קולו של אבא: אין ארוחות חינם

חמש המילים המפחידות ביותר שאני יכול לשמוע הן "יש הצגה חינם במועדון נוער". זה תמיד אותו הדבר: הרבה סבל שמגיע עם הרבה אחריות, אבל אי אפשר להתחמק, כי "זה בחינם" וזה "משהו לעשות עם הילדים", וגם "כולם הולכים".

הגענו למועדון 40 דקות לפני תחילת ההצגה, כאילו אנחנו צריכים להשיג כרטיסים לדרבי בבלומפילד. מובן שכל המושב כבר היה שם, צובא על שערי החינם. כשהרפיתי לרגע אחד מהשליטה על הילדים, עודדי נעלם. העפתי מבט על המדשאה מסביב, רק כדי לגלות שכל הילדים במושב הם נמוכים ועם שיער שחור, בדיוק כמו הילד שלי. לא היה לי סיכוי.

הסתובבתי בתוך ההמולה וחשבתי לעצמי: הייתי יכול להיות עכשיו בבית ולשכב על הספה עם הנייד, בזמן שהילדים עושים מה שהם רוצים. נכון, סביר להניח שהם היו הורסים את כל הבית, אבל לפחות שניהם היו נשארים בחיים. אחרי כמה דקות בלי הילד, שבהן הייתי משום מה רגוע יותר ממה שהייתי אמור להיות, אחת האימהות הביאה לי אותו: "מצאתי אותו בקצה הדשא". חייכתי אליה, אבל היא רק נתנה לי מבט של "היית יכול לעשות עבודה הרבה יותר טובה", והלכה לדרכה.

נכנסנו למועדון רק כדי לגלות שבפנים המצב לא הרבה יותר טוב. כל הכיסאות החד־פעמיים - אלה שמיועדים להורים - נתפסו כבר מזמן, והילדים, שהיו אמורים לשבת על מחצלות, רצו כאחוזי אמוק מצד לצד, כשהמגניבים שבהם מתניידים על בימבות, כנראה הכנה לטרקטורונים שמקבלים במושב בגיל 13.

עודדי השתולל כי הוא רצה את הבימבה שלו באותו הרגע, נעמה התרחקה עם חברה מהגן שהיא מצאה, ובדיוק בשלב הזה הודיע הכרוז: "ההופעה עומדת להתחיל, אני מבקש מהמבוגרים האחראים לדאוג לכל הקטנים שלידם". באותו רגע נכספתי לאיזה מבוגר אחראי.

ההצגה החלה, אבל בתוך האולם כלום לא השתנה. ההצגה היתה רק רקע לבכי, התרוצצויות, ריבים וזריקת חטיפים למרחק. חלק מההורים זרקו את האחריות על הילד שלהם על הורה אחר ויצאו לנשום. למזלי אני לא כל כך מעורבב במושב, אז לא קיבלתי אחריות על שום ילד שאני לא מחויב לשמור על ביטחונו על פי חוק. מצד שני, נו, נתקעתי בגיהינום הזה עם הילדים.

ההצגה התכנסה לקראת סיומה, ועדיין לא היה לי מושג על מה היא היתה. השחקנים קדו קידות לכל צידי האולם, כאילו למישהו אכפת, ואני אספתי את עצמי ואת הילדים, וביחד התחלנו לפלס דרך לעבר היציאה. אחת האימהות נדבקה אלי ממש כשכבר יכולתי לנשום אוויר של חופש: "ראית מה זה? הם הבטיחו קפה, אבל זאת של הקפה לא הגיעה. הם עוד יראו מה זה!"

בחוץ פגשנו את מארגנת האירוע, אישה קשה שאולי היתה אהובה פעם על ידי מישהו. "איך היה?" שאלה. "נפלא", ענתה האמא שרק לפני עשר שניות איימה להראות לה מה זה. מבט אחד בפרצוף השחוק שלי היה צריך להבהיר למארגנת שאותי לא כדאי לה לשאול, אבל היא לא התאפקה. "אתה זה שכותב בעיתון, נכון? נו, אז יש לך מה לספר לקהל שלך אחרי היום?"

"כן", עניתי. "שלפי איך שאנשים מתמרנים את דרכם החוצה מאירוע עמוס בילדים, אפשר לדעת מי היה שורד בשואה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו