קץ הדמוקרטיה

מי שעוקב אחרי הבחירות הפנימיות במפלגה הדמוקרטית יכול לראות את אחד המרואיינים המבוקשים בטלוויזיה האמריקנית, האסטרטג הפוליטי הוותיק ג'יימס קארוויל, עם המבטא הדרומי החביב. "דמוקרטיה ופוליטיקה פירושן לנצח בחירות!" הוא חזר וצעק באולפנים. רוצה לומר, לב הדמוקרטיה הוא אירוע הבחירות. לא אצלנו. בישראל דמוקרטיה זה להגיש עתירה לבג"ץ ולהפליל פוליטיקאים. 

כרגיל, לאחר הלם של חצי יום בערך, אולי אפילו פחות, החלו אנשים בתהליך נמרץ של מחיקת התוצאות והתעלמות מעצם קיום הבחירות. ביום רביעי בבוקר יצאה פקודת היום מהמטכ"ל הצרפתי של הגנרל גמלאן: אסור להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, כך נרשם בפקודה המעבירה רעד בגוום של קצינים ורס"רים, גנרלים וטוראים. 

המחשבה היתה שלאור ההישג של הימין ושל נתניהו, יהיה קל יותר להרכיב הפעם קואליציה. הרי השמאל רק הולך מתבוסה לתבוסה. הוא מונה היום 40 מושבים בלבד. הפרש של 18 מושבים מהימין. וכך ניסיתי לברר את אחת האופציות המועילות מבחינת החברה והפוליטיקה הישראלית, כמה זה מציאותי שראשי מפלגת העבודה יצטרפו לממשלת נתניהו. 

התחושה היתה שניסיון להעביר חוק שימנע מנתניהו לכהן כראש ממשלה הוא אבסורדי וקיצוני יותר מדי. זה דבר שיביא לפיצוץ הכנסת. ולכן נשארת השאלה מי המועמדים להשלים רוב כלשהו לקואליציה. אלה המכירים היטב את צמרת העבודה - צמרת נטולת גזע וענפים, צריך לומר - טענו שעמיר פרץ התחייב בפני יותר מדי אנשים שלא יחבור לנתניהו. זאת למרות שגם האינטרס הלאומי, האינטרס המפלגתי והאינטרס האישי שלו הוא כן להצטרף. כדאי להזכיר את חרטת גבאי על שלא נכנס במאי 2019 לממשלה. פרץ גם יכול להבטיח לעצמו את הנשיאות אם יגלה הפעם אחריות ויחבור למיני־ממשלת אחדות. 

אורלי לוי נראתה כמועמדת טבעית. אומרים שיש שם תסבוכת משפטית. אבל כשרוצים, אפשר לפתור. ואיציק שמולי, טוענים, חושב על הפריימריז בשנה הקרובה. אכן מוזר, פריימריז במפלגה שכבר לא קיימת, בוודאי לא אם מפלגת העבודה תחבור לתרגיל שמטרתו הצתת מלחמת אחים בישראל, חוק מונע נתניהו.

ייאמר, כי כניסת השלישייה של העבודה - בהינתן שמרב מיכאלי לא תצטרף - פירושה מחיר כלכלי מסוים. איציק שמולי כשר הרווחה יעלה כמה מיליארדים. כך גם אורלי לוי כשרת הבריאות. ועמיר פרץ? ובכל זאת, זאת תהיה רווחה לעם ישראל. עמיר פרץ שיגר לפני הבחירות הרבה איתותים שהוא מסוגל להפתיע וללכת לממשלת ימין. אורלי לוי מיהרה לדווח למטכ"ל הצרפתי של גמלאן, כי לא תצטרף לממשלה. 

והאמת, שהשמאל האוליגרכי השתלט באמצע השבוע על סדר היום התקשורתי. זו הרי המומחיות שלו, וכבר מתגלה כמה מפוחדים הפוליטיקאים. פקודת היום גרמה גם לגנץ להתעורר משנתו, והוא כבר שולל כמימים ימימה חבירה לממשלה. לא ייאמן, המסמך הגלוי של אנשי שוקן במטכ"ל הצרפתי, הנלחמים עם הקנים לאחור, הוא בעל חשיבות אסטרטגית הרבה יותר מכל מסמך סודי ביותר שהאויב מסוגל לגנוב מכספות המטכ"ל. המסמך בוודאי חשוב יותר מתוצאות הבחירות. הוא קובע בעזרת רוח גבית של הרשימה המשותפת את הלך הרוחות באליטה הישראלית. היום יותר מתמיד זו אליטה אוליגרכית אנטי־דמוקרטית. כדי לחוש משב רוח של דמוקרטיה צריך להפנות את האנטנות לארה"ב. שם הבוחר הוא המלך. ושם בתוך חצי יום יש תוצאות.

נראה שתהליך מהפכת הנגד המשפטית הוא ארוך מדי, ובינתיים השמאל מסוגל תוך חבירה לשליחי אבו מאזן להכתיב לעם בישראל את הקיטוב, ובתוך כך להמשיך לשלוט במדינה כראות עיניו.

פיוס, גם במחיר גבוה

יש הרבה אפשרויות לממשלה - הקלה ביותר היא עם ליברמן, המוסרית ביותר היא עם גנץ

ערביי ישראל הפכו לגוש חוסם בשלושה נושאים אסטרטגיים. במצב נתון הם יכולים להכריע מי יהיה ראש ממשלת ישראל; אבל גם אם הפעם הם לא יוכלו לקבוע בנושא הזה, הם ככל הנראה כבר יצרו הכרעה בשני הנושאים הגדולים האחרים שהימין הציב כיעד: החלת הריבונות בבקעת הירדן ותוכנית טראמפ בכללותה; ורפורמות במערכת המשפט. 

זאת אחת ההפתעות של הבחירות האלה - שאביגדור ליברמן לא נכשל באופן טוטאלי אלא כנראה איבד מושב אחד בלבד בכנסת. הוא צריך לבחור בין הישג מדיני לאומי היסטורי על ידי כך שיצטרף לממשלת ימין ויאפשר את קיום "העסקה הקטנה" של החלת ריבונות בחלקים נוספים של ארץ ישראל; או להמשיך בהטלת הווטו נגד חלקים גדולים וחשובים בעם. 

הבחירה נראית קלה יחסית. נכון שעצם הכנסתו של ליברמן בתפקיד בכיר לממשלה זאת בעיה גדולה. האיש שעסק בחבלה במערכת הפוליטית הישראלית צריך להיות מחוץ לקווים. אבל בנושא המדיני, הוא אכן יכול לעזור. ספק רב אם ליברמן יהיה פרטנר לשינויים במערכת המשפט, החקיקה הנדרשת לריסון בית המשפט העליון, שעליהם חושבים בימין.

אבל אם ליברמן לא, מה בקשר לחברי כנסת אחרים שהולכים אחריו כמו ברווזים? הם מפחדים. זה המוטיב הדומיננטי היום בכלל בקרב חברי הכנסת. רבים מהם פוחדים. אנשי ליברמן מתנהגים כפי שהם מתנהגים כי הם אחוזי פחד, שהוא מעבר לענישה תקשורתית מוסרית.

בלי ליברמן, יכולה לקום ממשלת אחדות חלקית עם בני גנץ. ברמת הפיוס הלאומי זו האפשרות הכי טובה. ממשלה כזאת יכולה לממש חלק מסעיפי הריבונות, היא תתפשר מעט בנושא המשא ומתן עם אבו מאזן, אבל תעניק לגנץ וחבריו שליטה מלאה בתחום מערכת המשפט ובוודאי גם השפעה רבה בתחום הביטחון. בשני התחומים זה מחיר גבוה לשלם. אבל עדיף כמובן על פני המשך נטרול המערכת הפוליטית והדמוקרטית. יומיים אחרי הבחירות הוא כבר דפק כרטיס אצל מערכת "הארץ" והפוליטביורו של טיבי ועודה. 

ממשלה שתישען על שניים־שלושה חברי כנסת בודדים, שיפרשו ממפלגותיהם ויצטרפו לממשלה, יכולה להיות עסקה טובה - אבל רק אם מדובר באישיות אחת לפחות בעלת משקל ציבורי. ב־1977 עריק כזה, כפי שאומרים בתקשורת, היה לא אחר מאשר משה דיין. הוא נטש את מכורתו, את המערך הזכור, לטובת תפקיד שר החוץ בממשלת בגין. אמנם בגין לא היה תלוי בו ברמה הקואליציונית. מבחינתו זה היה חיזוק משמעותי. דיין העניק סוג של לגיטימציה פנימית וכלפי חוץ. 

ההכרעה אצל מועמדי עריקה אמורה להיות קלה ברמת המהות. קיים מצב ביטחוני שעלול לחייב הכרעות. קיימת תוכנית טראמפ. וקיים צורך בממשלה אפקטיבית שתדע להתמודד עם שפל כלכלי צפוי בעולם ומגיפת הקורונה. האם מול כל האתגרים האלה ההתברברות המגוחכת סביב שאלת משפטו של נתניהו יכולה להוות שיקול מונע? זה לא אחראי. 

לכן היתה תחושה שאחרי הסבב הנוכחי יהיה קל יותר לנתניהו להרכיב ממשלה. אבל גם בג"ץ והנשיא ריבלין עובדים לפי הדירקטיבה של המטכ"ל הצרפתי וקשה לדעת - אולי גם להם מתחשק להשתתף במשחק החבלה.

מה שקרה במוזיאון

נקודת הפתיחה של התגייסות השטח הליכודי היתה בנובמבר 2019, בכיכר מוזיאון תל אביב 

אתה מסתכל על פעילי הימין, בעיקר פעילי הליכוד, בהשוואה לפעילי כחול לבן והשמאל. פעילי הליכוד נראים אחרת בהתלהבות שלהם. בחלקם הגדול הם מגויסים מטעם עצמם. היו כמה אירועים שהרימו את הגל של הליכוד. הראשון היה ההפגנה המלהיבה, האדירה, בכיכר מוזיאון תל אביב בנובמבר 2019. גם היא התרחשה אחרי חימום של שבועות ארוכים בהפגנות כיכר גורן בפתח תקווה.

כבר אז ראיתי אותם, את אותם אנשים פשוטים, את אותם אנשי מקצוע ואנשי אינטליגנציה שאינם שייכים למעמד המתאים. הם גם האנשים שאותם התקשורת לא ראתה או לא ספרה. אפשר לסכם את הצורה שבה הסתכלו עליהם במשפט שחרצה נרי ליבנה: רובם הלכו בפעם הראשונה בחייהם למוזיאון תל אביב. 

בלתי משוחדים יכלו לראות מה יש שם, אבל כשקיים עיוורון מרצון, שלא לומר עיוורון היסטרי, אז אלה תמיד מטורפים מזי קצף אוהדי בית"ר ויגאל עמיר. גלית דיסטל אטבריאן הפכה לפסיונאריה של הגל הציבורי נגד הפרקליטות והיועץ המשפטי ששימשו כלי לחיסול ראש ממשלה נבחר. היא שילמה על כך מחיר כבד.

אבל אלה שהתחשלו בהפגנות האלה הפכו ליזמי פעילות. הם לא היו בשר תותחים שקבלני שטח מפעילים. הם מצאו בעצמם דרכים לעורר את השטח וליצור שכבת פעילים שלא מחכה להנחיות ממטה הליכוד. הם פעלו ללא לאות במדיה החברתית. הם חיזקו מצביעים פוטנציאליים שמתביישים להזדהות או שההתקפה התקשורתית הבלתי פוסקת נגד נתניהו ונגד הימין מערערת אצלם את הביטחון. נראה שבסבב הנוכחי, כלי התקשורת האלטרנטיביים, כולל הפייסבוק ואמצעי הפצה אחרים, שיחקו תפקיד מכריע. בעיקר על ידי אספקת נרטיב שונה ואספקת מידע שהושתק תחת איפול. בכך קיבל הציבור זריקת חיסון נגד שטיפת המוח של תקשורת הזרם המרכזי. 

וכאן הגיעה נקודת המפנה במערכת הבחירות. כשבועיים לפני הבחירות נפגשתי עם פעיל של הליכוד שלא הכרתי. הוא הציג לי תמונת מצב שחיזקה אצלי את ההערכות הכי פסימיות לגבי הליכוד ומצבו של רה"מ נתניהו. ההערכה אמרה, שהמומנטום שהושג עם הצגת תוכנית טראמפ בוושינגטון, דעך יותר מהר מהצפוי. לפי התזה הזאת, אם היו מתקיימות בחירות למחרת הצגת תוכנית טראמפ או יומיים אחרי, נתניהו היה זוכה בניצחון גדול. אבל קיר הסאונד התקשורתי בלע את היתרונות העצומים של התוכנית והחלה הידרדרות במצב הליכוד. שבועיים לפני הבחירות תחושת הגורל שנחרץ שלטה בצמרת הליכוד, שמעתי ביטויים שהפעם "זה קשה מאוד, קשה מאוד", שאני פענחתי כמעט כהשלמה עם כישלון.

המהפך התחולל בסוג של הפצצה דיגיטלית סביב פרשת הממד החמישי ותמלילי מנדלבליט־אשכנזי. נוצרה תגובת שרשרת, התפוצצות של ליבת הכור. בני גנץ נראה גרוגי, נשען על החבלים כשג'ק לונדון, או שמא היה זה מתאגרף העבר יאיר לפיד, צועק מהשורה הראשונה הקרובה לזירה: "קטול אותו, ביבי! קטול אותו". ובני נקטל.

שכחנו מהי פוליטיקה

בכוכב הלכת הסטליניסטי אפשר לגשר על תהום בין המחנות רק אם היא תתמלא בגוויות

במקום להתגייס להקמת ממשלת אחדות במהירות, גנץ מגויס לחוק מונע נתניהו. שניים מכל שלושה יהודים בארץ הצביעו לטובת הימין בהנהגת נתניהו, אבל הוא חושב שלגייס את הרשימה המשותפת למהלך שיאיץ את מלחמת האזרחים הכבושה זה הדבר הנכון. המנטליות, למי שתוהה על התופעה, היא רב־ממדית - שנאת המתנחלים, שנאת הימין ושנאת נתניהו. כל זה מורשת השמאל, מפא"י והשומר הצעיר. 

אחד מיוצאי השומר הצעיר הוא התחקירן מוטי גילת. בעקבות ההלם על ניצחון הימין הוא פירש שבכיס של נתניהו מונחים אוטומטית מאות אלפי קולות של פושעים עם רקע פלילי בעבר, עבריינים בהווה או בעתיד. בהגדרה זו גזענות סטליניסטית. גזענות משום שמאות אלפי עבריינים מבליעים את זהותם כמזרחים. סטליניזם זו התורה שלפיה יש להשמיד קבוצות אוכלוסייה שמפריעות להתקדם להגשמת האוטופיה. אז הוא לא מעז להגיע להשמדה, אבל מבחינה קונספטואלית הבחירות אינן נחשבות. חבר מאותו כוכב סטליניסטי כתב ב"השבוע בקיבוץ הארצי" בשנות ה־70, שעל התהום המפרידה בין שני המחנות ניתן לגשר רק אם התהום הזאת תתמלא גוויות. 

העונש של החברה הישראלית הוא שהדור שידע איך עושים פוליטיקה שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה פס מהעולם; השרידים האחרונים שלו הם נתניהו ודרעי. כך יכלו שמעון פרס ואריק שרון לחבור לממשלה אחת של אחריות לאומית ב־2001 כאשר מפלגת העבודה היתה גדולה מהליכוד ואריק היה ראש ממשלה. "אבל הוא קרא לך בוגד", טענו נגד פרס. "אבל עם אריק אפשר להחביא גוויות בתוך הקיר", ענה פרס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו