מתי בפעם האחרונה
מתי בפעם האחרונה שאלו אותך על נגיף הקורונה?
"כל הזמן. השבוע עשיתי ברדיו תוכנית של שעתיים על הנושא, ובטלוויזיה דיברתי עליה גם שעה ב'פותחים יום'. כל מי שרואה אותי שואל עליה, ואני עונה. בכלל, ביום רגיל אנשים שואלים אותי שאלות רפואיות כל הזמן, ואם אני לא ממש רץ ובאיחור, אין לי בעיה לענות או להפנות לרופא מומחה.
"בחזרה לקורונה: קודם כל, אני מפרגן למשרד הבריאות, שבדרך כלל אוהבים לתקוף אותו, ופה, בהבנה המהירה של הסיטואציה, הפעולות שלו הצילו חודשיים לפחות. בריאותית, כלכלית וחרדתית זה לא נגמר, אבל היתה התנהלות מושכלת שהביאה לכך שאנחנו המדינה הכי מוכנה בעולם.
"אני באופן אישי לא מודאג, אבל למרות שאני לא חשוף, ביטלתי היום הצגה שהייתי אמור ללכת אליה, וכבר לפני חודש ביטלתי נסיעה לכינוס בחו"ל.
"הפאניקה היא חלק מאופיו של האדם, וכשמראים לך תורים גדולים וסופרים ריקים במילאנו, זה יכול להדאיג. אף אחד לא יודע מה יהיה, אבל אני אופטימי. גם מכיוון שהרפואה היום יכולה לתמוך, וגם כי אנחנו מגיעים לקיץ, ובימים חמים, אם זה וירוס שיתנהג כמו וירוסים אחרים, יש פחות נפיצות. בעולם המערבי, להערכתי, לפחות לפי הסטטיסטיקות היום, התמותה לא תעלה על יותר מאחוז".
מתי בפעם האחרונה עצרו אותך ברחוב?
"מלבד שאלות רפואיות, הרבה אנשים, בכל הגילאים, באים אלי לבקש סלפי. לפעמים הם אנשים מבוגרים. אחת הטרגדיות שלי היא שניגשות אלי נשים צעירות ויפות ואומרות לי, 'אמא שלי מתה עליך' או 'סבתא שלי'. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש, הסלפי. אישית אני לא מבין את זה. בחוויה שלי לא מושך אותי להצטלם עם אנשים חשובים, למרות שפגשתי אחד או שניים כאלה, בלשון המעטה. לא הייתי זקוק לתמונה, מספיק לי לדבר עם האדם, זה מעשיר אותי יותר. אבל זה בסדר גם להצטלם, אין לי בעיה".
מתי בפעם האחרונה פחדת מאוד?
"אני טיפוס אופטימי, ואני לא ממש מפחד. אני מפחד רק להזדקן ולאבד את הצלילות. מאחר שאני מטפל בחולי אלצהיימר, זה משהו שמפחיד אותי, ש'רוח אלוהים' שנקראת התבונה תילקח ממני. לא הייתי רוצה את העליבות שיש בהזדקנות. הייתי רוצה למסור את נשמתי לבורא עולם ברגע שלא אוכל לתפקד גופנית או מנטלית, והסדר לא חשוב.
"אני גם לא חושב על הפנסיה, כי ברגע שאצא לפנסיה תוחלת החיים שלי תתקצר. חלק גדול מהחוכמה להישאר בריא זה להיות עסוק, לקום בבוקר עם מטרה".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו אימפולסיבי?
"לפני הרבה מאוד שנים, וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה. חזרתי מצילומים של תוכנית בריאות שלי והחלטתי לעשות קעקוע. מצאתי מקום מול לונדון מיניסטור ועשיתי קעקוע באותו רגע, על הכתף. הקעקוע הוא בשבילי ולא בשביל שואו אוף. זהו קעקוע של דרקון, מכיוון שאני מחובר לתרבות הסינית ולתרבות ההודית וגם למדתי רפואה סינית, ויש לו משמעות עבורי".
מתי בפעם האחרונה אבחנת את עצמך?
"בגיל 50, הבנתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז. אני מטפל בהפרעות קשב וריכוז אצל מבוגרים, אבל לקח לי זמן לאבחן את עצמי. יום אחד העברתי הרצאה לסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה, זו היתה לפחות הפעם העשירית שבה העברתי את ההרצאה הזו, ורשמתי את כל הסימפטומים להפרעת קשב, ופתאום נפל לי האסימון - הופ, זה אני! עשיתי את האבחון וראיתי שאכן, זה אני.
"ריטלין או כדורים מסוגיו לא לקחתי אף פעם. אני חושב שחלק מההצלחה שלי ומהרבגוניות שבי, הוא דווקא כי לא לקחתי ריטלין. אני לא שולל ריטלין, אני לא נגד, ואני רושם וממליץ עליו, אבל למבוגרים רק לפי הצורך, ולא באופן קבוע".
מתי בפעם האחרונה חשבת על פוליטיקה?
"בכל יום בתקופה האחרונה, וליבי נחמץ. הציעו לי בשלוש הזדמנויות להצטרף למפלגות פוליטיות, עם הבטחה ריאלית להיות שר הבריאות, ולהצעה אחת כמעט התפתיתי, עד שבשבת אחת הופיעו ילדיי בבית והסבירו לי איך חיי הפרטיים ילכו לאיבוד ולמה אני לא מתאים עם הרגישות שלי להיות פוליטיקאי. למשל, כשרציתי לקום לשירותים אמרו לי, 'חכה, אתה לא יכול ללכת לבד, איש ביטחון הולך איתך', והם שכנעו אותי די מהר לרדת מהעניין.
"שר הבריאות תלוי בתקציבים של שר האוצר, אתה לא עצמאי ואתה צריך לתת מתנות לאביונים. אני לא חושב שבמצב הנוכחי הייתי יכול לעשות יותר ממה שנעשה. אני חושב שליצמן הוא שר בריאות טוב, אבל גם לו אין כסף".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?
"לפני 15 שנים בערך. הילדים שלי לקחו אותי לשם, לרחוב גוטליב 3 בתל אביב. גדלתי במשפחה מאוד חמה ואוהבת, משפחה גרעינית בלי דודים ובלי סבים וסבתות. גדלתי בתקופת הצנע, אבל בבית היו המון חום ואהבה ואוכל שאמי היתה מצליחה לעשות מכלום. היא היתה מכינה ניוקי מקצת קמח וטיפת שמן וביצה אחת, ואבא היה מביא שרימפס מנמל תל אביב. אבא שלי תמיד אמר ששרימפס וניוקי עושים באותו אופן - כשזורקים אותם למים חיים, הם עולים.
"הייתי תלמיד עם הפרעת קשב וריכוז קשה ביותר, שאז, כאמור, לא אובחנה. לאמא שלי אמרו שאני חכם ועצלן, 'הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו'. אמרו לה לשלוח אותי ללימודי נגרות או חשמל 'כדי שיהיה לילד מה לאכול כשהוא יהיה גדול". לכן היה לי דימוי עצמי נמוך. בבית הספר העממי, בכיתה ג' או ד', נשארתי כיתה, והרגשתי לא חכם.
"דווקא בבחינות הסקר קיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה, אבל החלטתי ללכת לתיכון ברמה נמוכה, שם פיתחתי אסטרטגיות לימודיות: הייתי כותב על כרטיסיות, ממרקר בצבעי פסטל, וכך למדתי. בטכנולוגיות האלה גם למדתי בבית הספר לרפואה, ועד היום כשאני מכין הרצאות אני עובד ככה".
מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים והנכדים?
"החודש, היינו כל המשפחה יחד. כשכולם באים אנחנו שבט, 50 איש. אני לא משתולל עם הנכדים, אבל אני עושה להם קסמים.
"כשהייתי אבא צעיר הייתי עסוק מאוד, עבדתי קשה בבית החולים בבוקר, בערב ובלילה, אבל לא היו מסיבה או יום הולדת של הילדים שנעדרתי מהם. לכל טיול שרצו שאגיע הגעתי, ואבא רופא זה שווה. היום הם מבינים שעבדתי קשה, ויש אווירה מכילה ואהבה ואנרגיה טובה, אז זה מה שהם מכירים.
"אני ואשתי, נימה, כבר 49 שנים וחצי יחד. בשלב מסוים אתה מרגיש שבן הזוג הוא חלק ממך. הרגל זה לא דבר רע, אבל על זוגיות חייבים לשמור, לטפח אותה, זה לא דבר מובן מאליו.
"כשגבר צעיר מתחתן עם אישה צעירה, בשנים הראשונות כל אחד הוא עולמו של השני, אבל עם הזמן יש תחומי עניין שונים לכל אחד, ואם אתה לא תדאג לחבר בין העולמות, אז יהיה ניתוק והזוגיות לא תצליח. אנחנו משתדלים לפחות יום אחד בשבוע לעשות משהו יחד, ללכת לקולנוע או לראות טלוויזיה יחד, לאכול יחד, לפגוש חברים.
"לפעמים היא זו שנמצאת מקדימה, ואני מאחוריה, 'הבעל של נימה', וזה בסדר גמור. היא מספרת סיפורים למבוגרים ומתרגמת ספרים. היא אישה מוכשרת מאוד והיא עוזרת לי תמיד. עוד כשהייתי רופא צעיר ולא הייתי כלום היא עזרה לי במחקרים, לפרסם, לכתוב ולהדפיס. חלק גדול מההצלחה שלי זה בזכותה".
מתי בפעם האחרונה נגמלת מהתמכרות?
"לפני שנתיים וחצי נגמלתי מפחמימות. זה הדבר היחיד שהייתי מכור לו - לחם, שוקולד, עוגות, ממתקים. אפשר להגיד שירדתי ב־95 אחוז. אני מתגעגע לפעמים, אז אני לוקח במידה. אף פעם לא הייתי אוכל פרוסת עוגה, הייתי אוכל עוגה. לא הייתי אוכל שורה מחפיסת שוקולד, אלא חפיסה שלמה. היום אני יכול להסתפק במעט.
"ירדתי טונות של קילוגרמים בחיים שלי, ואני שומר כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה חשבת על ניתוחים קוסמטיים?
"כשיגיע הזמן אני בעד לשפץ, לא תהיה לי שום בעיה למתוח את עצמי אם ארגיש מקומט. אני חושב שאדם צריך להרגיש טוב עם עצמו. זה לא עניין של גיל, זה עניין של חוויה - למעט כשמדובר בילדות. אם ילדה בגיל 14 היתה באה לבקש בוטוקס, הייתי זורק אותה מכל המדרגות, ויש בחורות צעירות שמגיעות אלי למרפאה ורוצות שאזריק להן כל מיני חומרים ואני אומר להן 'לא בבית ספרי'".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני רגשן, בוכה די בקלות בסרטים או בחתונות. אני לא מתבייש בדמעות שלי. גם עם חולים אני בוכה. כשהייתי צריך להגיד למשפחות דברים קשים, לפעמים הייתי דומע איתן.
"השמועות שרצו לגביי לא גרמו לי לבכות. בכל פעם רצות עלי שטויות אחרות: לא מפרגנים לי שאני עם חתיכה פצצה, רק אומרים שעזבתי את הבית, או שהמציאו לי ילד לא מאשתי. את רוב השמועות אני יודע מי מפיץ, אבל אין לי הוכחות, אז הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
"אני עובד קשה, טורח וחוקר ומפרסם מחקרים מדעיים, ורופאים אחרים רואים אותי בטלוויזיה וחלקם מקנאים. ברגע שיפסיקו לקנא, אז אני אתחיל לדאוג".
מתי בפעם האחרונה קינאת במישהו אחר?
"לפני שלוש שנים קינאתי באנשים שיכולים לאכול מה שהם רוצים ולהישאר רזים. אני מכיר זללנים שאוכלים שבועיים, תוקעים אוכל ונשארים רזים טבעי. מעצבנים. הרזים המעצבנים. עכשיו אני כבר לא שם".
מתי בפעם האחרונה נקשרת למטופל?
"בדרך כלל אני נקשר לחולים שלי. כשאני מאבחן מחלה קשה אצל מטופל קשה לי, ולא מתרגלים לזה. קשה לבוא לומר לחולה או למשפחה שלו, שלאהוב שלהם יש גידול או מחלה קשה.
"ראיתי לאחרונה את הסרט 'הפרידה', שמאוד התאים לי, משום שאני נגד הגישה להגיד לחולה שיש לו מחלה ממאירה ושימיו ספורים. המציאות מראה שהרופא לעיתים מת לפני החולה. תקווה לפעמים נותנת חיים, והשלמה עם המוות יכולה לזרז אותו. יש השפעה של המוח והאמונה על מערכת החיסון.
"מתי אני כן ארמוז לחולה? כשמדובר באנשים צעירים. כדי שלא ייכנסו לחובות, שלא ייקחו משכנתא וישאירו אישה וילדים עם חובות. שיוכלו לתכנן".
מתי בפעם האחרונה קנית משהו יקר מאוד?
"אני לא אוהב לבזבז. לא קניתי שום דבר מטורף בחיים. אני נוהג בקיה בת ארבע, שמשמשת לי כלי הובלה, מחסן, משרד וארון בגדים. הבית שלי כבר בן 30, יפה ופשוט, ואין בו אביזרים יקרים. בנינו אותו לפי הטעם שלנו, ואנחנו לא צריכים מרצפות מנקרות עיניים.
"מה שכן, יש לי בבית הרבה יצירות אמנות, חלק ניכר מהן שלי. בינואר האחרון השתתפתי בתערוכה בבית ציוני אמריקה בשם 'תורמים חיים', שמציגה יצירות של רופאים אמנים. הצגתי שם עבודות שלי שמשלבות צילומי MRI וצבעי שמן.
"מאז ומתמיד הייתי אמן. כבר כילד הייתי עושה כל מיני דברים קטנים, אבל רק אחרי שקיבלתי פרופסורה התחלתי ממש לפסל ולהציג כי היה לי יותר זמן. התערוכה הראשונה שלי היתה ב־1993". 
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה עשית קסם או היפנוזה?
"בגיל 12. אבי סיפר לי מה זו היפנוזה, וברוב חוצפתי ניסיתי את זה על שכן שלי, ילד בן גילי, והוא נרדם. כשסיפרתי לאבי, הוא נזף בי קשות והזהיר אותי לא לעשות את זה עוד. 'אם אתה רוצה לעשות היפנוזה תלמד רפואה או פסיכולוגיה, ואז תוכל לעזור לאנשים', הוא אמר. וזו היתה אולי אחת המוטיבציות הגדולות שלי ללכת ללמוד רפואה ופסיכולוגיה, ולהבין שהמוח הוא השולט על הגוף ועל הנפש, על הרצונות ועל המאוויים ועל הדמיונות ועל המציאות.
"אגב, ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלי היתה בערוץ הראשון ב־1972, שם הופעתי כקוסם בתוכנית עם השחקן גדעון זינגר. הייתי עם כובע צילינדר ושלפתי שפנים. זו היתה חוויה טובה, ומאז אין לי שום בעיה
עם מצלמות".
פרופ' רפי קרסו, בן 75. רופא מומחה לנוירולוגיה ולטיפול בכאב, מגיש רדיו וטלוויזיה, מרצה ואמן. תושב מכמורת. נשוי לנימה, אב לארבעה וסבא לנכדים. מגיש תוכנית הרדיו "פרופסור קרסו" ברדיו 103 ו־104.5, מגיש את תוכנית הטלוויזיה "חיים בריא" ברשת 13, מבקר מסעדות ומחבר של שישה ספרים. הקים וניהל את המחלקה הנוירולוגית, מרפאת הכאב והמרפאה לרפואה משלימה במרכז הרפואי הלל יפה, הקים את מרפאת הכאב המולטידיסציפלינרית הראשונה בארץ באיכילוב. כיום מטפל בהלל יפה ובמרפאה פרטית, ומנהל מדעי של בית ספר לרפואה משלימה במכללת זינמן במכון וינגייט
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו