אני בת 85 וגרה בתל אביב. נולדתי בגליציה, כיום אוקראינה. בתקופת השואה נשלחתי עם משפחתי למחנה עבודה. המשפחה הצליחה לברוח משם אל אזור מגוריהם, והם מצאו מקומות מסתור שונים, בין השאר ביער ואצל משפחה של גויים. במשך שנתיים התגוררנו מתחת לאדמה, תשע נפשות מתחת לדיר חזירים.
ב־1950 עליתי לארץ. תחילה גרנו במעברה בכפר סבא, שם אמא ואבא נדבקו בטיפוס והיו מאושפזים. אני זוכרת את זה כתקופה קשה מאוד כי הייתי רחוקה מהם. חשבתי שזה יהיה יום או יומיים, ובעצם זה היה כמה שבועות. זה היה משבר גדול אחרי השואה. נשארתי באוהל ובכיתי.
עכשיו אני נאלצת להיות לבד בבית וזה קשה לי מאוד. קשה זו לא מילה. הריחוק גורם לי לבכות. כשאני לבד אני נזכרת בבדידות, באמא ובאבא ובבעלי שלמה שנפטר לפני ארבעה חודשים וחצי.
אני רגילה להיות אדם פעיל, לצאת החוצה, להרצות בפני תלמידים, לצייר, אני יום־יום הולכת לקאנטרי השכונתי בשכונת ל' ורגילה לפגוש חברות - ועכשיו אני נאלצת להישאר בבית לבד. בכל בוקר אני עושה תרגילים על השטיח בבית, משקה את העציצים, דואגת לדירה, ואז יושבת לכתוב או לצייר את זיכרונותיי. יש לי בן שדואג לי, הוא מגיע אלי, עושה לי קניות. שאר הילדים מתקשרים גם הם, אבל נורא קשה לא להיפגש.
אני אופטימית מטבעי. הכל מתגמד לעומת מה שעברנו. אנחנו אמנם מרותקים לבית, אבל יש לנו חופש להיות בארץ ישראל. שרדנו את השואה. בסוף ניצחנו. ננצח גם את הקורונה ונעבור אותה. אנחנו מחזקים את הסביבה ומתחזקים ממנה. הכל ייגמר, ימצאו תרופה ואנחנו נחזור לשגרת החיים שלנו. אנחנו התגברנו על הכל, גם אתם תתגברו - אנחנו חייבים את זה לדורות הבאים שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו