ראיתי את "עלובי החיים" עד הסוף, ואני בהחלט מרגיש שמגיעה לי מעט הערכה על כך. אולי אפילו יש מקום לדבר על תוספת סיכון. ועל טיפול פוסט-טראומתי. כי התמונות עדיין מרצדות לי מול העיניים. והצלילים עדיין מהדהדים לי באוזניים. ואינני יודע מתי, ואם בכלל, זה ייפסק. ראיתי את "עלובי החיים" עד הסוף, אבל חשוב לי להדגיש: אם לא הייתי מחויב לכך מתוקף תפקידי, הייתי בורח מהאולם בשמחה אחרי עשר דקות. ומדבר איתכם אחד שדווקא אוהב מחזות זמר. פשוט לא זכור לי שאי פעם נתקלתי בסרט שעודד אותי להציץ בשעון כל כך הרבה פעמים. ולמרות שכבר צפיתי בכמה וכמה סרטים שגרמו לאולם הקולנוע להידמות לבית כלא, אף אחד מהסרטים האלה לא העניק לי את התחושה שהוא סוהר סדיסט שנהנה להתעלל בי. עד עכשיו. תהרגו אותי אם יש לי שמץ של מושג מדוע מישהו חשב שהיצירה האומללה, המרוחה והבלתי אפשרית הזאת - שמעבדת למסך את המחזמר הדיכאוני והפופולרי על אודות המהפכה הצרפתית, שכתבו הפזמונאי אלן בובליל והמלחין קלוד-מישל שנברג - ראויה להיות מועמדת לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. מה כה מוצלח כאן בדיוק? מה בדיוק ראוי לתשואות? מהיכן אמורים הצופים לשאוב את הנאתם? לא מצאתי תשובות לאף אחת מהשאלות האלה. והיו לי כמעט שלוש שעות לחפש. קצת קשה להבין כיצד אף אחד לא מצא לנכון לקחת את הבמאי טום הופר הצידה לשיחה, תוך כדי הצילומים, על מנת להסב את תשומת ליבו לעובדה שהוא עושה עבודה נוראה; שהוא מפספס את המטרה בקילומטרים; שהוא רוצח את הסרט שלו בדם קר. האם האוסקר שבו זכה הופר עבור סרטו הקודם, "נאום המלך", עלה לו לראש וטישטש לחלוטין את היכולת שלו להבדיל בין טוב לאיום ונורא? או שאולי הוא בעצם לא היה כה מוכשר מלכתחילה? כי ברצינות, מה זה הדבר הזה? ככה עושים מחזמר? איפה הדמויות? איפה הדרמה? איפה הרגש? כל מה שיש כאן הוא מירוץ שליחים של נאמברים מוסיקליים בומבסטיים שמכה בצופה ללא רחם, וללא הפוגה. אין בכלל סצנות - רק רצף רפטטיבי ואינסופי של רגעי "על החיים ועל המוות" אובר-דרמטיים שמצולמים כולם בסגנון רועד, קלאוסטרופובי ומאוד מאוד מכוער. ואלה, כצפוי, אינם מצטברים לכדי דבר (מלבד סחרחורת וכאב ראש). בנוסף, ותסלחו לי מראש על חוסר הרגישות המשווע שאני עומד להפגין, אבל לרגע לא היה אכפת לי מסבלן העצום והלא נגמר של הדמויות, ולרגע לא רציתי בטובתן. ומדבר איתכם אחד שבכה ב"החבובות". נותרתי אדיש באופן טוטאלי לנוכח חייו הטרגיים-הרואיים של ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן), גיבור היצירה, וקשה לומר שהיה אכפת לי אם ז'אבר (ראסל קרואו), השוטר האובססיבי שרודף אחריו, ילכוד אותו או לא. פיהקתי אל מול שפתיה הרוטטות ופניה המיוסרות של הזונה החד-הורית פנטין (אן הת'אווי), ולא הזלתי עבורה אפילו דמעה סימבולית אחת (למרות שעל הנייר היא היתה ראויה להרבה יותר). עוד תיעבתי באופן עמוק את פרצופו המאוהב והמטופש של מריוס (אדי רדמיין), המהפכן הצרפתי המפונק שצץ על המסך בשלב מתקדם של העלילה, וגם את קוזט - הילדה הבלונדינית המתקתקה עם הברט, שמופיעה על הפוסטר - די שנאתי. למעשה, לא יכולתי לחכות שהן ימותו כבר, כל הדמויות האלה. וכמובן, קיוויתי שזה יקרה כמה שיותר מהר, ובלי שהן ירגישו צורך לשיר שיר איטי וארוך לפני שהן מואילות בטובן להתפגר סופית. אבל איך אמר מיק ג'אגר? לא תמיד מקבלים מה שרוצים. ומתברר שזה נכון שבעתיים כשמדובר ב"עלובי החיים". למרות שדי סבלתי תוך כדי הצפייה ב"עלובי החיים", בלתי אפשרי להתכחש לעובדה שיש בו כמה שירים יפים. רק מה? השירים האלה מנוגנים כל כך הרבה פעמים במהלך הסרט, שבסופו של עניין, עם צאתכם מן האולם אתם בהחלט צפויים להרגיש שעברתם שטיפת מוח אלימה ובלתי הפיכה. לראיה, עם כל השנאה העזה שאני חש כלפי המחזמר של הופר, כבר קרוב לשבוע שאינני מצליח להפסיק לזמזם לעצמי את "שיר העבדים" ואת "חלום חלמתי". ואלוהים יודע שאני מנסה. "עלובי החיים" ("Les Miserables"), במאי: טום הופר (ארה"ב/בריטניה 2012) הקהל מתבקש לחשוב לנסות להבין את "אור לאחר החשיכה", סרטו החדש של הבמאי המקסיקני קרלוס רייגאדס, זה קצת כמו לנסות לתפוס דג רטוב ותאב חיים שמפרפר לכם בידיים. תנסו כמה שתרצו, בסוף הוא יקפוץ חזרה למים. על פניו נראה כי מדובר בדרמה משפחתית שגרתית, שבוחנת את חייה של משפחה ממוצעת אחת שגרה עמוק בתוך הנופים הכפריים של מקסיקו. אך ככל שהיצירה מתקדמת, כך היא מתחילה להפתיע ולבלבל, והסרט הופך בהדרגה אך בבטחה לכתב חידה אקספרימנטלי, מסקרן ומעט ברוטלי, שדורש מהקהל שלו השתתפות פעילה. רייגאדס, שקטף את פרס הבמאי בפסטיבל קאן האחרון עבור עבודתו על הסרט, מספר כי בשבילו מדובר במסע אוטוביוגרפי שנועד לעבור בתחנות שונות שאותן פקד במהלך חייו, ולשם כך אף ליהק לתפקיד ילדי המשפחה את שני ילדיו. כמו בסרטיו הקודמים - "יפן", "קרב ברקיע" ו"אור חרישי" - גם כאן מושם דגש חזק על מוות, סקס וטבע, ועל הקשר הסימביוטי בין השלושה. נופים פסטורליים, המצולמים דרך עדשה מעוותת מעט, מעניקים ליצירה תחושה תמידית של דשא רטוב; ובה בעת, תמונות מחיי המשפחה, שמובאות בסדר לא ליניארי ובלי להסגיר יותר מדי מידע בסיסי, מתערבבות אל תוך הפריימים האימפרסיוניסטיים השופעים ומניבות תערובת מופשטת, אסוציאטיבית ואותנטית של רגשות, מצבי רוח ומצבים נפשיים. התוצאה קצת מזכירה גירסה ריאליסטית ומפחידה יותר של "עץ החיים", מינוס האופטימיות הקוסמית. ספק רב אם ישנו מישהו בעולם שמסוגל לפענח מה רייגאדס מנסה להגיד ב"אור לאחר החשיכה", ולא יהיה זה מוגזם לומר ש"מנועים קדושים" הוא סרט של וולט דיסני על ידו. אבל איכשהו, העובדה שהוא כה סתום לא מנעה ממנו לפתוח לי את החושים, לעורר לי את הליבידו, ולעודד אותי לצאת החוצה, אל העולם. השמש בדיוק זרחה. הציפורים בדיוק צייצו. ולפתע הכל היה כל כך יפה. וכל כך עצוב. "אור לאחר החשיכה" ("Post Tenebras Lux"), במאי: קרלוס רייגאדס. (מקסיקו/צרפת/גרמניה/הולנד 2012)
עלוב של החיים
על אף המועמדויות הרבות לאוסקר, "עלובי החיים" הוא אחד הסרטים הגרועים שתראו השנה • "אור לאחר החשיכה", לעומת זאת, הוא סרט חידתי וסתום, שיפתח לכם את החושים
, עודכן
