בשנת 1965 פסלו שופטי בית המשפט העליון את הרשימה הערבית לכנסת, שהיתה מבוססת על תנועת "אל ארד". בפסילתם ציינו השופטים כי "לא יכול להיות ספק בדבר שמדינת ישראל היא לא רק מדינה ריבונית ועצמאית השוחרת חופש ומאופיינת על ידי שלטון העם - אלא גם שהיא הוקמה כמדינה יהודית בארץ ישראל".
בין השופטים הפוסלים היה גם שמעון אגרנט, שקידם בפסיקותיו את עקרונות הדמוקרטיה במדינה שכללו קודם כל "חופש עיתונות" כאשר פסק על ביטול סגירת העיתון "קול העם". השופטים דאז ראו בישראל דמוקרטיה מתגוננת שאין לאפשר לתנועות החותרות להריסתה בשירות האויב דריסת רגל בכנסת. הם ציינו את הדוגמה של רפובליקת ויימאר הגרמנית, שקרסה תחת לחץ של גורמים אנטי־דמוקרטיים.
התהליך שראינו השבוע, של ריצת אמוק אל הרשימה המשותפת, הוא קודם כל תהליך טורף־דמוקרטיה. הדמוקרטיה נטרפת כאשר הגורמים האנטי־דמוקרטיים מתחזקים מאוד על חשבון העם ובחירתו. מערכת המשפט, מפלגת ראשי הצבא בדימוס, מפלגת האירידנטה הפלשתינית והתקשורת - אלו גורמים הורסי דמוקרטיה, חזקים מכדי שהחברה הישראלית "שוחרת החופש ושלטון העם" תהיה מסוגלת לשאת.
הפוטש הפרלמנטרי של בני גנץ, יאיר לפיד ועפר שלח הפך לחסר תוחלת בזכות כמה חברי כנסת אמיצים. אבל חלק מהנזק כבר נגרם. צירוף כוח פוליטי ששולל את קיום המדינה היהודית ומשרת את המטרות הלאומניות של העולם המוסלמי, הוא מרחיק לכת אף יותר במשמעויות שלו לגבי שרידות המדינה מאשר היה בזמנו הסכם אוסלו.
הסכם אוסלו, ככל שהיה שגוי ומסוכן, נחזה כמשא ומתן לשלום עם אויב. רבין, ביילין ופרס האמינו שהם מקדמים את האינטרס המדיני העליון של מדינת ישראל. אבל המהלך של הברית בין כחול לבן לרשימה המשותפת מבוסס על תפיסת השלטון בכל מחיר; והמחיר הוא הקניית זכות וטו לרשימה המשותפת בשאלה מי יהיה ראש הממשלה של המדינה היהודית, ביטול הישגי תוכנית טראמפ ושלילת אינטרסים לאומיים נוספים. בשונה מרבין שידע שאש"ף הוא אויב, גנץ וחבריו לוקחים את משרתי האויב, מלבינים אותם ומציגים אותם כשותפים חיוביים בשלטון.
חברי הרשימה המשותפת עסקו במשך השנים בפגיעה בכנסת מבפנים. בין שעל ידי ביזוי ההמנון הלאומי, בין שעל ידי היעדרות מטקס השבעת חברי הכנסת ובין שעל ידי הפיכת דיוני הכנסת לקטטות.
נקודת המפתח לדרדור שיקול הדעת הלאומי והפוליטי של ראשי כחול לבן היא הדה־לגיטימציה שהפכה לדה־הומניזציה של רה"מ נתניהו. הוא הפך לאסור-במגע מבחינתם; מצב קיצוני יותר מאשר מעמד כת הטמאים בהודו. כדברי יאיר לפיד, זה או ממשלת מיעוט הנשענת על הרשימה המשותפת; או בחירות רביעיות. הם כל כך אחוזי טירוף שאינם מסוגלים לראות את המציאות שבתוכה נאבקת היום מדינת ישראל - משבר כלכלי מתפתח כתוצאה ממגיפת הקורונה.
בתהליך הדה־הומניזציה שעושה השמאל נגד בנימין נתניהו, מצבו של ראש הממשלה זהה לזה של היהודים תחת מתקפות אנטישמיות. בתחילת השבוע התקומם יאיר לפיד על הביקורת עליו. הוא אמר שהלוואי שהמדינה לא היתה לכודה בידי מנהיג מסוכן ומעורער שמוביל אותה לאסון. "על ביטחון ישראל לא נתפשר".
מה שעניין אותי בתגובתו זה ה"מנהיג מסוכן ומעורער שמוביל לאסון". וזאת כאשר בפועל לפיד, שלח, גנץ ויעלון כבר בהווה מובילים את החברה הישראלית לאסון. לפיד אינו בודד באמירות האלה. גם חלק מקברניטי הביטחון בדימוס השתמשו בלשון קיצונית. אלא שכך בדיוק אלה העוסקים זה שנים בדה־לגיטימציה של מדינת ישראל נוהגים לעשות.
בתקופת האינתיפאדה השנייה, כאשר ישראל עמדה במתקפת טרור חסרת תקדים בתולדות העולם המערבי, כאשר עשרות נרצחו בכל פיגוע של אוטובוס או מסעדה, פרסמו אנשי שמאל ישראלים מאמרים בעיתונות הזרה וחתמו על מכתבים ועצומות שהאשימו את ישראל שהיא מתכננת רצח־עם וטיהור אתני של הפלשתינים. הסרט "ג'נין ג'נין" הופק ברוח זו, ועד היום מוחמד בכרי הוא גיבור בחוגי השמאל בעולם ובישראל.
השופטים שפסלו ב־65' את הרשימה הערבית ראו בישראל דמוקרטיה מתגוננת שאין לאפשר למי שחותר להריסתה בשירות האויב דריסת רגל
"אובדן הלגיטימציה משמעותו באופן מעשי אובדן הזכות לדבר ולהתווכח בפורומים שונים. כשישות פוליטית נתונה לדה־לגיטימציה רחבה, ולא משנה מה יש לדובריה השונים להגיד על נושא כלשהו, גם כאשר שום עיקרון ייחודי לא עומד לדיון, הדברים נתפסים כלא־רלוונטיים". כך כתב פרופ' אהוד שפרינצק המנוח במאמר גדול בשם "אנטי־ציונות: מדה־לגיטימציה לדה־הומניזציה" (מאי 1984). "הם לא מתקבלים יותר כמשתתפים לגיטימיים בשיח כלשהו, היות שהם בעצמם לא לגיטימיים. מעמדם דומה לזה של מאושפזים במוסד סגור לחולי נפש: ברגע שסגרו אותך שם על ידי מועצה מקצועית, מתייחסים אליך כבלתי כשיר מבחינה נפשית ואין זה משנה באיזו רהיטות, חדות והיגיון אתה מבטא את עצמך".
הדברים רלוונטיים גם לכלל אנשי הימין, ובייחוד הימין הדתי אך בעיקר לנתניהו באופן אישי, כאשר בראש המועצה המקצועית הקובעת אי־שפיות נמצאת מערכת עיתון "הארץ".
בין רוב ללגיטימיות
עפר שלח מוביל את הקו הלא ענייני לגבי פעולותיו של נתניהו, והוא זה שמייצג את המעמד המנוון שמטיח "בבונים" בבוחריו
בביטוי המטורף של לפיד, "מסוכן", "מעורער", "אסון", שרבים חוזרים עליו שוב ושוב בווריאציות שונות, הכוונה היא לבודד את ביבי, להטיל בו סטיגמה של כלב שוטה ולגרש אותו ממתחם הדיון הלגיטימי. בכלב שוטה יורים, לא מדברים איתו. חברו של לפיד, המוח החיצוני המזין את הפה, הוא עפר שלח. מי שעקב מעט אחרי התבטאויותיו של שלח כלפי נתניהו בכל השנים האחרונות היה יכול לשים לב, שהוא אף פעם לא מתייחס עניינית לפעולותיו של ראש הממשלה אלא תמיד מבטל: "כל מה שנתניהו עושה הוא למטרה של הישרדותו האישית".
שלח הוא מר ביטחון של יאיר לפיד. בראיון לפני כמה שנים אמר שהוא שואף להיות שר הביטחון. הוא אדם משכיל, עם תפיסת עולם בורגנית ספרטנית. הוא מסתובב הרבה סביב הפציעה הקשה שלו בעת קרב במלחמת של"ג ב־82'. הוא לא הפסיק לתפקד ולפקד גם במצב קשה תחת אש. היה מ"פ בצנחנים, בנו של מג"ד בצנחנים, והיום יש אומרים שהמ"פ הוא זה שמנווט בדרך לא דרך את שלושת הרמטכ"לים העיוורים. מי שביטא בצורה ברורה את התפיסה שהגדלת אחוז ההצבעה של הערבים היא המפתח להחזרת השלטון לשמאל הוא שותפו בעבר של שלח בערוץ 10, רביב דרוקר.
שלח אמר פעם לאלוף בצה"ל, על פי עדות אחת, כי בגלל אנשים כמוהו הוא דוחף את ילדיו ללמוד מחשבים ואנגלית - כדי שבבוא היום יוכלו לעזוב את הארץ. אך כל החבורה היא נבחרת שמייצגת מעמד שליט בישראל שכדי להחזיר לעצמו את השלטון מוכן לחבור גם לשליחי האויב. זה מעמד מנוון שההתבטאויות של מוטי גילת ויהונתן גפן בעקבות הבחירות מאפיינות אותו. גילת אמר על מצביעי הליכוד כי בחלקם הגדול - מאות אלפים - הם עבריינים ברמה זאת או אחרת, ואילו גפן קרא לנתניהו "מלך הקופים".
בכתבה בחדשות 12 כונו הליכודניקים "בבונים" ו"ערסים". כותב בכיר בעיתונות מצא דרך שמעון־פרסית לעשות דה־לגיטימציה לנתניהו: יש לו רוב אבל אין לו לגיטימיות; ואילו לגנץ יש לגיטימיות אבל אין לו רוב. זאת אומר, ההצבעה ההמונית של כשני שלישים מהציבור היהודי לטובת הליכוד ומפלגות הימין היא לא יותר ממטרד.
לא חשוב שהלגיטימי הזה, גנץ, סדק בתוכניותיו עם עודה וטיבי את הלגיטימיות של ישראל כמדינה יהודית.
הסתבך בקורי העכביש
בוגי יעלון היה רדוף על ידי קביעתו של נסראללה על החברה הישראלית, אך עם הזמן הידרדר לאופורטוניזם עיוור
היה מרתק השבוע לעקוב אחרי ההתמוטטות המוסרית של בוגי יעלון. יעלון הוא מיסטר "חוסן לאומי". יותר מאנשי ביטחון אחרים הוא דגל בתפיסה ש"חוסן לאומי" הוא נדבך אסטרטגי עיקרי בביטחון הלאומי. הוא היה רדוף על ידי הקביעה של חסן נסראללה, כי החברה הישראלית היא לא יותר מרשת של קורי עכביש.
ההסתבכות של יעלון ברשת השקרים שלו לפני הבחירות ואחריהן, כאשר נשבע שלא ילך עם הרשימה המשותפת הרואה בו ובחבריו "פושעי מלחמה", היתה קישוט מסולסל על החיזיון של חורבן עולמו המוסרי.
ערב כניסתו למגרש הפוליטי, לפני קרוב ל־12 שנים, שמעתי ממנו שבאופן טבעי הוא היה אמור להיות איש תנועת העבודה (הנוער העובד, גרופית), אבל העמדות המדיניות והאידיאולוגיות העכשוויות של "תנועת העבודה", השמאל של היום, לא מאפשרות לו את זה, ואכן יותר מאוחר הצטרף לליכוד. מי שתיאר את ההתמוטטות של תנועת העבודה בזמן אמת היה צבי שילוח המנוח בכתב העת "נתיב" בספטמבר 1995: "כיצד הידרדרה תנועה זו והיתה לתנועה המובילה את פירוק המדינה היהודית למען מטרה קדושה בעיניה: החזקת השלטון וניצחון בבחירות".
שילוח האידיאולוג הקדמוני הנשכח היה הגורו של צביקה האוזר, שעליו צעק השבוע בוגי יעלון כחטש במגונו. הוא הגדיר את התהליך כ"מות האידיאולוגיה וניצחון האופורטוניזם הניהיליסטי הדוניסטי". יועז הנדל, יעד נוסף להשתוללות האלימה של השמאל, הימר כבר לפני שנים על הסוס של יעלון; הוא ראה בו את מנהיג העתיד של הליכוד כאלטרנטיבה לנתניהו. איפה נתניהו ואיפה יעלון, הרפתן המגוחך, החלוץ בן ה־70 במגפיים ובמכנסיים קצרים מול עולם הפרות הצבוע בשחור־לבן.
"בראייה אסטרטגית, הנסיגה וההתקפלות שלנו מאז 1983 קשורות בהערכה שלנו ובהערכה של אויבינו שהפכנו לחברת שפע, שאינה מוכנה להילחם עוד כפי שנלחמה בעבר", כתב יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה" (2008). "כשרבין הלך לאוסלו הוא עשה זאת בין היתר מתוך התפיסה הזאת. הוא חשש שהעם עייף, ולא יהיה מוכן עוד להילחם, שברגע האמת לא תהיה רוח קרב. היתה דאגה גדולה בעניין הזה... החשש שהמילואים לא יתגייסו, שההורים לא יתמכו בחיילים הערוכים להילחם. לא רק חסן נסראללה קרא לנו 'קורי עכביש'".
יעלון רואה בהתייצבות של 130 אחוז ביחידות המילואים ב"חומת מגן" את הניצחון הראשון במערכה נגד הטרור הפלשתיני. חלק מהחידלון של החברה הישראלית מצטייר בעיניו בתופעת "האתרוג". "האתרוג הוא תופעה", כתב בספרו. "במידה רבה האתרוג הוא מגיפה. ומגיפת האתרוג משתוללת בתקשורת הישראלית זה זמן רב... כתוצאה מכך תמונת המציאות שאותה מקבל צרכן התקשורת בישראל מעוותת באופן חמור... היא מסמאת את עיני הציבור מלראות את המציאות כפי שהיא, והיא מפעילה על ראשי המדינה לחץ פוליטי ברור, שאינו מתון כלל וכלל...
"ראש ממשלה בישראל מתקשה על פי רוב להמרות את פי התקשורת, כיוון שהמחיר שישלם יהיה גבוה מאוד, לעיתים קטלני. כלומר הוא יפסיד בבחירות הקרובות. התקשורת יכולה לאתגרו או לאתרגו ואף לחסל את הקריירה הפוליטית שלו (תיק, כתב אישום, הרשעה; א"ל). אולם בבוא העת כאשר מתברר שהמדיניות שאותה דרבנה התקשורת באופן בוטה הביאה את ישראל אל עברי פי פחת..." איש לא יישא באחריות.
יעלון יודע היום שהיחיד שהצליח להמרות את פי התקשורת הוא האיש השנוא עליו, ואילו הוא עצמו הופך את החברה הישראלית לקורי עכביש ונהנה מאתרוג.
מי פה השקרן
בין קורונה לתוכנית המאה, מתבררות תכונות אופי של מנהיגים
בעולם נתניהו כבר זכה להכרה כמנהיג המוביל במאבק נגד מגיפת הקורונה. הוא מציע שיתופי פעולה בינלאומיים, יוזם פיתוח ערכות בדיקה עצמית, ובעיקר מצליח על ידי תקשורת נכונה לשנות דפוסי התנהגות של אזרחים.
במקביל, חוסר האחריות החבלנית של בני גנץ ויאיר לפיד עוצר נשימה. גנץ נתפס כשקרן שאין לו מילה לא רק מול ציבור הבוחרים. כשעודה וטיבי שותפים, הוא מופיע כשקרן גם כלפי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. ההדלפה ההיא, על הסכנה הגלומה בגנץ כראש ממשלה, מוכחת כנכונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו