו יותר גדול. המטרה היא להחזיק כל הזמן את הספורטאים ברמת מוכנות גבוהה ככל האפשר"
אין ספק, ספגנו מכה. ההכנות שלנו לאולימפיאדה השתבשו. אבל אני לעולם לא אשתמש בזה כתירוץ או כהסבר לאי הצלחה. להפך. זה רק מגביר אצלי את הערנות ואת הפוקוס. בנינו היערכות שונה, שמותאמת למצב החדש.
נבחרת הג'ודו נמצאת במצב מצוין. כל הספורטאים שלנו השיגו את הקריטריון לאולימפיאדה כבר ב־2019, מדורגים גבוה מאוד בדירוג האולימפי וזכו בתחרויות יוקרתיות. הקורונה עצרה הכל.
צילום: כפיר זיו
היינו אמורים להיות במחנה אימונים ביפן במשך שלושה שבועות, עד אמצע מארס. הכוונה היתה לעבוד שם מאוד חזק על כוח והעמסה, להתאמן ולעשות קרבות עם הג'ודאים היפנים. כל זה ירד לטמיון. זה הרבה יותר קריטי עבורנו ומפריע לנו בהכנות יותר מאשר תחרויות שהתבטלו, כמו גרנד סלאם באקו או התחרות בדוחא.
מיום ראשון השבוע, בעקבות ההנחיות החדשות שאסרו התקהלות של יותר מעשרה אנשים, ביטלנו את האימונים המשותפים, וכל ספורטאי שלי קיבל תוכנית אישית לאימוני בית. הם גם יקיימו ריצות בשטח פתוח. אימוני הבית יעבדו על כוח, בטן, חזה, ועוד.
ג'ודו זה ספורט ללוחמים. כאלה שאוהבים אדרנלין ודופק גבוה וקרב ותחרותיות. זה נפגע כרגע. אי הוודאות שכולנו נמצאים בה, כל העולם, זה לא משהו שהיה בתכנון שלי. זה מטריד אותי, אני לא אשקר ואגיד שאני ישן טוב בלילה. אבל בדיוק במצב הזה צריך לאתגר את עצמך מחדש.
האתגר עכשיו יותר גדול. המטרה היא כל הזמן להחזיק את הספורטאים ברמת מוכנות גבוהה ככל האפשר. יש לי צוות מצוין שעובד איתי, ואנחנו ממשיכים בכל הכוח להתכונן, בהנחה ברורה שבקיץ אנחנו בטוקיו. קשה לי להאמין שהאולימפיאדה תידחה.
האויב הכי גדול שלנו - יותר מהנגיף - הוא הפאניקה. חוץ מהאימונים, אנחנו עוסקים הרבה גם בעניין המנטלי. הפסיכולוג של הנבחרת עובד איתנו באופן צמוד ומדבר עם הספורטאים טלפונית. יש לנו הרבה תמיכה מיו"ר האיגוד משה פונטי, ואנחנו כל הזמן עם היד על הדופק. אני מאמין שבסופו של דבר נעשה לקורונה איפון ונבוא לאולימפיאדה כמו אלופים.
ראיין: ערן נבון
בוקי נאה
עיתונאי ומדריך "טיולי פשע" בארץ ובחו"ל
הטיולים שלי ומחיאות הכפיים של המשתתפים יחכו לימים יפים יותר
"כל חיי כעיתונאי פעיל, גם במשברים וגם במלחמות, עבדתי קשה בסיקור המצב. עכשיו אני 'לא נחוץ ליחידה'"
מיום שני לפני שבוע וחצי, אני מובטל. העסק שלי לא פועל.
כל הטיולים שאני מדריך בתל אביב, בלונדון ובסיציליה יחכו לימים יפים יותר, אחרי עידן הקורונה.
ביום שני לפני שבוע וחצי עוד קיבלנו, אני והצוות שלי, מחיאות כפיים ממאות אנשים, במופע שערכנו במלון בים המלח. אבל כל זה נגמר. מאז אני לא עובד.
צילום: כפיר זיו
אני בן 63. כל חיי עבדתי. בעבר, במצבים כאלה של משברים ומלחמות, הייתי עיתונאי פעיל ועבדתי קשה בסיקור המצב. עכשיו אני "לא נחוץ ליחידה".
ב־15 השנים האחרונות אני מתפרנס יפה מהדרכת טיולי פשע בארץ ובחו"ל. עונת הטיולים בחו"ל, בסיציליה ובלונדון, היתה אמורה להתחיל באמצע אפריל. עשו לי פלאייר הכי יפה בעולם, כל הסיורים הראשונים היו מלאים.
בארץ אני מוציא בשגרה ארבעה טיולים בשבוע, בתל אביב. כולם בוטלו. אז עכשיו אני בלי עבודה, ואני האזרח הכי ממושמע בעולם.
בינתיים אני בריא. מודד חום בכל שעתיים. אעבוד בגינה. אעשה ספורט. אחר הצהריים אני לובש טרנינג, רואה בשקט טלוויזיה ונח. אלה כרגע החיים שלי, ומי יודע מתי כל העסק הזה יחזור לעבוד. אני מאלה שנקראים במסיבות העיתונאים "עסקים קטנים שנסגרו". אם מדינת ישראל תחליט לפצות מרצים, אמנים, מדריכי טיולים וכדומה, אקבל ביטוח לאומי. אם לא, איאלץ לאכול את החסכונות.
מי הכי מרוצה מהמצב? הכלבה שלי, שבובה. היא היצור הכי מאושר בעולם מהתפשטות הקורונה. היא מקבלת עכשיו את הטיול הכי מושקע בעולם, שעה איתי בפארק הלאומי.
להתראות בצד השני של המלחמה.
ראיין: ערן נבון
מאור בוזגלו
כדורגלן הפועל תל אביב ונבחרת ישראל
עכשיו יש לי זמן שאפילו בפציעות הקשות לא היה לי
"הילדים שלי לא מבינים בכלל למה אבא צריך לסדר לעצמו קונוסים ולהתאמן בחצר"
כדורגל. מגיל צעיר המקצוע הזה, כדורגלן, מכניס אותך לתבניות זמן מאוד סדורות וקפדניות, שלרוב אין לך שליטה עליהן. שעות אימונים, שקילות, זמני שינה שאי אפשר לוותר עליהם, יחידות מרחק, מדידות של ספרינטים, הרצאות, צפייה בווידאו ועוד. נכון יותר לומר - שגרת חיי.
צילום: כפיר זיו
גם במאקרו, הדברים מאוד ברורים ומתוארכים, כמו פתיחת עונה, מועדים של משחקי גביע ומשחקי נבחרת, כשכבר שנה קדימה אפשר לדעת לאן פניי מועדות ומה התוכניות. אפילו בפציעות שעברתי, תמיד ידעתי את סדר היום, מה תכנון הטיפולים, לאן אני הולך, מה מותר לי ומתחשק לי, וגם מה אסור.
ואז הגיעה הקורונה ושיבשה לי סדרי עולם.
אין דבר ששיבש את חיי המקצועיים יותר מהסיפור של הנגיף המתעתע הזה, אף שקיבלתי הצצה מוקדמת לזה, בפציעות שלי. אבל פציעות הן משהו שאפשר לצפות בקילומטראז' של כדורגלן, כי פציעה תמיד תגיע מתישהו. אבל נגיף? אלוהים ישמור!
פתאום הכל נסגר, מוחשך ויורד המסך. אין ליגה, דווקא אחרי מומנטום של פלייאוף עליון והגעה משמעותית לחצי גמר גביע המדינה, עם סיכוי טוב לגמר גביע, רגע לפני זכייה אפשרית בתואר משמעותי. ואז גיליוטינה על הכל, פה ובכל העולם, כולל על הראש של ליגת האלופות ושאר אירועי ספורט, כמו היורו שכנראה יידחה, או האולימפיאדה, שזה בכלל.
ופתאום יש מלא זמן פנוי וילדים בבית. ברוב הזמן, כלומר בימים רגילים ונורמליים, הבוקר שלי מתחיל בפיזור של כולם לגנים ובבדיקה של תיקים וקופסאות אוכל, לראות ששום תיק לא הולך לילד הלא נכון. אחרי זה יש לי כמה דקות לעצמי, ויאללה - למתחם האימונים בחודורוב.
קשה לסגל לו"ז חדש שנכפה עלינו כשארבעה ילדים לא מבינים בכלל למה אני צריך, או נכון יותר נדרש, לסדר לעצמי קונוסים ולהתאמן בחצר. הם, ואני לא מאשים אותם, קצת משועממים, הולכים אחריי ותוהים אם ואיך אפשר "להפריע" לאבא, כשפתאום יש המון זמן פנוי בין ארבעה קירות, זמן שגם בפציעות היותר קשוחות שלי לא היה לי. כי היו נסיעות לשיקום ולפיזיותרפיה והכל היה כרוך בלבוא וללכת.
ועכשיו אני יושב ומוצא את עצמי מנסה להסביר להם מה זה בעצם הנגיף הזה, מה דרכי ההתמודדות שלנו מולו, אילו שינויי התנהגויות דרושים כדי שלא נידבק ממנו, וגם צריך לעזור לאישה בבית.
ובעיקר להתפלל שהסיוט המשונה והמוזר הזה, שאף פעם לא נתקלנו בו, ייעלם ממש כמו שהגיע לפה. כי כדורגל זה דרך חיים, זה עולם ומלואו, וכשהוא משתבש, אין באמת דרך חלופית למלא את הוואקום שנוצר.
האמת? הוואקום הזה הוא סוג של מחנק, קוצר נשימה. במקרה שלי ושל חבריי הכסף הוא לא העניין פה, כי יש חוזים ואנחנו לא במצב של עצמאים, למשל, שפרנסתם תלויה בעסק החי שלהם.
אבל הכדורגל הוא אוויר לנשימה, וכל מה שאני ועוד מיליוני אנשים בעולם חייבים לקבל שוב, כדי לחזור לשפיות.
ראיין: אביעד פוהורילס
קובי מימון
קומיקאי, שחקן וסטנדאפיסט
זה זמן טוב לכל אחד להיכנס פנימה. לחשוב על בריאות, משפחה וכבוד
"פתאום אני הרבה במטבח. חותך, מבשל, אופה, מטגן, מניח תבניות בתנור. ואני חייב להגיד שזה די נחמד"
הכל התחיל בצפת, כשהודיעו לי שגם המופע בצפת מבוטל.
המופע החמישי שמתבטל השבוע.
ההודעה על ביטול המופע בצפת הגיעה רגע אחרי ההודעה הסופר־דרמטית שאסרה התקהלות של יותר מ־100 איש.
מה? אז מבטלים הכל? מתי שוב אופיע? לאן הולכים מכאן?
באותו הלילה התקיימה בבית ישיבת חירום.
נקודה ראשונה: איך מתנהלים כלכלית?
קרן ואני התחלנו לעבור על ההוצאות הקבועות, ואז הזמנו סושי והחלטנו לצמצם.
צילום: כפיר זיו
נקודה שנייה: איך מתנהלים עם הילדים? צריך לעניין אותם, להפעיל אותם, לרגש אותם, לרתק אותם. חשבתי לעצמי - נטפליקס - כדורגל - נטפליקס - נטפליקס.
דינג דונג. השליח בדלת.
"וואי, קובי מימון! אפשר תמונה?"
השליח מסיר מעל ראשו את הקסדה.
אני חושב לעצמי שאולי עכשיו, בעידן הקורונה, עדיף לשמור מרחק. הצטלמתי איתו מחובק וביקשתי שישלח לי את התמונה לנייד, למזכרת. מי יודע, אולי זו התמונה האחרונה...
"בוקר טוב ילדים".
בוקר טוב עולם חדש.
קרן נכנסת הביתה עם ארגז קניות ומבקשת ממני להביא מהמעלית את הארגז השני. כשאני חוזר, היא אומרת שאין נייר טואלט.
לך תחפש נייר טואלט! לפי כמות המזון בארגזים, אני מבין שזאת בקשה לגיטימית...
נחמד לי עם הילדים. הם מציירים ממש יפה. הם לומדים לקרוא ולכתוב. הם משחקים ממש טוב כדורגל.
והם צריכים לאכול...
אז פתאום אני הרבה במטבח. חותך, מבשל, אופה, מטגן, מניח תבניות בתנור.
בינתיים קרן מכינה את הבית לקראת פסח, ואני חייב להגיד שזה די נחמד. יש זמן.
משחקים עם הילדים. אופים ביחד עוגיות, מסדרים את ארונות הבגדים, נהנים להיות ולבלות עם טאקי, כלבתנו האהובה.
ובמקום שאופיע בערבים, איך שהילדים נרדמים בחדרים - קרן ואני שוקעים לשיחות מעניינות וצופים בסדרה על כלא שנקראת "בפנים". כמה סמלי.
כי כנראה בקרוב כולנו נהיה בפנים. וזה לא רק שאנחנו בפנים, בתוך המבנה, אלא הרבה מעבר לזה. אני חושב שזה זמן טוב לכל אחד להיכנס פנימה, לתוך תוכו. לחשוב לעצמו מה באמת חשוב. בריאות, משפחה, חברים, כבוד.
אז אלה הם חיינו בזמן האחרון. קורונה ונייר טואלט.
כולם מדברים על קורונה ונייר טואלט.
לא פלא שהכל, לפחות אצלי, התחיל אי שם בצפת. בירת הגליל.
ראיין: אביעד פוהורילס
מאיר אדוני
שף ובעלים של מסעדות
הקורונה הורידה את השלטר על כל המסעדות שלי. שמה ברקס על התחום
"בתור אחד שכבר שנים לא מצליח להיות בכל יום בבית עם האישה והילדים, אני מרגיש שקיבלתי פתאום חופש גדול"
הסתובבתי עד היום עם ביטחון מזה שאני סוף־סוף שף גלובלי. אם חס וחלילה יש החמרה בביטחון בישראל, עדיין יש לי מסעדות בניו יורק, בברלין, בברצלונה, ובקרוב גם בקייב, ויהיה לי מאיפה להביא הכנסה. בחלום הכי גרוע שלי לא דמיינתי שיום אחד יגיע משהו שבבת אחת יוריד את השלטר על כל המסעדות שלי.
צילום: איתיאל ציון
מסעדת "נור" בניו יורק עובדת כרגע על טייק־אווי, שזה ממש לא מה שהיא עושה בשגרה. אנחנו בונים על זה שאולי אנשים בבית ירצו אוכל מזרח־תיכוני מהמסעדה השכונתית שלהם. אבל מסובך לשנות פתאום את כל הקונספט של העסק, אני לא ערוך לזה ולא יכול להתחרות במי שעובדים על משלוחים ביומיום.
המסעדה בברלין עדיין עובדת, נכון ליום שלישי. יש שם 80-70 איש ביום, שזה מפתיע, ואני שואל את עצמי מי האנשים שעדיין מגיעים. את המסעדה בברצלונה סגרתי, כי היא ריקה לחלוטין. בקייב הייתי בשלב של סיום השיפוצים בהשקעה מטורפת, אחרי שעבדנו על המסעדה שנתיים וחצי. מובן שהכל הוקפא.
כל העסקים שלי נעצרו. המסעדות בארץ, "לומינה" ו"בלו סקיי" וגם "ים" בירושלים, שרק נפתחה. גם פרויקטים קולינריים אחרים שאני עושה קיבלו הדממה. מדובר במעגל ענק של נפגעים, ובברקס מוחלט על תקציבים ומשכורות. הרבה מאוד עסקים בתחום המסעדנות לא יקומו מהמשבר הזה. השבתה כזאת היא מכת מוות עבורם. הכי מלחיץ זה שאף אחד לא יודע מתי זה ייגמר.
ברמה האישית התקשרתי מייד למנהלת החשבונות ולרואה החשבון שלי, כדי שיעצרו את כל התשלומים שאפשר לדחות. לצמצם נזקים, עד יעבור זעם. אבל יש דברים שבין שתרצה ובין שלאו, יורדים לך מחשבון הבנק. אני משלם מזונות על ארבעה ילדים, ואת זה אני לא יכול להפסיק לשלם. כבר נכנסתי לדיאלוג עם האקסית, כדי לראות איך לצמצם ולפצות בעתיד.
אבל אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה. בתור אחד שכבר שנים לא יודע מה זה חופש, ולא מצליח להיות בכל יום בבית עם האישה והילדים, אני מרגיש שקיבלתי פתאום חופש גדול. פתאום לזוגתי יש בעל במשרה מלאה בבית כמה שהיא רוצה. יש לנו שני תינוקות וילד מנישואים קודמים שלה.
יש לי עוד ארבעה ילדים מנישואיי הראשונים. נסעתי אליהם השבוע. עברתי אצל הקצב, הבאתי בשרים וגריל, ויצאנו יחד לטבע, כי זה המקום היחיד שבטוח להיות בו. כל הסבים והסבתות כבר יצאו מהתמונה, ולא נותנים לאף נכד להתקרב אליהם. רק עושים שיחות וידאו וסקייפ.
יש לי תחושה שאלוהים עושה לנו שיעור קטן, כדי שהעולם יבין מה באמת חשוב בחיים. אולי ככה נבין שכולנו שווים. לקורונה אין גבולות: היא לא מבדילה בין ימין לשמאל, בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. העולם כולו חווה תרחיש שאנחנו מכירים רק מסרטים בדיוניים. כולנו יחד באותה סירה, ויש המון לקחים טובים שאפשר ללמוד מהסיטואציה.
במקום להתקשקש כל היום בשטויות מי הורג את מי ולחיות על השנאה הזאת, צריך להבין שהמגיפה הזאת מחדדת עד כמה אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו ביומיום. לכן אני מאמין שהמשבר הגלובלי הזה ייצור סולידריות עולמית בונה. אולי אני תמים, אבל אני מקווה שמהרע ייצא טוב.
ראיין: ניר וולף
רננה רז
רקדנית וכוריאוגרפית
אני מתנתקת לכמה רגעים מהחרדה, מוצאת במצב הזה גם הזדמנויות
"לכולם חשוב להזיז את הגוף בימים כאלה. זה מאוד משמעותי לחיזוק הכוחות הפיזיים והנפשיים ולמערכת החיסונית"
רק לפני חודש ציינתי 20 שנות יצירה, ולאורך סוף שבוע שלם הועלו יצירות מחול שלי בסוזן דלל, שיצרתי לאורך השנים. במעבר חד, כרגע, כל מה שתוכנן - בוטל. הופעות, הרצאות, מפגשי אמן, סדנאות. כל העשייה המקצועית שלי בוטלה.
ההיבט הכלכלי הוא כל כך מאיים, שאני משהה קצת את ההתעמקות בו, ורוצה להאמין שיהיו מי שיגלו מנהיגות ואחריות כלפי עובדים שנפגעים עכשיו באופן קשה. כיוצרת עצמאית אני לא יודעת מה יהיה לגבי כל כך הרבה היבטים שקשורים בפרנסה שלי. החל מגורלי מבחינת דמי אבטלה ועד לשאלה מה יקרה עם אנשים שאני עובדת איתם שנים - המפיקה שלי, שעכשיו אין לה את מה להפיק, האדם שמתפעל את מקרני הווידאו בהופעות שלי, התאורן, יחסי הציבור.
צילום: כפיר זיו
אחד הדברים שהכי קשה לי איתם ברמה המיידית הוא שנאלצתי לבטל את סדנת התנועה "בוגי ווגי", שאני מעבירה עם טל בורשטיין ועילאיה שליט לילדים בני שנתיים וחצי עד 6. אנחנו חושבות איך להמשיך להעביר את השיעורים בצורה מקוונת, גם כדי לספק מענה להורים וגם כדי לייצר המשכיות לילדים, וגם לנו, בעצם.
אני נכנסת היום לפייסבוק ורואה המון יוצרים ואמנים שמציעים את השירותים שלהם. שחקנים שמציעים הצגות פרטיות וקטנות בבתים, סדנאות משחק, שיעורי פילאטיס. והכל בחינם, או בתשלום מאוד סמלי. האקטיביות, הסולידריות והיצירתיות מאוד יפות ומרגשות. אבל בכל אלה יש גם מרכיב של בהלה, שאני מבינה ומזדהה איתו. מקורות הפרנסה של המוני אנשים נשמטו מהם לגמרי.
אני משתדלת לשמור על שגרה עם הילדים שלי, עומר בת ה־9 ומורי בן ה־3 וחצי. בן הזוג שלי, אור מורן, הוא מעצב גרפי בחברת מיקרוסופט, והחברה מאפשרת לו לעבוד מהבית.
בכל יום אני יוצאת לריצה. לא רק כי אני צריכה לשמור על היכולות הפיזיות שלי, אלא כי אני זקוקה לאנדורפינים. לכולם חשוב להזיז את הגוף בימים כאלה, זה מאוד משמעותי לחיזוק הכוחות הפיזיים והנפשיים ולמערכת החיסונית, ומחייב אותנו לנשום.
בימים האחרונים הקפדתי לצאת מהבית עם הילדים כדי שיזוזו וינשמו, כל עוד אין סגר מוחלט. הצלחנו למצוא מקומות מבודדים, שבהם יכולנו לשמור מרחק.
אם מישהו היה אומר לנו לפני חצי שנה שעל כדור הארץ עומד להשתלט וירוס אלים, שייצא מכלל שליטה ויחייב את האנושות להסתגר בבתים, אף אחד לא היה מאמין. איך אפשר להאמין לתרחיש כל כך מופרך?
עם זאת, כשאני מתנתקת לכמה רגעים מהחרדה שהמצב הזה מעורר, אני מוצאת בו הזדמנויות. הקפיטליזם יצר מודל חיים אבסורדי, שכולל עבודה קשה ובלתי פוסקת, מרדף אחרי הישגים ותוצאות, צרכנות חסרת תכלית. פתאום יש נגיף מאיים שעצר הכל, וכך התממשה משאלה עמוקה - להוריד הילוך, להישאר בבית עם המשפחה, בלי דדליינים ובלי ריצה בין משימות. אני תמיד טרודה במחשבות על העבר או העתיד,
מתוך ניסיון להיות בשליטה. עכשיו אלמד לחיות את הכאן והעכשיו. יום ביומו.
כשאני מדמיינת את היום שאחרי הקורונה, אני רואה בו גם הרבה טוב. אנשים ייצאו לטבע ויעריכו אותו, יכמהו למגע אנושי ולקשר בין־אישי ויתחברו באופן חזק אל הפיזיות שלהם.
ראיינה: נעמה לנסקי
* הראיונות נערכו לפני כניסת ההנחיות המחמירות ביום שלישי