לפני שהיו לי ילדים, פורים היה היום הזה בשנה, שבו פייסבוק נראה כמו אלבום תמונות שאיזו דודה דוחפת כשבאים לבקר. היום זה כבר אחד מהפרויקטים ההוריים הכי מאתגרים שלי, וכשאני אומר "מאתגרים", אני מתכוון מן הסתם ל"מייאשים".
ההורים שבכם (זה לא כולם?) יודעים שכאב הראש מתחיל הרבה לפני החג עצמו, ושהתחפושת הנבחרת צריכה לשרוד אופנות שמתחלפות בקצב של כתבות על הקורונה, כמו גם קריזות רנדומליות של הילדים. נעמה עוד מעט בת 6, וכמו פוליטיקאים שמפזרים הבטחות לפני הבחירות, גם היא מניחה שכסף זה משהו שפשוט תמיד קיים. למזלי למדתי את הלקח של פורים שעבר ולקחתי אותה לקנות תחפושת רק ערב אחד לפני יום התחפושות בגן, שלא יהיה לה זמן להתחרט.
ביום התחפושות עצמו ליוויתי את ילדי הגן למסיבת פורים המונית מטעם המועצה באיזה פארק שנסגר במיוחד בשביל זה (לא יודע מה קרה לי. ברגע האמת, כשהגננת ביקשה שאעזור, המוח שלי קפא ולא יכולתי לחשוב על תירוצים).
נכנסנו היישר אל תוך לב המאפליה - "טודו בום" בווליום פסיכי, ילדים צווחים ומנחה בתחפושת ליצן, שאיכשהו מתגבר על כל הקקופוניה הזאת עם קריאה שמשום מה הוא ראה כלגיטימית עבור ילדים בגיל הזה: "תגידו, שמעתם על הקורונה?"
מהר מאוד הבנתי שלא אוכל לעזור לגננת יותר מדי, ובעיקר השתדלתי לעזור לנעמה ולאלה שהיו לידה לא להידרס על ידי הילדים שהתחפשו לילדים מופרעים עם נפצים, שזה רוב הילדים בעצם. הורה מלווה של אחד הגנים האחרים נצמד אלי ואמר, בתוספת של חיוך ערמומי וקריצה: "לפי איך שהילדים רצים אפשר לדעת מי מהם בא מהמושבים של האינדיאנים, אה?"
שלחתי אליו חצי חיוך כדי לצאת ידי חובה והתרחקתי בלי לענות, תוהה אם זה גורם לו להבין שגם אני בא מרקע אינדיאני. הייתי אמור להתעצבן עליו יותר, אבל היתה לו קשת של מיני מאוס על השיער, ואיכשהו זה הפך את כל עניין הגזענות שלו לקצת פחות נורא.
אחרי הרבה בכי של הרבה ילדים, הרבה זמן על הרגליים והרבה מחמאות מזויפות שנאלצתי לתת על תחפושות גנריות של ספיידרמן, היום הזה נגמר. בין חוויית החיים שלי כאדם נטול ילדים לחוויית החיים שלי כהורה יש פער עצום, בלתי נתפס כמעט, ועושה רושם שביום הזה הוא רק הלך והתרחב.
כאדם נטול ילדים (דאגות) החג הזה הוא בסך הכל אחד הימים היותר נחמדים בלוח השנה - חג בלי הרבה מחויבויות, אבל עם כמה מאכלי פרג (לחובבי הז'אנר אין הרבה הזדמנויות במהלך השנה), קצת צבע שמוזרק למדרכות האפורות שלנו, ומסיבות טובות שאיכשהו תמיד צצות דווקא לקראת היום הזה. במקרה הגרוע אתה מתעורר ביום שאחרי עם כאב ראש וחור של 200 שקלים בכיס, אבל גם אז אתה עדיין יודע שזה היה שווה לך.
פורים בסימן קורונה // צילום: יהונתן שאול
בתור הורה, לעומת זאת, אתה רק שואל את עצמך - מוכרחים להיות שמח? באמת? כי עם כל בלבול השכל הזה של התחפושות, הצפיפות המעיקה בכל חור שאליו אנחנו נגררים כי "משנכנס אדר" וכו', כל הדברים שצריך להישמר מהם, כל המתקפה הזאת של סוכריות גומי בשקל ורבע שהורים מעבירים מיד ליד כמו תפוח אדמה לוהט - הכל מתכנס לכדי תחינה פנימית אחת: אפשר לחזור לייאוש הרגיל של היומיום שלנו? אליו אנחנו כבר רגילים.
יום האישה
בת הזוג שאלה אם אני יכול להיות אחראי לארוחת הערב לילדים, כי היא רוצה ללכת לערב העצמה שיש במושב לכבוד יום האישה הבינלאומי, משהו עם אחת שהיתה ב"לרדת בגדול". אמרתי לה שאין בעיה, למרות שזה מתחיל להרגיש לי כאילו יום האישה הנוכחי נמשך מאז יולי 2017 בערך, ולמרות שהתקשיתי להבין מה מעצים בלשבת מול מישהי שנאחזת בתהילה של תוכנית ריאליטי שירדה מהמסך ביחד עם דודו טופז.
בכל אופן, הסכמתי שתלך. בזוגיות אתה צריך לדעת לבחור את הקרבות שלך, ולהכין ארוחת ערב לילדים נשמע כמו מחיר די נמוך לשלם עבור היום הזה שלהן בשנה. צדקתי. אמנם בזמן הארוחה כל אחד מהילדים איבד את זה בתורו, כמו שקורה בערך בכל ארוחה משפחתית, אבל באופן מפתיע, התהליך של פיג'מה/ צחצוח שיניים/ פיפי, שטומן בחובו 1,001 סיבות שונות לחרטה על בחירה בהורות, הלך חלק.
מהר מאוד מצאתי את עצמי מתרווח מול הטלוויזיה בלי שיהיה אף אחד בסביבה להעיר על הבחירות שלי. ביום האישה הבינלאומי יש בדרך כלל אחלה כדורגל, משהו שיצא לי לשים לב אליו כבר לפני שנים. אז פתחתי בירה, ראיתי יובנטוס־אינטר (בלי קהל) ואת הדרבי של מנצ'סטר, בזמן שבת הזוג הועצמה על ידי ההיא מ"לרדת בגדול", והתחלתי לחשוב על זה שאולי בכל זאת מקפחים את האישה בעולם.
אני לא באמת מאמין בזה, וכבר אמרתי בעבר שמה שנשים לא מבינות זה שלהיות גבר זה לא פחות חרא מלהיות אישה, פשוט שונה. אבל מדי פעם, ובייחוד בימים סמליים כמו זה, אני מוכן לאתגר את התפיסה הזאת.
אז שוטטתי קצת בין האתרים השונים, בין עשרות הכתבות זורעות הפאניקה של וירוס הקורונה והסיפורים הפוליטיים השחוקים, ולא גיליתי שום דבר מאיר עיניים. יותר מהכל, זה נראה כמו: לכבוד יום האישה הבינלאומי, הרי לכם כתבה עם נתונים סטטיסטיים חסרי כל משמעות אמיתית, כדי שנוכל לסמן וי על הנושא לפני שנעלה עוד כתבה על הקורונה, שתביא לאתר שלנו הרבה יותר טראפיק.
בת הזוג חזרה מרוצה מערב ההעצמה שלה. מתברר שלהיא מ"לרדת בגדול" עדיין יש את זה. אני הייתי אחרי שלוש שעות שקטות של מסך מרצד עם רקע ירוק מול העיניים, אז בסך הכל הייתי גם די מרוצה. נרדמנו די מהר. האמת? זה נכון שלנו, הגברים, נראה שיום האישה הזה נמשך כבר נצח, אבל מצידי הוא עוד יכול להימשך.
shishabat@israelhayom.co.il
