בפעם הראשונה בחיים אני עומדת מול הילדים ובאמת - לא יודעת. לא יודעת מה יהיה. לא יודעת מה לענות לשאלותיהם. לא יודעת אם חגיגת בר המצווה של נרי, שאמורה להתקיים בעוד חודש, תתקיים כרגיל. אם אכן נשתמש במוצרי המזון שאגרתי בארגזים בחדר. אם האנושות הולכת לקראת משהו נורא, או שהקיץ יחזיר אותנו לטרדות הפשוטות: עקיצת יתוש, שריטה ברכב.
נכון למועד כתיבת שורות אלו: אין חיסון או תרופה למגיפה. ייתכן שאנחנו על סף קטסטרופה עולמית. חובבי דרמה כמוני קצת יתאכזבו אם לא. ייתכן גם שאנחנו בפתחו של עידן שבו אין מגע של עור בעור, אין מפגשים בין בני אדם שאינם דרך מסכים, אין התכנסויות כלל. ותראו איזו השגחה אלוהית: מי יודע אם ההתפתחויות הטכנולוגיות שאינן מחייבות קרבה פיזית - שיחות הווידאו הזמינות, העברת הנתונים המהירה, הפריות המבחנה - לא ירדו לעולם רק לצורך העידן הנגוע הזה.
ואם הפרק הטרי בחיי הברואים, בחסות מחלה עטלפית, יחייב אותנו להימנע מכינוסים פיזיים - העולם ישתנה. לא יהיה צורך במכוניות. באופנה. בטיסות. בטיפוח ובבישום. בתיאטרון. בדיאטות. במוזיקה חיה. גם תחזוקה ועיצוב של הבית יהיו מיותרים: נוכל להיות בקשר עם העולם בצילום של פינה ביתית אחת, אותה פינה שבה העמדנו את הילדים לצילום התחפושות.
יש אפשרות שקורונה 20' תיראה לנו מצחיקה כמו מסקינג־טייפ מלחמה על החלונות וסמרטוט טבול בסודה לשתייה. אבל יש אפשרות שאנחנו במצב נבוך כמו המשפחות היהודיות, פולין 39', שמבינות שמשהו רע מתרגש ולא יכולות לחזות איך הוא נראה. חמישים־חמישים בין השתיים.
ביום שני לקחתי את הילד לבדיקת עיניים. הרחובות היו פתוחים מדי. האופטיקאי סיפר איך הצטייד, אני סיפרתי איך הצטיידתי, הזכרתי לו להוסיף חלב עמיד לרשימה, הוא הזכיר לי תפוחי אדמה. אם זה מטומטם לקנות מזון יבש, אני מעדיפה להיות בצד המטומטם. את השאננות אני משאירה לפעמים שבהן אני שוכחת לכבות את הדוד. כאלה אנחנו, המגה־היסטריים: לא תמיד מורחים את הילדים בקרם הגנה, אבל נאגור קופסאות שימורים במגיפה.
הסיכוי למחסור במזון מוציא מהיהודים את המיטב. גם בבתי המלון, כשהלינה כוללת ארוחת בוקר, אנחנו אוכלים להתפקע, כי תכף לא יהיה. נכנסים לחדר האוכל חמש דקות לפני הסגירה ודוחפים לבטן אספקה פלוגתית. בינתיים, בימי קורונה המוזרים, ימי אי־ידיעה וספקולציות, היחיד שפניו קורנות הוא רמי לוי: המדפים המתרוקנים במרכולים נראים כמו מבצע חיסול חמץ ומכת ארבה גם יחד.
אם תקופת יחסי הקרח הזאת תימשך, ככל שיותר ויותר אנשים ייכנסו לבידוד, ואולי לא ייצאו ממנו לעולם, נצטרך לנהל מחדש את יחסינו עם הדומם. השהות בין ארבעה קירות ללא איש תגרום לשפויים מבינינו לנהל שיחות עם ג'וקים במקרה הטוב, ועם הכלי של הפיצוחים במקרה הפחות טוב.
***
יש טוענים כי לכל דומם יש נשמה. כשאני נכנסת הביתה אני אומרת בקול רם "שלום, בית". מתנצלת בפני מגירה שנטרקת בפתאומיות. ממלמלת "סליחה" כשאני פותחת את הארון בלי לדפוק. וכשאני מרביצה לרצפה שנתנה מכה לילד ("רצפה רעה!"), אני מתכוונת לכך.
מאז שעבודת האלילים יצאה מהאופנה, פחות סביר לעסוק בזיקה אל הדומם. אני סומכת ידיי על ספר הילדים "הצלחת שמתחת" של מאיר שלו, שעוסק בצלחת שמתקוממת על כך שאף פעם לא מוציאים אותה מהארון. בצדק מתקוממת. הכלל FIFO הנהוג בבתי המרקחת (First In - First Out), ולפיו המלאי חייב להתחדש במחזוריות סדורה, מקוים אצלי בדקדקנות. ישן מפני חדש תוציאו. בגדים נקיים מוחזרים לתחתית המדף, גרביים נקיים אל אחורי המגירה, וצלחות נקיות מתחת לערימה - כך שנשתמש בכל הגרביים, בכל הצלחות ובכל החולצות באופן שוויוני.
איור: בת-אל בן חורין
לפני כמה שבועות גילה שייקה שהאינטרנט בבית שלו מנותק. מוח־מתנחלת שלי אמר שזה בגלל הגשם - מאחוריי 18 שנות ותק בניתוקי חשמל ותקשורת בכל פעם שמופיעה עננות. שייקה סבר שמישהו כיבה בטעות את המשדר. אף אחד מאיתנו לא דמיין את העילה האמיתית, שהתבררה לנגד עינינו כעבור יום: האיי־רובוט כיבה את הוויי־פיי.
זה מדהים: עוד לפני יישומי "האינטרנט של הדברים" הם כבר מדברים עם עצמם ואפילו נוקמים זה בזה. האיי־רובוט כיבה את הוויי־פיי כי הראוטר עמד על הרצפה. בשלב הבא מייבש השיער יפשיר את המקפיא, הבלנדר ינמיך את הטלוויזיה, והצעצועים יתעוררו אחרי שנלך לישון. שלא לדבר על התקשורת המסתורית שמתנהלת בין חיות המחמד למכשירים: הכלב שנובח על המדיח, החתול שמפחד ממכונת הקפה, או השואב הרובוטי שמרח את הצרכים של הכלב בכל הבית.
וגם בני האדם מנהלים מערכת יחסים עם הדומם, אפילו אם אינה מושלמת. נשים מתגעגעות למכונת הכביסה הישנה שלהן. גברים מדברים על המכונית שלהם בגאווה הורית. דור שלישי מתביישים בכל פעם שהם מפעילים מכשיר תוצרת גרמניה. וכולנו נזהרים שלא לפגוע בקול באחד ממשרתינו הדוממים, כי ידוע שמכשיר או רהיט ששומע את גנותו יוצא מכלל שימוש באותו יום.
אני מנחשת שאם נסתגר בבתים עד מציאת חיסון לקורונה (או עד בכלל), נתחיל לקרוא לחפצים בשמות, לעמוד על אופיים הייחודי, לנהל איתם דיאלוג. יהיה מעניין. ותודה לשולחן שעליו כתבתי את הטור הזה.
***
כבר לפני חודש, כשהסינים דיווחו בשלווה על מספר חולים נמוך יחסית, מדינות רבות סגרו את שמיהן בפני טיסות מסין, בלי לחכות לארגון הבריאות העולמי או לאיתותים על מגיפה ממשית שם. בעולם לא מאמינים לסינים, רואים בהם אומה שקרנית שאין לסמוך עליה. מי שהביאו את "מייד אין צ'יינה" המושמץ, שכלכלתם התרוממה בזכות חיקוי מוצרים וזיוף מותגים - לא נתפסים כישרים במיוחד בהקשר בריאותי.
לפני כמה שנים טסתי לסין, לרכישת חומרי גלם לבניית בית. אני כבר לא גרה בבית ההוא, אבל לא אשכח את התדהמה שאחזה בנו כשקיבלנו את המלאי: בתחתית כל סוג ריצוף הסתתרו כמה בלטות של ריצוף בצבע שחור; הכיורים לא היו דומים להזמנה; אריחים הגיעו בכמה גדלים שונים; עוד ועוד פגמים התגלו בארונות האמבטיה, באסלות, בברזים.
בחצר הבית ערמנו את הסחורה המעוותת, אמינה כתפאורת קרטון של מערבון, וקנינו את הרוב מחדש בארץ. בכל פעם שאני משתמשת במוצרים תוצרת סין, אני מבקשת סליחה מהפועל או מהפועלת שייצרו אותם: אחרי שנכוויתי על בשרי מהתעשייה הסינית המפוקפקת, אני משוכנעת שהמעסיק שלהם דופק גם אותם. מי שעושה עסקים עם השוק הסיני יודע לספר על בדיקות חוזרות, כי השקר צמח שם כתרבות עסקית. משטר שמבצע פשעים כמו קציר איברים, מחנות ריכוז למתרגלי יוגה והעלמת מתנגדים, ומבלף לקהילה הבינלאומית בלי להניד עפעף, מעודד תחתיו דשא של שקרנים. הלוואי שהקורונה תמוגר. אם הניסיון הזה יגרום לסינים לצמצם פערים מול העולם בסטנדרטים של אמירת אמת, דיינו.
emilya@israelhayom.co.il
