יצא לי להיות זה שבישר ברדיו על ההוראות של משרד הבריאות, שהודיעו שכולנו צריכים להסתגר בבתים. קראתי את הטקסט הלא פשוט, שאוסר את כל הדברים הטבעיים, היומיומיים, כאלה שאיננו חושבים עליהם אפילו - כמו לצאת מהבית, לבקר הורים, לארח חברים או לגרד באף - ושמשאיר לנו מרחב פעולה ונשימה קטן כל כך.
הרגשתי איך כל הגוף שלי מתכווץ תוך כדי קריאה, מתאים עצמו לחלל החדש שנכפה עליו. הבנתי שהמילים שאני אומר משנות ברגע אמירתן את החיים שלי ואת החיים של כל מי ששומע, מהרגע להרגע. כל התוכניות שהיו לי - שאריות של תוכניות, בעצם, מפגשוני־מפגשונים - נמחקו בשנייה.
התחושה הראשונה שהרגשתי היא אימה. שינויים חדים מפחידים אותי לרגע. ואז נכנס לפיקוד המנגנון השני, הפחות טבעי, הנרכש, שאומר: חדש. הכל חדש. עולם חדש מהרגע, בוא נראה מה אפשר לעשות בו, במה ניתן לעזור, למה אפשר להתגייס, איך אני מועיל פה?
יש אנשים שהמנגנון הזה הוא הראשון להיות מופעל אצלם. כל מיני צדיקים שחיים בינינו, ועסוקים רק במינוף בעיות למפעלי נתינה מרהיבים. אני נאלץ ללמוד כל הזמן כדי שהתגובה הטבעית שלי, "איך אני מציל את עצמי?", תוחלף בזמן קצר בהבנה שאני לא הסיפור פה, יש עניין גדול, ותפקידי לשרת את הכלל, לא רק כאיש תקשורת, אלא כבנאדם. להיות בנאדם כלפי אנשים שעובדים איתי ואצלי, להיות נעים לנותני שירות, שדואגים לי בתנאי לחץ חיצוני ולחץ פנימי, להיות האבא ובן הזוג שרציתי להיות ואולי קצת שכחתי במהלך היומיום הרגיל. להפוך את הנוכחות שלי למתנה לכל מי שבא איתי במגע.
אם לא ניקח כולנו אחריות על ההתנהגות שלנו בזמן הזה, נתמוטט. הכסף יאזל, העסקים יקרסו, משפחות יתפוררו. שעת המבחן הגיעה. מבחן לאיזה בנאדם אני בכלל. האם אני מיטיב עם משפחתי או מציק ודורש? האם אני מצטרף לאיזו יוזמה אזרחית לסיוע כלשהו למישהו, או שאני ספון בביתי, עם הצרות שלי? האם אני מזין את נפשי במשהו שהוא לא רשתות חברתיות ושטויות, אלא לומד משהו, קורא משהו, יוצר משהו, משמח מישהו.
אם זה מה שנעשה, כל אחד כיכולתו, נתגבש מחדש בתקופה הזאת. נמצא את חוזקותינו, נדלג מעל חולשותינו הרבות, נעשה כיף.
הטור הזה נכתב שעתיים לאחר תחילת הסגר. כבר הספקתי לעשות עם הילדות שיעור פיתוח קול אונליין, לרקוד "Let's Dance", לצבוע בצבעי מים ולהזמין מסין מכשיר שמקפיא אותך לחמישה שבועות. אעדכן.
סין
יופי שהסינים השתלטו על הנגיף אצלם. נשאלת השאלה מה עם האחריות שלהם לכל מה שקורה בעולם. אני יודע שאם הכלב שלי נשך את השכן שלי והרס לו את הפרצוף, חלילה, אני איתבע ואשלם. אדם אחראי על חיות המחמד שלו.
אז הווירוס הזה הוא חיית מחמד סינית שיצאה משליטה, בכוונה או לא, וששיטות הטיוח המקובלות במשטרים קומוניסטיים טוטליטריים ניסו להכחיש, עד שלא היתה כבר ברירה אלא להודות, ובינתיים עבר זמן יקר וכלכלת העולם ניזוקה בקנה מידה שלא ראינו כמעט מעולם.
איור: שירה קורח
אני לא יודע אם היו פה רשלנות פושעת או פשע רשלני, אבל אני חושב שעוד לפני שנחשוב על העולם שאחרי הקורונה, יש לסין מה לעשות ממש עכשיו. הרופאות והרופאים העסוקים, הגיבורים והמותשים שלנו נאבקים בבית החולים על כל מסיכת מגן איכותית, ויש דיווחים על מחסור במטושים ובערכות בדיקה. סין, שיודעת איך לבנות שני בתי חולים בתוך עשרה ימים, יכולה וחייבת להתחיל לשלם את חובה, לייצר ולשלוח אל כל ארצות תבל את כל הציוד הזה, ובחינם.
אבל זה לא ייגמר בכך: כשכל זה יהיה מאחורינו, במהרה בימינו אמן, יצטרכו כל האומות שניזוקו לעשות עם סין את השיחה הלא נעימה של "יחסינו לאן", ולהודיע לה שכמו שגרמניה שילמה ועדיין משלמת על הנזקים שעשתה במלחמת העולם השנייה, כך סין תצטרך לשקם את העולם, מכספה, ולפצות כל אדם שהעסק שלו התמוטט וכל מדינה שהצמיחה בה נמחקה.
לשם כך היא תוכל להשתמש בעושר הרב שצברה בשנים השמנות שלה, כשהיתה בית החרושת של כל העולם לכל הדברים שניתן לייצר. הסינים יצטרכו להוציא את כל טריליוני הדולרים שלהם מתחת לבלטות, ולשלם ביד נדיבה.
ואם לא? אם לא, כל המדינות הניזוקות יאסרו קנייה של כל סחורה מסין, כל שיווק של מוצרים שכתוב עליהם מייד אין צ'יינה, כל הזמנה אונליין מכל ספק שעובד עם סין.
סין חיה מכך שיצר הקניות של האדם יצא מפרופורציה. סין מייצרת מיליארדי מוצרים מיותרים לאנשים שיש להם הכל ומוכנים לשלם עבור התענוג של לזרוק. אבל לפנינו עולם חדש. עולם שבו לא יהיה לנו כסף לקנות שטויות בעלי אקספרס, ושבו נהיה חייבים להתחשבן עם אלה שלא טיפלו בנגיף בזמן, בגלל חששם לפרנסתם. עונשם יכול להיות רק אחד: תשלום כל מה שצברו לכל אזרחי העולם, שעכשיו מתים מפחד מה יהיה מחר בחשבון הבנק שלהם. סין התפרנסה ממחלה, אחר כך יצרה מחלה, ועל זה אין מחילה.
טואלט
בכל העולם מסתערים הקונים על נייר טואלט. גם בסופרים בישראל אנשים יוצאים עם עגלות מלאות בגלילים רכים ומלטפים לשנה קדימה בתנאי דיזנטריה.
אני מכבד את הצורך לקנות משהו שעשוי להיגמר ולסמן וי על האגירה לשעת חירום. אבל כמו הרבה עניינים אחרים, בעיניי הקורונה פה כדי לשנות הרגלים לתמיד, גם הרבה אחרי שהיא תהפוך לזיכרון רחוק.
יש לנו עכשיו כמה שבועות בבית, ואפשר להשקיע מחשבה בסוגיות יסוד, כמו כמה נייר טואלט אדם באמת צריך. פעם היתה פרסומת לבידֶה כלשהו: "אתה מורח או מנקה?" האמת שזה נכון. סליחה שאני מכניס אתכם לחלק הזה בחיי, אבל גם אני לא מבין מה הטעם בשימוש בנייר, שתכלס מורח את מה שעדיף לו להישטף.
כלומר, אם חלילה צואת אדם נגעה לכם ביד - תסתפקו בניגוב? אז למה שם מאחור זה סביר? כי האף שלכם לא יכול להגיע? זה הזמן להפסיק את התלות בעצים האומללים שגדלים שנים רק כדי להיכרת, להיגרס ולמצות את קיומם במגע של שנייה וחצי עם המקום שלא רואה אור שמש לעולם.
ולא, לא צריך בידה. זאת המצאה מסורבלת ויקרה. קונים בחנות חומרי הבנייה הקרובה את הצינור הזה עם המתז בקצה, מחברים בפשטות בעבודה של חמש דקות לכניסת המים לניאגרה, והופה, אין יותר ריחות, אין מריחות, ואין היסטריה סביב המוצר המיותר, רב הנפח ועתיר הנזק לסביבה שנקרא נייר טואלט. הכי נקי, הכי חסכוני, הכי הגיוני.
שואלים אותי קוראים זועמים: אז מה נאגור? ואני אומר: תאגרו סבלנות. בכמויות. כל השאר בר החלפה. רק סבלנות חייבים שתהיה בכמויות, עד שכל זה יעבור, ועד שיחזרו העניינים לקדמותם, אם בכלל. סבלנות ואהבת אדם.
אמנם, זה לא בא בגלילים, אבל זה בהחלט הופך מצב מסריח להתחלה חדשה על נקי. תתיזו ותראו.
avrigilad@gmail.com
