ייקח כמה שייקח, את הקורונה הזאת כבר לא נשכח לעולם. היא עשויה מהחומרים שעשויים להפוך אותה לסיפור המכונן והחופר שהילדים שלנו יתרגלו על הנכדים המגחכים שלהם. אוהו, יתלוננו הנכדים - חזרנו לאגדות האלכוג'ל והבידוד? וכמה פעמים אפשר לחזור ולשמוע על זה ש"אצלנו רחצו ידיים 20 שניות, לא רגע אחד פחות!"
מתברר שלכל דור יש רגע השיבוש הגדול שלו. שיבוש מעצב. לאבא שלי היו סיפורי המצור מירושלים, תלושי המזון, המחסור במים וקטיף החוביזה. לנו היו יום כיפור, לבנון ומלחמת המפרץ. הילדים שלנו יספרו על הקורונה. את זה כולנו, כנראה, כבר מבינים. את היתר - ממש לא.
לאיש אין שמץ של מושג מתי ואיך הכל יסתיים. רוב האנשים ששוחחתי איתם מודאגים יותר מהאיום הכלכלי מאשר מהמגיפה עצמה. האנשים שראיתי בחנויות - אלו ששמרו על ההומור ואלה שכבר הזריקו את האטרופין - התעסקו בעיקר בצבירה תמוהה של נייר טואלט ושימורי טונה.
התכתובת שמגיעה אלי מייצרת יותר בדיחות קורונה מאשר עצות שימושיות. תכלס, אין ספק שקבלת החלטות לא לגמרי רציונלית היא חלק מחומרי הגלם של פולקלור מהסוג הזה. יש כאן כל מה שצריך עבור אגדה תקופתית טובה, אולי חוץ מדמויות. כי אנחנו חיים בתקופה לא אגדית ובין אנשים לגמרי לא אגדיים, שרובם לא מסוגלים לחשוב מה יקרה כשייגמרו הקפסולות של הקפה.
מצד שני, יכול להיות שכך היה תמיד. בני אדם תמיד היו מכורים לחיים המוכרים. המכה תמיד תפסה אותם לא מוכנים. היו כאלה שהצליחו להתעלות, להבין ולהיאבק. והיו גם כאלה שלא. רק שעליהם לעולם לא נשמע.
מאז שזה התחיל, גם אני חושב לא מעט על החבטות הלא צפויות שניחתות מדי פעם על החיים שלנו. אני מתכוון כמובן לכאפות. "חבטות" ו"ניחתות" זה טוב בשביל הנימוסים, אבל האמת היא שמדי פעם, ברגע הכי פחות צפוי, החיים מורידים עלינו כאפה אדירה. עד אתמול חיינו בתודעת שפע? נכון. אף אחד לא העלה בדעתו שיום יבוא והוא יפשוט על המרכולים כמו טרמיט מורעב ויותיר על המדפים רק אריזות של וופלים לימון (כמאמר הבדיחה המעולה של אייל עמית) - טוב, זה לא חדש. אסונות ומגיפות תמיד באו במפתיע, ותמיד בעיתוי אומלל.
באופן אישי כל זה מזכיר לי את המהלומות שיורדות לעיתים על החיים הפרטיים. גם הן בוחרות לרוב בעיתוי מחורבן שאין כמותו; גם הן מגיעות בלי דף הדרכה או תאריך תפוגה. אני לא בטוח שיש בכלל מקום להשוואה בין הכאפה הפרטית לבין אירועים בסדר גודל כללי, אבל אני כן יודע שבכל המקרים שבהם מכה כזאת הפכה להזדמנות, ואפילו למתנה יקרה מפז, זה היה תלוי לגמרי במי שספג אותה ובאופן שהוא בחר להתמודד איתה.
ניטשה היה כנראה הראשון שאמר שמה שלא מחסל אותך מחשל אותך. אבל האמת היא שאותם דברים עצמם מסוגלים לחסל אדם אחד, ולהביא ברכה לשני.
איור: נדב מצ'טה
לא מזמן פגשתי אישה שהתניידה על קלנועית וסיפרה לי בלי למצמץ שהיא אוהבת את המחלה שלה. טרשת נפוצה, אם שאלתם. באופן אישי אני אלרגי לדיבורים ניו־אייג'יים, אבל היא לא השאירה מקום לפקפק בה. היא מאמינה שהמחלה המקוללת הזאת באה לה בזמן, ניערה אותה טוב־טוב וגרמה לה לאהוב את החיים, את עצמה ואת המשפחה כמו שהיא לא חשבה לאהוב לפני כן.
חשבתי לעצמי שזה אולי לקח כמה שנים, אבל על רוב הכאפות שספגתי, למדתי לברך, כולל על אלה שהשאירו אותי עם דפיקה בשאסי.
וכן, אני מאמין באמונה שלמה שגם הקורונה הארורה הזאת יכולה להביא איתה ברכה. דווקא בשיאם של ימי קיטוב ותיעוב אנחנו מבינים כמה כולנו תלויים זה בזה וערבים זה לזה.
ומצד שני, יכול להיות שההתכנסות הזאת באה לנו בדיוק בזמן, כדי להזכיר לנו שכל מה שקראנו לו "הכל" הוא לא באמת הכל. עובדה: הכל, אבל הכל, התבטל. אז איך זה שהחיים מלאים כל כך?
איך אמר לי אחד הילדים הבוקר: אבא, זה בסדר שקצת נעים לי?
וכמה מילים על ערבות הדדית:
א. המון אנשים מאבדים בימים אלה את פרנסתם. חלק מהם, שליש בערך, אמורים להעביר בכל חודש תשלומי מזונות לגרושותיהם עבור ילדיהם המשותפים. אני מניח שאין להם מושג מאיפה הם מביאים את הכסף הזה, ואם באמת יש משמעות לצמדי מילים כמו "מצב חירום" ו"ביטוח לאומי" - הנה היא לפנינו.
יתכבד נא המוסד לביטוח לאומי, יכניס את ידו לכיס העמוק, שאינו כיסו אלא כיסנו, ויעביר את התשלומים הללו - שכולם חתומים בחותמת המדינה - למי שזקוק להם כאוויר לנשימה.
האשמת האבות המרוששים היא אולי ריטואל מרגש ומעורר קתרזיס, אבל אם אנחנו רוצים באמת לסייע, זה מה שצריך לעשות. כל תשלומי המזונות, שחייביהם לא מסוגלים להתפרנס בימי הקורונה, יוטלו על המוסד לביטוח לאומי.
ב. ההחלטה של בכירי הרבנים בציבור החרדי ליטאי לדחות את התקנות שכלל הציבור בישראל קיבל על עצמו, ולהמשיך להתקהל בבתי מדרש ובכוללים, היא הפקרות לא רק מבחינה ציבורית וממלכתית, אלא גם מבחינה יהודית פשוטה.
בתקשורת פורסם שהטיעון שמצדיק את הרשלנות המסוכנת הזאת התבסס על ציטוט תלמודי שאומר: "אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן". שליפה של שורה מדרשית רעיונית, בהקשר של דיון במצב חירום, כמו זה שישראל מתמודדת איתו כרגע, היא עדות לתקלה עמוקה.
בימים רגועים יותר יהיה אפשר לפתוח בדיון מעניין על מה שקרה כאן. איך זה שדווקא מי שאוהבים כל כך לשלוף את המשל על האיש שקדח חור בקרקעית הסירה (וטען שזה עניינו האישי), החליטו לרסק ככה את הספינה.
למחרת הקורונה עוד נשב על כוסית אלכוג'ל ונשוחח על כל אלה. בינתיים חייבים לציין שהרבנים הספרדים, כמו גם רבני הציונות הדתית, נהגו באחריות. הם לא התעטפו בפתגמים נאים, אלא פשוט פיזרו את התלמידים לבתיהם. כמו שצריך.
shishabat@israelhayom.co.il