קולו של אבא: הסכנה האמיתית
עזבו את התסריטים על התרבות העוני, הרעב והפשיעה, ותתחילו לחשוב על המשפחות שלא יעמדו באתגר הקירבה
לנוכח מצב החירום, חילקו אותנו השבוע בעבודה לשלוש קבוצות שונות - שתי קבוצות שיעבדו משני משרדים שונים, וקבוצה אחת שתעבוד מהבית. למזלי, ההנהלה התחשבה בעובדה שאני אבא לשני ילדים קטנים ושלחה אותי לעבוד באחד המשרדים. באמת שאני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד שבוע של סגר לא נושם עם הילדים.
עוד לפני שידעתי על הסגר, תמרנתי פחות או יותר את כל מי שלוקח חלק פעיל בחיים שלי כדי שבימים ראשון ושני אהיה לבד בבית, פנוי לכתוב הגיגים לטור. אז עכשיו אני יושב ביום שני בצהריים, מנסה לשכנע שני ילדים צווחים שאין שום הבדל בין בימבה כתומה לבימבה כחולה. הקארמה אף פעם לא יוצאת לחל"ת.
דבר נוסף שהבנתי בעקבות הסגר הוא שאפקט הפרפר לגמרי אמיתי. אם לפני ארבעה חודשים, איזה טיפוס סיני בחר להזמין מהתפריט בדוכן האוכל שבמחוז חוביי עטלף ברוטב חמוץ מתוק, והיום אני יושב במושב בשפלה, בוהה בקשקוש שהילד שלי עשה על הקיר בגלל שהוא השתגע בזמן הפסקת חשמל, אחרי 150 שעות בבית - אפקט הפרפר חי וקיים.
לפחות בזכות הפסקת החשמל הזאת נפלטנו קצת מחוץ לבית. יום שני לא היה סתם נעים, הוא כבר היה חם בצורה מחשידה, מה שגרם לי לחשוב שאם המומחים צודקים והנגיף יתקשה לשרוד את הקיץ המתקרב, כולנו עוד נודה לקפיטליזם החזירי שהביא עלינו את ההתחממות הגלובלית.
אז ישבנו בחוץ והתחלקנו בחצי קילו גלידת מסקרפונה, שהספקתי לקנות מהגלידרייה החדשה שפתחו במרכז, רגע לפני שהיא הפכה לבית עינוגים מוכה חיידקים בפוטנציה, שפתיחתו אינה הכרחית בעליל.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שכמו סלבס סוג ג', גם הורים עם עגלות מחויבים להנהן לשלום עם הראש כשהם עוברים זה מול זה. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא כמות האנשים. מאז שעברתי למושב תמיד התחשק לי לשבת על כיסא נדנדה בחוץ ולצעוק, רצוי במבטא דרומי עמוק, על כל מי שמתקרב לשביל הגישה שלי: "Get the hell out of my property!". אבל אין לי שום כיסא נדנדה (למי יש?), והאמת היא שאף אחד אף פעם לא מתקרב לשביל הגישה שלי.
טוב, אף אחד לא התקרב, עד יום שני. באופן די מוזר, יש רושם שהסגר שכפתה עלינו הקורונה הצליח להוציא את האנשים מהכוכים שלהם, וגם לעשות את מה שעשרות שיחות חולין סתמיות בכניסה לצרכנייה לא עשו: ליצור קרבה מסוימת ביני לבין אנשי המושב.
"מה, גם אתה נשארת בבית?"
ראית מה זה?
"חל"ת או עובד מהבית?"
היום בחופש, מחר חוזר לעבוד כרגיל.
"כן, גם אני. עדיף כבר לעבוד, תאמין לי".
בטח.
"אתה משהו בעיתון, לא?"
כן.
"תגיד, מה יהיה עם ביבי?"
נכון, זו היתה רק שיחת חולין סתמית עם מישהו שגם עכשיו איני יודע את שמו. אבל דקה אחר כך הגיע עוד מישהו, וגם הוא שאל אותי דרך השער מה נשמע, ואז השכן שמעבר לכביש שאל אותנו אם שמענו שמצאו חולה בגן יבנה, והשכנה מהחצר שליד צעקה שהיא שמעה שזאת הבחורה שעבדה אצל קליין, ולרגע ההרגשה היתה כמו בסצנת המרפסות האנושית מנאפולי, בגרסת השפלה הדרומית.
אני לא קונה את כל התסריטים האפוקליפטיים שרצים עכשיו ברשתות החברתיות על עוני, רעב ופשיעה שעומדים בשער, אבל יש לי תסריט אפוקליפטי משלי - על משפחות שלא עומדות באתגר הקירבה. כי כשלוקחים לנו את בתי הקפה, הכדורגל, הקניונים ושאר המסיחים של המטריקס, נותרים לנו רק סדקים צרים להימלט מהאמת.
ומה אם זה יימשך עוד שלושה שבועות? חמישה? חמישה־עשר? אולי נגלה שהיסוד לחברות עם בן/בת הזוג שלנו הופך קצת פחות יציב כשנגמרים הבינג'ים הטובים? או שהאהבה לילדים שלנו, זו שאינה תלויה בדבר, בכל זאת תלויה בזה שמישהו אחר יעייף אותם בשבילנו לפחות שמונה שעות ביממה?
כולנו נחרדים ממספר החולים בישראל שמזנק ממבזק למבזק, מהתמונות של הרחובות המפורסמים שמתרוקנים בכל הערים הגדולות, מהסיפורים על איטליה. אבל כמו השלום, גם הטרגדיה מתחילה מבפנים. ויש רושם שעם הסגר המסתמן, הקושי לעבוד, המחסור במקומות מפלט והקיץ המזיע שמתקרב - הרבה סירי לחץ, בהרבה בתים, מתחילים להעלות אדים כבר עכשיו.
אז תשתדלו לקחת את התקופה המוזרה הזאת בקלות - עד כמה שאפשר, זאת אומרת - ולזכור שגם כשסיר הלחץ רוגש, הוא עדיין די יציב. אה, ותרגיעו עם הטלוויזיה. איש חכם כבר אמר שהדורות הבאים יראו את הטלוויזיה כמו שאנחנו מסתכלים על העופרת בצינורות המים, שהטריפה לאט־לאט את הרומאים. וזה עוד בלי שהוא ראה פאנל שלם מתווכח במשך 20 דקות עם ערד ניר.
נעמה
נעמה הגיעה אלי השבוע עם שאלה מפתיעה: "אבא, גם בנים יכולים הכל?"
מה זאת אומרת?
"אמרו בטלוויזיה שבנות יכולות לעשות הכל, אבל לא אמרו שבנים יכולים לעשות הכל".
אז מה, את לא חושבת שגם בנים יכולים לעשות הכל?
"אולי סופרמן".
עודד
זה קורה כל לילה. לרוב בין 2 ל־3, אבל לפעמים גם קצת לפני או אחרי. עודדי מגיע למיטה שלנו, ממקם את הראש שלו ליד אמא שלו ואת כפות הרגליים באזור הפרצוף שלי. אני מחכה חמש או שש דקות, הוא נרדם, ואז אני מחזיר אותו למיטה שלו. בדרך כלל הוא חוזר, ואז אני מוותר ועובר לישון על הספה בסלון.
לא יודע אם הוויתור הזה מגיע מתוך געגוע לימים (הארוכים) שבהם הייתי מתרסק על ספות, או סתם מתוך הנטייה הטבעית שלי לוותר לילדים. אבל השבוע החלטתי שדי, זה לא קוּל לישון על ספות בגיל 45, אפילו אם זאת ספה שלך, שנקנתה במחיר מכובד ביותר.
אז הפעם הלכתי לישון כשאני נחוש להצליח במשימה, כמו ילד מול עטיפה של ביצת קינדר. עודד בא כהרגלו בין 2 ל־3. התעוררתי עם כמה שאריות של נחישות וחיכיתי שהוא יירדם. אבל אז קרה משהו מוזר: הוא הצמיד את הראש שלו אל הראש שלי, ושלח את כפות הרגליים לעבר הפרצוף של אמא שלו. נתתי לו להישאר.
shishabat@israelhayom.co.il