אודי בכור
ספק דגים, יפו
"ממש ברגע שאתה מדבר איתי, התכנון שלי היה ללכת לבנק להפקיד צ'קים שקיבלתי ממסעדות לפני 90 יום. חלקן התקשרו וביקשו שלא אלך, כי זה לא יעבור. תחשוב שעכשיו אנחנו רק בתחילת הסיפור, אז מה אני אעשה עם הצ'קים שקיבלתי בינואר ובפברואר? רק התחלנו ואני לא רוצה לחשוב מה מחכה לי בהמשך. מסעדות ממחזורים של מיליון או 2 מיליון שקלים, יורדות לאפס. אתה חושב שמישהי מהן תוכל לשלם לי אם המצב יימשך כפי שהוא היום? אין סיכוי.
"בטלוויזיה מראיינים בעיקר שפים, אבל הם נמצאים בקצה של השרשרת. בהתחלה יש את הספקים: הדייגים, החקלאים שעובדים מול המסעדות ואין להם מושג מה יקרה איתם מחר. הספינה שלנו עוגנת באשדוד ולא יוצאת לים. למה לצאת לים? יש עדיין ספינות שיוצאות לים וחוזרות עם דגים. לאן הם מוכרים את הדגים האלה, זו שאלה טובה. לאנשים פרטיים, לרשתות שיווק. אם מישהו אומר לך שבחג הקרוב יהיו חסרים דגים, הוא טועה. יהיה כמה שרוצים, אבל מי מסוגל לחשוב עכשיו על פסח, אנחנו מנסים לשרוד יום ביומו.
אודי בכור // צילום: גדעון מרקוביץ
"אומרים לי שהעתיד הוא בהזמנות עד הבית. אני עושה את זה, כמובן, אבל כרגע זה בסך הכל שלושה אחוזים מהמחזור שלי. נניח שעכשיו העולם באמת ישתנה ואנשים באמת ירצו את הדגים שלהם עד הבית. אז לכמה אתה חושב שהעבודה שלי יכולה לעלות? 10 אחוזים, 15 אחוזים? מישהו חושב שזה יספיק כדי להתפרנס? זה אפילו לא יספיק כדי לגלגל את המחזור.
"זו התקופה הגרועה ביותר שאנחנו זוכרים. אבא שלי בעסק הזה יותר מ־40 שנה ואני יותר מ־20 שנה, ושנינו לא זוכרים תקופה כזאת בהיסטוריה שלנו בתחום. אני חושב על כל המלחמות, זה אפילו לא מתקרב לזה. במלחמת המפרץ, יצאנו מהבית ואנשים עבדו. גם אז היו פחות מסעדות והעסק נראה אחרת לגמרי. פה, אני מרגיש שאין לי בכלל אופק.
"השאלה האם יש מישהו שאנחנו מעניינים אותו בכלל. כשהכל ייגמר, והקשיים יצוצו, מישהו יזכור אותנו בכלל? והאם אנשים יבינו שגם אנחנו הקטנים, ובטח אלו שמתחתינו, הדייגים שיוצאים לים, צריכים להמשיך ולשרוד גם אחרי שכל הטירוף הזה ייגמר".
מאשה פט
בעלים, אריא, ת"א
"ביום שבת, כשהודיעו על ההנחיות החדשות, הבנו מהר מאוד מה זה אומר מבחינתנו כבעלים של מקום. החישוב הראשוני הראה שהחודש נפסיד מיליון שקלים. במסעדה עוד היו אנשים שיצאו מהבית לנשום קצת אוויר, ואמרתי לעצמי שאני נפרדת מהם עכשיו.
"בראשון בבוקר, המקום ננעל על מפתח והוצאו 65 עובדים לחל"ת. בערב ראשון, עמדתי מול המקום מבחוץ, ופרצתי בבכי. פתחתי את המקום הזה לפני שבע שנים ולא היה קושי שלא עברנו. ועברתי מלחמות, טילים על תל אביב, ותמיד התעקשתי להשאיר את המקום פתוח. מבחינתי, ההחלטה להשאיר את הדלתות פתוחות גם במחיר של הפסדים היתה כי רציתי קודם לתת תחושה לציבור שהחיים ממשיכים כהרגלם. הרי אנחנו מספקים אסקפיזם לאנשים, הם באים לאכול, אולי לרקוד ולשכוח לרגע ממה שקורה בחוץ. מבחינתי, זו אף פעם לא היתה רק מסעדה.
"נכנסתי לעבודה הזו כי תמיד אהבתי את התחום. אני רואה מסעדנים שאומרים שהם לא יודעים אם הם יחזרו אחרי שהכל יעבור. בהתחלה אמרתי שאני לא מבינה אותם, הרי זה הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות, זאת התשוקה שלנו, וצריך לחזור. ואז שמעתי אותם אומרים שצריך להתכונן גם למאי וליוני כאלה כפי שאנחנו עוברים עכשיו, ואני פתאום חושבת לעצמי, שאין שום סיכוי שאצליח להחזיק מעמד את כל התקופה הזו.
"איזה בעל עסק בישראל בתחום המסעדנות יכול להחזיק מעמד עם הפסדים של 2 או 3 מיליון שקלים. אנשים מסתכלים עלינו ואומרים 'אלה עושים מלא כסף, הם יסתדרו', אבל בסוף כשאני חוזרת לדירה שלי ברעננה אני רק חושבת איך ממשיכים הלאה. איש לא חושב כאן להפוך למיליונר.
"אתה תופס אותי אחרי שיצאתי מהבנק. עד חצות הלילה ישבתי אצל רואה החשבון למלא את כל הטפסים שהבנק ביקש, הוא לא מוכן לזוז בלי לראות את התוכנית העסקית שלנו, ובלי זה אין עם מי לדבר. אז ישבנו שם, הסברנו להם מה אנחנו צריכים ומה הולך לקרות. עכשיו אנחנו מחכים לתשובות, בדרך כלל זה לוקח שבועיים, אז כל מה שיש לנו לעשות זה רק לחכות.
"מי שלא ממתינה זו הארנונה, שאיש לא חושב שאולי זה הזמן להפסיק לגבות אותה, את חשבונות החשמל. הרי המקום מצד אחד סגור ולא מכניס שקל, ומצד שני המקררים עובדים כי יש לי יין ועוד משקאות שאני לא מתכוונת לזרוק. מזל שלפחות המים לא עובדים. אמרו לנו שמע"מ ידחו לנו, כאילו באפריל מצבי יהיה טוב יותר. זו העזרה הכי טובה שהם יכולים לתת?
"הכל מתחיל מאפס". מאשה פט // צילום: גדעון מרקוביץ
"אני בתשלומים שלי לספקים עומדת, וממשיכה לשלם את הצ'קים. אני יודעת שיש להם משפחות, אבל אני אם חד־הורית שמגדלת שני ילדים. תמיד שילבתי קריירה וילדים, והרבה פעמים הרגשתי בתוכי שהקרבתי יותר מדי עבור המסעדה על חשבון הזמן איתם. אבל כשאתה מנהל עסק, ויש לך 65 משכורות לחלק בכל חודש, אתה לא יכול שלא לתת מעצמך הכל, כי אחרת זה לא יעבוד. השאלה היא מי ידאג לנו, בעלי המסעדות, גם לנו יש משפחות.
"ברור לי שלא משנה מתי נחזור, בכל מקרה הכל מתחיל מאפס. זה עסק חדש שאיש לא יודע איך הוא ייראה. אם המדינה לא תושיט לנו יד אחרי שכל הסיפור הזה ייגמר, אז רק תחל הקריסה האמיתית וכולם ייפלו יחד איתנו, כל המעגל העסקי שסובב אותנו".
יאמה סאן
שף, TYO, ת"א
"הגעתי לישראל לפני יותר מעשר שנים. תמיד ישראל היתה מקום מעניין עם דברים שלא רואים במקומות אחרים, אבל מה שמתרחש עכשיו זה דבר בלתי צפוי, שלא ראיתי כמותו אף פעם בחיי. אני עדיין מתאושש מזה שאמרו לנו לסגור את המסעדה ולהפסיק לשרת אנשים. זה בהחלט הרגע הכי גרוע שהתרחש בכל השנים שלי כאן. זה מוזר לי, מה אני אמור לעשות אם לא להכין לאנשים את האוכל שהם אוהבים?
"עברנו הרבה בתל אביב. כן, היו אזעקות, היו טילים והיתה האטה בעבודה אבל לא סגרנו, כי אנשים עדיין חיפשו לצאת למסעדה והסתובבו ברחובות העיר. ופתאום, לא הבנתי איך זה נגמר. הלקוחות שלנו מתעניינים, הם רוצים לדעת מה איתנו.
"אני מדבר עם חברים והמשפחה שלי מיפן, וגם הם מספרים לי על התחושה המוזרה הזאת שאין אנשים ברחובות והמסעדות התרוקנו, אבל אצלם מתחילים לחזור לשגרה - גם אם בצורה איטית יותר. יש הרבה פחות אנשים במסעדות וברחובות, אבל זה לא כמו בתל אביב, שברגע אחד הכל נסגר ואין בכלל אנשים ברחוב. אני מספר להם את זה והם לא מאמינים שזה ככה.
"אני באמת עדיין מנסה להתאושש מזה. זה לא עניין של סחורה. את הרוב מכרנו כי אנחנו מוכרים דגים טריים ומשתדלים להזמין על פי כמות. הוצאנו את כל האנשים לחופש ואף אחד לא יודע אם ומתי נחזור לעבוד. זו לא החלטה קלה, וגם פתאום אתה מגיע למסעדה ואין לך מה לעשות, זה מאוד מוזר. לא חשבתי שבימי חיי אני אראה את תל אביב ככה.
"אני שומע עצות מאנשים שאומרים לי שאני צריך לעשות משלוחים עם האוכל שלי, כי זו תהיה הדרך להתמודד. אני חושב על זה, אבל לדעתי אנשים שרוצים לאכול לא רק מתעניינים בלאכול ולשבוע. אוכל זה חוויה, וללכת למסעדה זה בילוי. אתה מתלבש יפה, מגיע למקום שבו מארחים אותך ואתה רואה איך מכינים לך אוכל. זה עולם שלם, ואני מקווה שנחזור אליו בהקדם. אני באמת לא יודע מה אנחנו אמורים לעשות".
ספיר לוי
מלצרית, ניני האצ'י, ת"א
"האמת היא שהתקופה האחרונה היתה תקופה מדהימה למלצרוּת ועשינו כסף. למרות שמלצרים בדרך כלל מתלוננים על הרבה דברים, אני חייבת להגיד שזה היה אחלה כסף, ועוד תכף מתחילה תקופת החגים, שהיא תקופה מעולה למלצרים. אתה שואל אותי כמה זמן אני ממלצרת? יותר מדי. בתור סטודנטית בת 24 אני כבר מרגישה שאולי הגיע הזמן לעזוב, אבל קשה לעזוב כי הכסף ממש טוב.
"הרגשנו שהולך לקרות משהו רע, כי העבודה התחילה לרדת, ביטלו לנו משמרות אבל עדיין היו טיפים והיה נדמה שאפשר להמשיך את זה כרגיל, ואז המקום נסגר ואמרו לנו לא לבוא יותר. אני כל כך הרבה זמן במקום הזה, שהוא כמו משפחה שלי, ואתה מסתכל על הבעלים שבנו משהו מאפס, ואומר לעצמך - לא יכול להיות שזה ייגמר ככה.
ספיר לוי // צילום: גדעון מרקוביץ
"בדיוק דיברנו כל המלצרים כמה בכינו כל השנים על חוק הטיפים והרגשנו שדופקים אותנו, ועכשיו זה הדבר האחרון שמגן עלינו ומאפשר לנו להמשיך להישאר עם הראש מעל המים, כי לפחות יש לנו תלוש ורואים כמה הרווחנו. זה נותן משהו.
"אני אוהבת את עולם המסעדנות ואני רואה את עצמי נשארת בו, אבל אני חייבת להגיד לך שהשבוע הזה גרם לי לחשוב פעם נוספת אם להיות עצמאית זה משהו שאני צריכה לבחור בו בהמשך הדרך. אני לומדת מחול, ואני יודעת שזה גם עולם של עצמאים ופתאום, כשאני רואה איך המדינה לא מגינה בכלל על בעלי המסעדה, ושביום אחד אתה יכול ליפול ככה, בלי שאף אחד יעזור לך, זה גורם לי לחשוב על זה שוב. ההורים שלי הם עובדי מדינה. כל מה שעניין אותם ואת הדור שלהם היה ביטחון תעסוקתי. פחות היה אכפת להם אם יש עניין בעבודה שלהם, ורובם רק רצו לא להיפגע בשעת משבר. אני לא יכולה לחיות את החיים שלי ככה.
"אני חושבת עכשיו שממשכורת של מלצרית יכולתי גם לשלם שכר דירה, גם לימודים וגם דמי מחיה, והיום - כשזה לא קיים, אני לא מבינה בכלל איך אפשר להתלונן על מלצרות. יש לי עוד קצת אוויר, אבל המחשבה שלא נעבוד בפסח, שזו התקופה הכי חזקה שלנו במהלך השנה. אתה יודע מה? אני מעדיפה לא לחשוב על זה, זה לא נתפס.
"אני בעיקר מתגעגעת לשרת תיירים. עד לפני זמן קצר זה היה נראה לי הדבר הכי רגיל וזה גרם לי הנאה, ופתאום אני לא רואה תיירים, ולא ישראלים. אם יש משהו שאני מרגישה שאני אתגעגע אליו בזמן הקרוב זה המפגש עם התיירים. מישהו יודע מתי התיירים האלו יחזרו למסעדות שלנו?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו