תוצאות סבב הבחירות השלישי מובילות לאופציה הגיונית אחת: ממשלת אחדות לאומית ברוטציה, כאשר בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה (בנבצרות המוארכת מדי מאה יום עד תום משפטו) בשנתיים הראשונות, ואילו בני גנץ - ראש הממשלה בשנתיים האחרונות.
הליכוד לא יסכים לממשלה בלי החרדים, ולכן ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן לא תשתתף בה, ככל הנראה. מפלגות הציר בממשלה זו יהיו - בין שנאהב זאת ובין שלא - המפלגות החרדיות. נתניהו וגנץ יצטרכו לקרוא את הכללים והחוקים שנוצרו ב־1984 כדי להקים את ממשלת הרוטציה בין שמעון פרס ליצחק שמיר ולבנות מערכת דומה, שתעניק זכות וטו לכל צד.
זה לא יהיה פשוט וגם לא כל כך נעים. שני ראשי הממשלה ייאלצו לבלוע צפרדעים כשמדיניותם לא תתקבל, גם אם יהיו משוכנעים כי היא צודקת, אבל אופציית הסבב הרביעי חמורה מזו - וממשלה צרה משמעותה תלות מלאה של נתניהו בבנט ובשקד.
את חשבון הנפש יהיה צורך לעשות בכחול לבן, מערך מפלגות שנוצר בסוג של אלכימיה, ואשר הצלחתו בשני הסבבים הראשונים היא בגדר נס שלא היה יכול לחזור בפעם השלישית. ההחלטה שלא להקים ממשלת רוטציה במצב פוליטי נוח הרבה יותר מבחינת כחול לבן לפי הצעת הנשיא ריבלין, תירשם כאחת הטעויות הפוליטיות הקשות ביותר בפוליטיקה הישראלית, גם אם ניתן להכניסה לקטגוריה של "שגיאת טירון".
אני מניח שגם ליברמן, שתִחמן את כולנו בשנה האחרונה והעסיק אותנו בשאלת הסרק "מה הוא באמת רוצה?", ואשר לא צבר פופולריות בסיבוב השלישי, יעשה לעצמו כמה שיחות נפש על שהוביל את המערכת לתוצאה הפוכה מזו שעליה הכריז מאז אפריל דאשתקד. הדברים נכתבים לאחר המדגמים, ודינן של התוצאות להשתנות מעט עד הבוקר. אבל גם אם בידי הליכוד תהיה אפשרות להקים ממשלת רוב, לא יהיה זה רוב שיעניק לו אפשרות לנהל מדינה.
הרשימה המשותפת המשיכה את קו ההתחזקות העקבי שלה. אם תוקם ממשלת אחדות, מי שיעמוד בראשה יהיה ראש הרשימה, וזהו מעמד מיוחד מאוד (שכותב השורות הללו אחראי ליצירתו), המעניק לבעליו את הזכות לעדכונים קבועים בחוק, ובהם לעדכונים רגישים מבחינה ביטחונית. בעבר רמז איימן עודה כי זה תפקיד שלא מעניין אותו, אך אם יוותר עליו תהיה זו טעות קשה של הדרה עצמית. מי שלא מוכן להיות בשום קואליציה וגם לא לעמוד בראש האופוזיציה, מפנה עורף לבוחריו וחובר למי שרוצה לראות בערביי ישראל אזרחי סוג ב'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו