ויהי ערב ויהי בוקר, ועוד יום עובר בהחמרות הולכות ומתגברות, ומתברר שאפשר בלי הרבה דברים, אבל אי אפשר בלי הרבה אחרים. אחד מהם הוא חופש. חירות. חופש לעשות מה שאתה רוצה, לא מה שנגיף שקוף דורש ממך. אחת ממגישות החדשות שאלה את אחד המומחים על מחירי התקופה הזאת. שמחתי שיש אישה באולפן, כי השאלה שלה היתה לגבי "המחירים הכלכליים, תעסוקתיים, חברתיים, רגשיים". המחירים הרגשיים של דלת סגורה הם כבדים. גם גברים מרגישים את זה, אבל אישה יודעת להגיד.
התקופה אינה טובה, מדדי לחץ הדם אינם טובים, מדדי הבורסות אינם טובים, אבל בתולדות ימי האדם יספרו על הנגיף הרע שהפך אותנו לטובים. ממה שאני רואה סביבי: יצר לב האדם טוב מנעוריו. העולם שייך כעת למבוגרים, לחולים, לרעפים הרופפים בגג, לחוליות הרעועות בשרשרת. ההשבתה היא למען בריאותם של אלו שיקשה עליהם לשרוד אם יחלו. בשבילם ולכבודם אנחנו מותחים את בלמי כל הרכבות ועוצרים בחריקה את חיינו. בטבע - החזק שורד. היום מבקשים בני האדם לתת לחלש לשרוד.
זהו זמן של חסד. אנשים מחפשים לעשות טוב. תבקשו עזרה באחת מקבוצות הווטסאפ. גם אם אתם אנונימיים שם, בתוך עשר שניות תקבלו הצעות. בימים האחרונים והמתוחים של לפני ההשבתה ביקרתי באחד הקניונים, וכשהתכוונתי לצאת - גיליתי שאין לי שום מושג היכן השארתי את המכונית. כשנכנסתי במכונית לתוך החניון הייתי טרודה בשיחה עצובה: פרטי הביטול והדחייה של חגיגת בר המצווה של הבן שלי. המוח מחק את התפאורה הפיזית. לא הצלחתי לשחזר מאיזו דלת נכנסתי לקניון, באיזה צבע היו העמודים שלידם החניתי.
שאלתי את המאבטח אם הוא יכול לעזור. בִן רגע התקבצו אנשים זרים שהושיטו אלי שרביטי עיניים טובות, דואגות: אחת ניסתה לשחזר איתי את מסלול הליכתי בהלוך, אחר הציע לחפש את האוטו במכונית שלו, מישהי שאלה אם לקנות לי משהו לשתות. הסיפור הוא פעוט, גרגיר מלח מומס בתוך ים של סיפורים. האוויר מלא ברצון טוב. אנשים דואגים לשכנים המבוגרים, מתנדבים למיזמים של ערבות הדדית, שרים שירים במרפסות, מחלקים מזון לנזקקים, קוראים בתורה ובמגילה מעבר לדלת סגורה עבור מבודד שלא יכול לצאת.
איור: בת-אל בת חורין
כמה זמן נחזיק ככה בטוב, עד שתצא מאיתנו מפלצת הישרדותית, עד שנהפוך לג'ונגל? אני מאמינה שמפלצת האור גדולה ממפלצת החושך. שיהיה טוב כי אנחנו טובים.
***
הסרגל של אירועי הקורונה נמדד בסדרי גודל תנ"כיים. ושם גם הנחמה. הנפש המבוהלת שלי מלאה בקירות תמך שעשויים מדברי הנביאים; מסיפור המן היורד במדבר, מביא מזון אל הפיות בכל בוקר; מהבטחת האל שלא לחזור על השמדת העולם במבול, הקשת בשמיים.
בספר במדבר מסופר על מכה נוראית שהפילה חללים בעם ישראל. נחשים מסתוריים פשטו על המחנה, רבים נפטרו, השאר היו בחרדה עצומה. התמותה נבלמה רק כאשר משה הכין נחש מנחושת והניפו אל על. כל מי שהסתכל אל הנחש - נרפא.
הסיפור הזה הוא הסיבה לכך שנחש הפך לסמל הרפואה בתרבויות רבות. חז"ל הבהירו שלא בזכות הנחש נעצר החולי, אלא בזכות המיקום שלו: העובדה שכל מי שהביט בנחש נאלץ להרים את עיניו למעלה, אל השמיים. "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים".
זה סיפור על ענווה. אם תזכור שיש מישהו מעליך, שאתה לא חזק כמו שחשבת, שיש מנהל גדול מאיתנו - תתרפא. גם הקורונה גורמת לנו להיות ענווים, להכיר בקוצר ידנו. המנהל הגדול מאיתנו יכול להיות האל ויכול להיות כדור הארץ עצמו. רק אל תחשבו שאתם כאלה חזקים. הרחובות הריקים גורמים לנו להרים עיניים אל השמיים.
***
הייתי מאלו שנקרעו מצחוק לפני חצי שנה כשצפו בגרטה תונברג בת ה־16 בוועידת שינוי האקלים של האו"ם מטיחה במנהיגי העולם את "האו דר יו" הנזעם שלה, בגבות צפופות ובמבט רציני. הייתי מאלו שזלזלו במופגן בענייני אקלים וכדור הארץ. אכלתי ושבעתי וניצלתי ורמסתי, זיהמתי והשלכתי וקניתי וצרכתי ללא גבול.
אני מכה על חטא היום. חטאנו לכדור הארץ. חטאנו לגרטה.
מהו חטא? ככה אני רואה חטא: אתה חי את החיים שלך, מניע גלגלים במכונה. מאחורי הקלעים יש מכונה מקבילה, גלגליה נעים גם הם. אני לא מפריעה לה והיא לא מפריעה לי, אבל הן מושפעות זו מזו בקשר שקט, מינורי.
ברגע שאני חוטאת - מחטיאה - מפספסת - גומייה אחת משתחררת מהמקום שלה בגלגל. מכונת אחורי הקלעים יוצאת מאיזון. גם המכונה בחיים שלי תצא מאיזון, אבל זה לא יקרה תכף ומייד. אם זה היה המשחק - חטא מוביל לעונש מיידי - זה היה קל מדי.
אז חטא הוא החטאה, פספוס, גומייה שהחליקה מגלגל שיניים. חזרה בתשובה היא להשיב את הגומייה למקום. חטאנו לכדור הארץ. העמסנו עליו יותר מדי. האקוסיסטם קרס. תבונה פנימית של הכדור מוציאה אותו כעת מאיזון כדי להתנקות. קיבלנו אדמה כדי לעבוד אותה ולשמור עליה, והרסנו כל חלקה טובה. הגלובוס עושה לעצמו תיקון. בלעדינו. תראו איך האוויר נקי. כבר שבועות שאין מטוסים, שבוע שאין כמעט מכוניות. הרבה פחות צריכה, הרבה פחות תעשייה מזהמת, הרבה פחות קניות מיותרות.
האם נחזור בתשובה? נחזיר את הגומייה למקום? או שנתעקש להמשיך לנסוע כשגלגל אחד בלי גומייה, ואז הכל יישרף?
אני חוזרת לנאום המוזר של גרטה בוועידת האקלים. אומרים שאוטיסטים יודעים לחזות פני עתיד. אני לא יודעת. הדברים של גרטה בת ה־16, על הרצף האוטיסטי (אספרגר), נשמעים היום כמו נבואה מדויקת. "אנשים סובלים. אנשים מתים. המערכת האקולוגית שלנו מתמוטטת", אמרה בפנים קודרות לפני חצי שנה(!), "אנחנו בתחילתו של תהליך הכחדה מאסיבי, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף ואגדות על צמיחה כלכלית אינסופית".
הכסף לא חשוב עכשיו. הנגיף לא מתרשם ממנו. כולנו הבנו שצמיחה כלכלית איננה אינסופית. לכדור הארץ יש תבונה פנימית והוא מתנקה. ואני מבקשת סליחה על הזלזול שלי. סליחה על כל כוס חד־פעמית. על כל פריט מיותר שהזמנתי מסין וגרמתי בגללו לכל כך הרבה זיהום והרס. וסליחה, גרטה. הייתי מאלו שצחקו עלייך. אני כל כך מצטערת.
אני מחפשת מישהו שירים נחש נחושת לשמיים, נביט בו ונזכור שיש מי שמעלינו. ומישהו שיתקע נחש נחושת באדמה, נביט בו ונזכור שיש גם אדמה.
emilya@israelhayom.co.il
