בואו נחזור לרגע להצעה מן העבר: מה יקרה אם במקום להכריז על רעיונות כיצד יוכל כל ח"כ להכשיל את הגוש המנצח ואת העומד בראשו - יקרה ההפך? משהו בנוסח התרבות האמריקנית: הגורמים השונים יכירו קודם כל בניצחון האלקטורלי שהגיש העם לגוש הימין. לאחר מכן, אישים המעורבים עד העצם בפוליטיקה הישראלית ישאלו את ראש הממשלה נתניהו כיצד הם יכולים לעזור לו. הרי בסופו של דבר זו דמוקרטיה, והעם נתן לנתניהו אמון גורף כמי שמוביל את גוש הימין.
אלא שיש קואליציה שלא סופרת את העם, ומבחינתה הבחירות כאילו לא היו והם כבר עסוקים במחיקת התוצאות: היא מורכבת מבג"ץ, מהמטכ"ליסטים עם המכתב שלהם - המופנה לבית המשפט, מההפגנה המתקיימת ברוב שחץ והתנשאות של אליעד שרגא וחבריו מול בית הנשיא. אלה וגם אלה אינם חייבים דין וחשבון לציבור, אלא רק למקור הסמכות והריבונות עלי אדמות, בית המשפט העליון, היועץ מנדלבליט והיועץ איל ינון.
הראשון שיכול להציע את עזרתו לראש הממשלה שחזר וקיבל את אמון העם, הוא האיש שסיבך את הדמוקרטיה הישראלית, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. מדוע לא הציע לראש הממשלה כבר אתמול את התפטרותו? זה הדבר המתבקש לאחר שהציבור בהמוניו הפנים שכתבי האישום נגד נתניהו מבוססים על עבירה שלא קיימת בספר החוקים, ואשר בשום מדינה בעולם אין עליה העמדה לדין.
עוד בנושא:
• מדגמי ערוצי הטלוויזיה: גוש הימין על סף ניצחון; חגיגות במטה הליכוד
• חגיגות בימין; נתניהו צייץ: "ניצחון ענק"
• "כחול לבן צריכה לעשות חשבון נפש"
סיבה נוספת להתפטרות מנדלבליט: הגשת כתבי האישום בצורה לקויה בחיפזון ביום פגישתו ההיסטורית של ראש הממשלה עם הנשיא טראמפ, בעוד ראש הממשלה נמצא בחו"ל. מחדל חמור. כך גם ההחלטה וההודעה בעיצומה של מערכת הבחירות על מועד תחילת המשפט. הכל מריח זדוני ופוליטי.
בצד ההצלחה האדירה של הימין, של הליכוד ושל נתניהו, מוגשות גם החדשות הרעות. הרשימה הערבית המשותפת וישראל ביתנו של ליברמן יוצרות יחד גוש שמנטרל את היכולת להרכיב ממשלה מתוך 120 חברי הכנסת. מצד אחד אחריות לאומית פלשתינית, ומנגד חוסר אחריות לאומית ישראלית. קואליציית עודה, טיבי וליברמן. ליברמן מסווה את זה בהכתבת תנאים מגוחכת למנצח הגדול, בנימין נתניהו. לא רק בלי חרדים ודתיים, אלא גם בלעדיך.
ההפרש, להזכיר, בין גוש הימין לגוש השמאל, הוא של 20 מושבים. כרגע זה 59 מול 39. לא היה מעולם פער כזה. מקור הצרות של המערכת הפוליטית והמשפטית במדינה הוא הניסיון העקר להתעלם מהעובדות הפשוטות. בחברה הישראלית כפי שהיא, מפלגת גנץ ולפיד, בוודאי גם ליברמן, אמורים לדעת להתחשב בזה, ולהבין איפה הם חיים. היה מי שהשווה בין המתקפה האנטישמית של תעמולת ליברמן לבין התעמולה בעבר של טומי לפיד המנוח. זה עוול ללפיד האבא, שלמרות שהתנגד לתכתיבי החרדים, ידע שהוא חי במדינה יהודית והיה מסוגל לראות את האינטרס הלאומי מבעד למסך העשן של הסיסמאות.
מי שהיה צריך לבוא עם הצעה פרגמטית ומועילה הוא בני גנץ. בתור גנרל הוא צריך לתפוס במבט אחד פנורמי את תמונת שדה הקרב. אלא שהוא רואה שדה קרב אחר. אתמול בבוקר רואיין בקול ישראל נחמן שי העושה באטלנטה. לפי דבריו, לאנשי כחול לבן חסר דבק מלבד ההתנגדות לביבי, והם אינם יודעים לעשות פוליטיקה, או במילים אחרות - כיצד לתקשר עם הבוחרים - דבר שיריבם יודע היטב.
שליטתו של נתניהו בבחירות ובתקשורת עם ההמונים משקפת היטב גם את יכולותיו האסטרטגיות ויכולותיו הגבוהות ברמה המדינית הבינלאומית. כל מה שהיה לבני גנץ בזמנו להגיד על כך היה האמירה המזלזלת שלו על רמת הביטוי של ביבי באנגלית, שיותר מקורטוב קנאה בצבץ ממנה. קברניטי כחול לבן חסרים את התרבות והרקע שמאפשרים למנהיגים לתפקד ברמה הפוליטית הציבורית. השאלה המדאיגה היא כיצד צה"ל, באופן שיטתי, מייצר אליטה נעדרת ידע כללי שפשוט אינה טובה מספיק לזירה הבינלאומית.
גנץ אינו מגיב מהר למצב החדש והברור. אפשר רק לתאר מה היה קורה אם היה ראש ממשלה לעת הזאת, עם התפרצות מגיפת הקורונה. אולי ליברמן לא שם לב, אבל ליצמן החרדי המזוקן לבוש המעיל השחור פעל במהירות, בהחלטיות ובמקצועיות בתגובה להתפרצות המגיפה, ותודה שלא היה במקומו הרופא שליברמן הציג כמועמד לשר הבריאות. טוב גם שגנץ פספס את ההזדמנות שלו מספטמבר 2019; ראש ממשלה הוא כבר לא יהיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו