אודט זנו יושבת על כיסא בקצה הבמה של האולם בגבעת ברנר, לבושה בחליפה שחורה. שיערה הארוך פזור על כתפיה, פסי הצבע הבהיר השזורים בו בולטים מעט בחשיכה. אחרי רגע היא עוברת אל קדמת הבמה, כשאלומת אור מלווה אותה.
במשך שנים חיכתה לאלומה שתאיר את החשכה שבה חיה מילדות, וכאן היא מוקפת באור. עומדת מול קהל הנשים ומספרת בקול בוטח איך אזרה אומץ והתלוננה במשטרה נגד אביה, שרמס את נפשה ואת גופה. מספרת איך הביאה להרשעתו, שבעקבותיה נכלא ל־20 שנה.
"אני לוחמת", היא אומרת לנערות, "יש דברים שניצחתי, יש דברים שעוד אנצח, ואני מקווה שתמיד יהיה לי הכוח לבחור נכון".
"מתגברות", נקרא המופע שבו משתתפת אודט, סיפורן של שלוש נשים אמיצות, שכל אחת מהן התגברה בדרכה על קושי משמעותי בחייה. יוזמה של ארגון "מעגלים", ארגון חינוכי לאומי שמטרתו להחדיר ערכי מנהיגות והצלחה לבני נוער בפריפריה החברתית. אני פוגשת אותה זמן קצר אחרי שהחלה לעלות על הבמות, וההתרגשות עדיין ניכרת בקולה.
"במשך שנים הסתרתי את הסוד הכי גדול שלי, והנה אני מספרת עליו לכל העולם", היא אומרת. "זה לא קל להיחשף, אבל כשבסוף המופע הנשים קופצות לבמה ומבקשות חיבוק, ובמופע אחר מישהי מספרת שהיא עברה דבר דומה וקיבלה ממני כוחות להתלונן, את מבינה איזו השפעה טובה יש לך, וכמה זה חשוב לספר".
היא בת 27, בת אמצעית במשפחה של שלוש בנות מלוד. אביה עבד אז בעיריית לוד בכמה מחלקות, אמה עבדה כסייעת בגן לחינוך מיוחד. מגיל 4, מספרת אודט, אביה היה נוגע באיבריה המוצנעים. במקלחת, כשהשכיב אותה לישון, כשהיו ביחד לבד. אחר כך, כשעלתה לבית הספר היסודי, הגיעה לדבריה האלימות המינית הקשה, שהותירה אותה חבולה וכואבת עד היום.
"בהתחלה לא הבנתי שמשהו לא בסדר", היא נשענת לאחור, מדליקה סיגריה, הראשונה בשרשרת. "ראיתי שהוא בעיקר איתי ולא עם האחיות שלי, ואני זוכרת ששאלתי את עצמי למה הוא אוהב אותי יותר. חשבתי שזה רגיל, לא משהו מיוחד. במיוחד בהתחלה, כשזה היה רק עדיין לכאורה. אחר כך לא שאלתי את עצמי למה הוא פוגע בי. אולי לא הבנתי.
"בכיתה ו' התחלתי ללמוד חינוך מיני בבית הספר, ושם הבנתי שזה לא בסדר. שאני עוברת פגיעה מינית, ויש לזה שם, גילוי עריות. ועדיין לא דיברתי על זה. באופן כללי הייתי ילדה ממש טובה.
"אחר כך שיניתי התנהגות, כנראה שזו היתה הדרך שלי להתמודד. התחלתי להסתובב עם בנים, אבל לא בקטע מיני. התחברתי אליהם יותר. היינו מעשנים ושותים ביחד.
"בגיל 10 פיתחתי הפרעות אכילה ואובססיה לניקיון. הייתי מצחצחת שיניים 12-10 פעמים ביום, מסתובבת עם משחה ומברשת גם בבית הספר. מתקלחת כמה פעמים ביום. מתלבשת כמו בן. לא אהבתי את עצמי.
"בכיתה ו' המורה שלי שמה לב להתנהגות שלי, וניסתה להבין ממה זה נובע. לא סיפרתי לה, אבל הערכתי את האכפתיות. היא ראתה שאני וההורים שלי לא מסתדרים, שאמא מעירה לי כל הזמן כשהיא באה לבית הספר, שלא נוח לי כשהם נמצאים.
"היא הקפידה לספר להם דברים טובים עלי, כדי שלא יכעסו עלי. אני בקשר איתה עד היום, היא אפילו העידה בבית המשפט על ההתנהגות שלי באותה תקופה".
בגיל 14 היא עברה לתיכון ארבע־שנתי. יועצת בית הספר הבחינה בבעיות ההתנהגות שלה והתקשרה להוריה כדי להציע להם לקבל עבורה עזרה פסיכולוגית. "היום, כשאני מסתכלת לאחור, המעשים של אבא שלי הפסיקו בעקבות אותה שיחה. באותו זמן לא הבנתי מה הסיבה, הרי לא היתה הכרזה שזהו, מפסיקים. אף פעם לא ידעתי מתי הוא יבוא שוב, ייגע בי שוב. הוא פשוט הפסיק, ותודה לאל, לא נגע בי יותר. לפחות לא באופן מיני".
בילדותה. "אבא, פגעת במישהו חלש", כתבה ביומנה.
אבל כעבור שלוש שנים, כשהיתה בת 17, החל אביה להשתמש נגדה באלימות פיזית. "הפעם הראשונה שבה הוא הרים עלי יד היתה כשראה אותי מעשנת בשבת", היא מספרת, וגופה רועד. "היינו משפחה מסורתית, בבית שמרו שבת, ואני לא ממש שמרתי. מאז, בכל פעם שעשיתי משהו שלא מצא חן בעיניו, הוא היה מרביץ לי. אחרי בית הספר הייתי מסתובבת ברחוב עד הערב, רק כדי לא לחזור הביתה".
אמא לא ראתה?
"לא. היא שמה לב שיש לי סימנים, שואלת מה קרה, והייתי משקרת לה שנפלתי, שקיבלתי מכה, בכל פעם משהו אחר".
כשהגיע צו הגיוס, הבינה שהצבא יכול להיות המקלט שלה. "אבא שלי לא רצה שאתגייס, הוא ביקש שאצהיר שאני דתייה, אבל אני החלטתי להתגייס. שירתתי בחיל חימוש - בהתחלה בצפון, וכשהיה לי קשה עם הנסיעות, עברתי לבסיס פתוח במרכז. בכל פעם התנדבתי להישאר לישון בבסיס, וכשלא הייתי בבסיס, ישנתי אצל דודה שלי, אחות של אמא, בלי שההורים יידעו על זה. הם חשבו שאני ישנה בבסיס.
"חודש אחרי שעברתי לבסיס הפתוח חזרתי הביתה בפעם הראשונה. אבא שלי היכה אותי קשות, אני אפילו לא זוכרת למה, אבל זה היה קשוח. יצאתי מהבית כשאני עדיין במדים, קניתי בקבוק וודקה והלכתי לישון על ספסל ברחוב. בבוקר נסעתי לבסיס. ככה, כמו שאני, מסריחה מהאלכוהול והסיגריות של כל הלילה".
המפקדת שלה, רס"ר טובי דהן, הבחינה מייד שמשהו לא בסדר. "היא לקחה אותי לשירותים ושאלה מה קרה. הייתי בערך בת 19, והיא היתה גדולה ממני בעשר שנים, דמות סמכותית שדואגת לי. אני עומדת מולה, לא מדברת, רק מרימה את המכנסיים ומראה לה סימן כחול ברגל.
"היא שאלה אותי: 'מי עשה?', ואני זוכרת שהמילה היחידה שהצלחתי להגיד לה זה 'אבא'. וזהו. לא הוספתי כלום.
"היא נכנסה לסוג של הלם. אני זוכרת שהיא הסתובבה עם הפנים אל הקיר והתחילה לבכות. ראיתי שהיא בוכה, והתחלתי גם אני לבכות. אחרי כמה דקות, היא הסתובבה אלי בחזרה ושאלה אותי אם הוא נגע בי. לא עניתי. מזה היא הבינה".
במשך שעות ישבה אודט במשרדה של טובי, בקושי דיברה, רק ניסתה להירגע. למחרת, ובימים שלאחר מכן, המפקדת היתה לה אוזן קשבת. "היא לא לחצה עלי לדבר, רק היתה שם בשבילי", היא מחייכת.
"לאט־לאט התחלתי להיפתח אליה. הרגשתי בנוח לספר לה מה שעובר עלי ומה שעבר עלי. היא ניסתה לשכנע אותי להגיש תלונה במשטרה, אבל עדיין לא הייתי מוכנה".
טובי שלחה את אודט למרכז מהו"ת בצריפין, שמסייע מטעם הצבא לנפגעי תקיפה מינית ואלימות. שם היא התחילה את הטיפול.
"באחד הימים חזרתי הביתה, ואבא שלי שוב הרביץ לי. התקשרתי לטובי ואמרתי לה: 'יאללה, בואי נעשה את זה'. אבל ביקשתי שנחכה קצת, כי זה היה ארבעה חודשים לפני החתונה של אחותי, ולא רציתי להרוס לה את החתונה. היא הבת הבכורה, הראשונה שמתחתנת, וזו שמחה גדולה. אמרתי לעצמי, חיכית כל כך הרבה, את יכולה לחכות עוד ארבעה חודשים.
"הרבה אנשים יכולים להרים על זה גבה, לתהות איך יכולתי לחכות. אבל לי היה ברור שאני לא רוצה להרוס את המשפחה, רק שאבא שלי ישלם. בארבעת החודשים האלה בקושי הגעתי הביתה. במקרים הבודדים שהייתי בבית ולא היה איתנו אף אחד, הוא הרביץ לי. זה לעולם לא נגמר".
כחודש אחרי החתונה, ניגשה אודט עם טובי למרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית "תאיר" שברחובות, כדי לשוחח עם רכזת הליווי בהליך הפלילי, מירי מדעי, לפני העדות במשטרה. במקביל קיבלה ליווי מעובדת סוציאלית ממרכז מהו"ת. עדות שבה תצטרך לחזור בפרטי־פרטים אל הרגעים שהעדיפה לשכוח, רגעים כואבים מילדותה שבהם לקח אביה את ילדותה, את תמימותה, את גופה.
"אחרי הפעם הראשונה שהיא דיברה איתי, העובדת הסוציאלית אמרה לטובי שהיא חושבת שאני עדיין לא מוכנה לעדות. הייתי מאוד סגורה, בקושי דיברתי. הגשת תלונה היא תהליך מאוד פולשני, ושתיהן הבינו שאני צריכה לעבור הכנה נפשית לפני כן.
"טובי לקחה את זה על עצמה. שיחקה איתי משחק, כאילו היא החוקרת, ושואלת אותי שאלות. נכנסה לפרטים הכי אינטימיים, שאלה שאלות כמו איפה וכמה ולמה. אחרי כמעט חודשיים, כשחזרנו לעובדת הסוציאלית, היא החמיאה לטובי שהיא עשתה מעשה פלא, כי עכשיו אני מוכנה.
"היא גם שאלה אותי אם הוא פגע באחיות שלי. ידעתי שאין סיכוי שהוא פגע באחותי הגדולה, אבל רציתי לברר עם אחותי הקטנה. לקחתי אותה לשיחה, סיפרתי לה שאבא פגע בי ושאני מתכוונת להתלונן עליו במשטרה, ושאלתי אותה אם קרה לה משהו. היא אמרה שלא".
מימין: אודט, הדס ליקסנברג ומורן מזוז. "מההצגה הראשונה זו היתה הצלחה היסטרית"
היא זוכרת שזה היה יום חם באמצע יוני, כשטובי ליוותה אותה לתחנת המשטרה בלוד, לפגישה שנקבעה מראש. במשך שש שעות ישבה בחדר החקירות, כשטובי לצידה, וגוללה בפני החוקרת את מקרי האלימות וההתעללות המינית שחוותה.
"זו חקירה קשה מאוד", היא משפילה את מבטה. "זו היתה הפעם הראשונה שאני מספרת את הדברים הכי אישיים שלי למישהו שרק פגשתי באותו רגע. החוקרת היתה ממש נחמדה ומאוד רגישה, אבל היא חייבת לשאול הכל, להיכנס לפרטים מדויקים ופולשניים ממש, כדי לדייק בעבירות. וזה קשה".
ביום הגשת התלונה נשלחו שוטרים אל ביתה של אודט. הם מצאו שם רק את אמה, וזו התקשרה לבעלה לומר לו ששוטרים מחפשים אותו. הוא ביקש שיגיעו למקום שבו שהה, ושם הוא נעצר.
"הוא לא דמיין לעצמו שאני הגשתי נגדו תלונה", היא אומרת. "גם אמא שלי לא הבינה על מה מדובר, חשבה שזאת טעות. עד שלמחרת הוא ביקש ממנה להביא לו למעצר ציוד אישי ותרופות, והיא הבינה שהוא הולך להישאר שם לתקופה ארוכה.
"אני בכלל לא חזרתי הביתה. נסעתי לדודה שלי, אחות של אמא, וסיפרתי לה שזו אני שהתלוננה עליו. היא התקשרה לאמא שלי, שניסתה לדבר איתי. אבל לא רציתי לדבר איתן, רציתי שקט. גם ככה היה לי קשה".
כחודש אחרי הגשת התלונה קיבלה אודט שיחת טלפון מהפרקליטות, שבה הודיעו לה שהתיק נסגר עקב חוסר ראיות, ואביה שוחרר ממעצר.
"הייתי בשוק. שחררו אותו בתנאים מגבילים, שאסור לו להתקרב אלי או בכלל ללוד, אבל בכל זאת שחררו. ביחד עם העובדת הסוציאלית שלחנו מכתב לפרקליטות וביקשנו לחדש את הטיפול.
"הערעור התקבל, ובית המשפט שלח את אבא שלי למעצר־בית אצל אח שלו".
אחרי שאודט הגישה את התלונה במשטרה, הוריה התגרשו. "הם מעולם לא הסתדרו ביחד", היא אומרת, "אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל".
הקשר עם משפחתו של אביה ניתק. "לפני הגשת התלונה הייתי בקשר טוב עם בני דודים שלי, כולנו אוהדי הפועל תל אביב, היינו הולכים ביחד למשחקים. אבל בגלל הנסיבות, התנתקנו. בהתחלה זה חסַר לי, היום כבר לא. גם עם המשפחה של אמא הקשר התרופף מאוד".
כתב האישום נגד האב הוגש באוגוסט 2012. אודט השתחררה מהצבא והתחילה לעבוד כמטפלת במעון בלוד. היא עזבה את בית דודתה וחזרה לבית אמה.
הדיון הראשון במשפט התקיים ב־2014 בבית המשפט המחוזי בלוד, בפני שלושה שופטים. "זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי מאז הגשת התלונה. הוא ראה אותי מקצה המסדרון והתחיל לקלל אותי, 'למה עשית לי את זה', 'אלוהים ישלם לך', דברים כאלה.
"הייתי בלחץ מהדיון, במשך שנתיים לא נגעתי בנושא, ועכשיו הוא בא עם ציציות בחוץ למרות שאף פעם הוא לא הלך ככה".
במשך שעות ארוכות נאלצה אודט לעמוד בפני שאלות של עורכי הדין ולהעיד על המעשים הכי כואבים, שהרסו את ילדותה. בעיניים דומעות ניסתה לספר על המגע שלא ביקשה, על הליטוף שלא רצתה, על הידיעה שמשהו אסור קורה והיא לא יכולה לעצור אותו.
"שאלו אותי שאלות קשות, כאלו שאפילו במשטרה לא שאלו אותי. לקחתי את זה מאוד קשה. הדיונים הבאים נדחו שוב ושוב, בכל פעם מסיבה אחרת. פעם אבא שלי התאשפז, הוא היה חולה לב. פעם אני התעלפתי ופינו אותי באמבולנס לבית חולים.
"רגע לפני הדיון השלישי, העובדת הסוציאלית לקחה אותי ואמרה לי שעכשיו זה הזמן שלי. היא ממש נכנסה בי, אמרה שאם לא אעשה את זה עכשיו, זה לא יקרה אף פעם, כי יעברו לעדויות של אחרים. הבנתי שאני צריכה להוציא את הכל.
"והצלחתי", היא מזדקפת, נסערת. "נעמדתי מול אבא שלי וסיפרתי כל מה שהוא עשה לי. כעסתי עליו, על הכאב שהוא גרם לי.
"מקווה שתמיד יהיה לי את הכוח לבחור נכון" // צילום: אפרת אשל
"אחרי הדיון הזה הגיע שלב העדויות. העידו אנשים שקרובים אלי, שהכירו אותי, כולל אמא שלי, למרות שהקשר שלי איתה אף פעם לא היה טוב במיוחד.
"אני כבר לא הלכתי לדיונים. הציפייה היחידה שלי מהמשפט הזה היתה שיגידו שהוא אשם. לא היה אכפת לי מה יהיה העונש. הרי לא כולם האמינו לי, למשפחה המורחבת, למשל, היו ספקות, ולי היה חשוב שיידעו שאני לא משקרת".
ב־13 באוקטובר 2016 ניתנה הכרעת הדין. אודט הגיעה לבית המשפט. "זה היה דיון של חמש דקות. אמרו שהוא אשם, וזהו. מבחינתי זו היתה הקלה עצומה. ממש. הבנתי שסיימתי את החלק שלי, ושאני יכולה לחזור לחיים שלי. יצאתי מבית המשפט וחזרתי לעבוד. העבודה עם הילדים בגן היא הדבר הכי טוב שיכול להיות לי".
אביה של אודט הורשע בריבוי עבירות מין בקטינה בת משפחה. ב־5 באפריל 2017 ניתן גזר הדין: 20 שנות מאסר בפועל. "ממש הופתעתי מהעונש", היא אומרת בקול שקט. "חשבתי שייתנו לו חמש־שש שנים. אני חושבת שרק אחרי ששמעתי מה העונש הבנתי את חומרת המעשים, את העובדה שבאמת מגיע לו עונש כזה.
"הוא לקח את זה קשה מאוד, התחיל לצרוח. אני יצאתי משם, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו או את המשפחה שלו".
אודט לוקחת נשימה עמוקה. מרימה את קופסת הסיגריות ומניחה אותה בחזרה, בלי להוציא עוד סיגריה. אחר כך תשלוף מהתיק מחברת שורות גדולה, שבה היא שופכת את רחשי ליבה. בכתב יד מעוגל וצפוף, במילים חודרות, היא כותבת שירים וסיפורים על ילדות אבודה ועל לילות כואבים. מילים שהקוראים והקוראות חווים כמו אגרוף בבטן.
"אבא, אני זוכרת אותך", כתבה שם. "אבא, מה אתה זוכר? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דיברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך? גופי רכושך?
"סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. אני שואלת אותך שוב, אבא, מה אתה זוכר? אם לא תגיד כלום, אני אגיד לך. אם לא תגיד כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן. 'ילדת הלילה' שלך".
היא אדם של מילים. במגירות הבית יש לה עוד עשרות מחברות כאלו, מלאות, שהתחילה לכתוב בצבא. שניים מהשירים מוצגים בהופעה. השאר נשארים בינתיים במחברות.
זמן קצר לאחר מתן גזר הדין, קעקעה אודט על זרועה השמאלית את המשפט Life begins where fear ends (החיים מתחילים במקום שבו הפחד נגמר). עם הזמן הגיעו קעקועים נוספים. על פרק היד הימני קעקעה "תעשי רק מה שאת אוהבת" וציור של סימבה, הגור שהפך לאריה ב"מלך האריות". על הכתף קעקעה את סמל הפועל.
"מגיל צעיר רציתי לעשות קעקועים ולא הרשו לי, כי אמרו שזה נוגד את הדת. עכשיו הבנתי שאני כבר לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. זה היה מין סמל של יציאה לעצמאות, וכשהתחלתי, כבר מילאתי את הגוף".
בשלוש השנים האחרונות היא הולכת לטיפול פסיכולוגי, בניסיון לעבד בעצמה את ילדותה. עד היום לא הצליחה לייצר זוגיות חזקה. פעמיים היו לה בני זוג רציניים, כל אחד לשנה, ופעמיים סיימה את מערכת היחסים, כי לא הצליחה לייצר איתם קשר אינטימי משמעותי.
"מאוד חשוב לי להקים משפחה, גם אם אצטרך להביא ילדים לעולם בטיפולים ולהיות אם יחידנית. אני בטוחה שאוכל לתת לילדים שלי את כל מה שצריך, להיות עבורם גם אמא וגם אבא, אם צריך".
לפני כארבע שנים פתחה את משפחתון "קטנטנים" בלוד, ביחד עם אילנית אדרי (42). את אילנית הכירה אחרי הצבא, כשעבדה במעון, והיא היתה לה כאם שנייה. "היא אחת הדמויות שמאוד עזרו לי ותמכו בי לאורך השנים. יש לה שלושה ילדים משלה, ואני כמו בת בית אצלם".
לפני כשנתיים וחצי עברה אודט לגור לבד בדירה שכורה בלוד. לאחרונה החלה גם לדבר בפומבי על הפגיעה הקשה שעברה ועל הדרך שבה צמחה ממנה.
"זה התחיל במשפחתון, לפני שנה וחצי. ארגנו ערב להורים, ורצינו להעביר להם סדנה או משהו עם תוכן משמעותי. אמרתי לאילנית בצחוק, 'אולי אני אספר להם את סיפור חיי?', והיא לקחה את זה ברצינות ואמרה לי שזה מה שנעשה. החלטנו שאעשה הרצאה רק לאימהות, כי הרגשתי לא נוח לעמוד בפני הגברים.
מנכ"ל מעגלים, אסף וייס // צילום: יערית יאיר
"ידעתי שאני הולכת לעמוד בפעם הראשונה בחיים מול הרבה אנשים, 25 אימהות, ולספר על החיים שלי, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות את זה. המטרה היתה לתת להן נקודות זהירות, שיוכלו לראות מה עובר על הילדים.
"עמדתי מולן וסיפרתי על הפגיעה בי, בלי להיכנס לפרטים. אחרי שני משפטים הן התחילו לבכות, והיה לי לא נעים, כי לא התכוונתי לגרום להן לבכות. עד היום, כשאני רואה בקהל בנות בוכות, אני שואלת את עצמי איך גרמתי להן לבכות, אני רק רציתי לחזק".
השמועה על המטפלת האמיצה הגיעה לארגון מעגלים, שמסייע לתלמידים להעמיק את המודעות בנוגע למקומם החברתי, את האחריות על עצמם ועל הסובבים אותם, ועוד. הארגון העלה באותה עת מופע בשם "מתגברים", שבו גברים סיפרו איך התגברו על סיטואציות קשות.
"אחרי ההצלחה של המופע ההוא, החלטנו להעלות גם מופע נשי כזה", אומר המנכ"ל אסף וייס. "היה ברור לי שבמופע כזה אני רוצה להתייחס לנושא של פגיעות מיניות, שבמקומות רבים מהווה טאבו, ולכן יש בני נוער שעברו מסכת ייסורים ומתקשים לחשוף אותה.
"ואז סיפרו לי על אודט. פגשתי בחורה מהממת ומאוד מפוחדת. עברנו ביחד שלושה חודשים סיזיפיים, שבהם היא עשתה תהליך עצום. לנגד עינינו פרח פתאום אדם אחר: היא הפכה בטוחה בעצמה, עם חוסן רגשי גדול".
"ממש פחדתי להיחשף בהתחלה", אודט משפילה מבט. "הייתי ילדה סגורה, לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד, ופתאום לספר על במה את מה שעברתי? אבל כשהבנתי מה המטרה של המופע, זה התחיל להישמע לי יותר מושך. התייעצתי עם הפסיכולוגית שלי, והיא אמרה שזה יכול לעשות לי טוב, לעזור בהחלמה שלי. החלטתי ללכת על זה".
יחד עם אודט משתתפות במופע גם מורן מזוז, אקסית "כוכב נולד", שמתמודדת עם לקות ראייה וחייה ניצלו לאחר תאונה קשה, והדס ליקסנברג, שאחד מבניה חלה בסרטן בגיל 3 בעת שהיא היתה בהיריון נוסף, והחלים.
"יש לי חיבור טוב עם הדס ועם מורן, זה זורם טוב על הבמה", אומרת אודט בהתרגשות. "הסיפורים שלנו משתלבים זה בזה, כל אחת בתורה, וכשמורן עולה לשיר, אנחנו מצטרפות אליה בחיבוק גדול.
"מההצגה הראשונה בגבעת ברנר זו היתה הצלחה היסטרית. בסיום, הנשים בקהל קפצו לבמה, וכולן ביקשו חיבוק או תמונה. אחר כך הייתי בהיי כמה שעות, לקח לי זמן להתאושש ממה שקרה שם. פתאום הבנתי כמה השפעה טובה יש לי, כמה זה חשוב לספר, כמה אני באמת מתחזקת מהסיפור הזה ויכולה לחזק אחרים. לא רק אנשים שעברו פגיעה, כמוני, אלא גם אנשים רגילים.
"היו לנו כבר 20 מופעים. רבים אומרים לי שקיבלו פרופורציות בעקבות הסיפור שלי, וזה אחד המסרים החשובים שאני רוצה להעביר: שאפשר להגיע למקומות טובים בחיים, למרות הקושי. אם אני הצלחתי להפסיק את הפגיעה הקשה בי, ולא ויתרתי גם כשסגרו את התיק והגשתי את הערעור - כולם יכולים לעשות את זה. כל אחד צריך לומר לעצמו שהוא יצליח ויעשה את זה כמו שצריך.
"קצת אחרי ההופעה מישהי כתבה לי שבעקבות הסיפור שלי היא התחילה טיפול פסיכולוגי כדי להתמודד עם קשיים שיש לה. מישהי אחרת ניגשה אלי וסיפרה שעברה משהו דומה, ושהיא רוצה להתלונן במשטרה. הפסיכולוגית שלי הזהירה אותי שלא להישאב לסיפורים של אחרות, כי זה יכול לפגוע בי, להוריד אותי.
"אבל כן חשוב לי להיות שם, לתת עצה, לתת חיבוק. אני כל כך הייתי צריכה שיהיו סביבי אנשים תומכים, ולכן אני יודעת כמה חשוב לתת את זה גם לאחרות. זה מטורף בעיניי שעכשיו אני הדמות הזאת, שנותנת את התמיכה".
מה הלאה?
"אני שוקלת להתחיל הרצאות פרטיות, במקביל למופע, כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. להשמיע את הסיפור שלי כחלק מתהליך ההחלמה של עצמי, וגם לעזור לאחרים. חברה שלא ראתה אותי המון זמן ופגשה אותי לאחרונה אמרה לי: 'רואים שמשהו טוב עובר עלייך'. זה הראה לי שאני נמצאת במקום שבאמת עושה לי טוב".
batchene@israelhayom.co.il