המפגש עם ברברה ליף, דיפלומטית אמריקנית בכירה בדימוס, מספק הזדמנות להציץ אל שני עולמות: העולם הערבי, שבו התמחתה בשנות עבודתה בשירות החוץ של ארה"ב, ולא פחות חשוב - העולם של מחלקת המדינה. אין זה סוד שבמשך עשרות שנים נטו הדעות השולטות במחלקה זו לאמץ נרטיב ערבי.
אנשי שירות החוץ האמריקני סמכו את ידיהם על פרדיגמת הסכמי אוסלו, ושינויי המדיניות מרחיקי הלכת של הנשיא טראמפ בוצעו למרות התנגדות מצידם. ניסיונה הרב של ליף, שבתפקידה האחרון היתה שגרירת ארה"ב באיחוד האמירויות הערביות, ותובנותיה מאפשרים לזהות מה השתנה באזור, ומה לא כל כך השתנה בדרך החשיבה של פקידות החוץ המקצועית.
"ביקרתי בסעודיה הרבה פעמים, הפעם הראשונה היתה במארס 1990", היא מספרת בשיחה עם "ישראל השבוע", "אני זוכרת את הבוקר הראשון, כשירדתי ללובי במלון והוקפתי על ידי הצוות שביקש להתעניין בשלומי ולספק את כל רצוני, חוץ מדבר אחד - להתיר לי לצאת החוצה. לא היה לי כיסוי ראש, והם פשוט לא רצו שאסתובב לבד ברחוב. נשים היו בלתי נראות בסעודיה - במקומות ציבוריים כמעט לא ראו אותן, וגם אני כדיפלומטית מערבית הייתי חייבת להישמע לכללים במלוא חומרתם.
"השנה שוב הייתי שם, וזה עולם אחר. במקום הפרדה ונוקשות, הרבה נשים בכל מקום, כיסויי הראש שלהן חצי פתוחים, רואים את הבגדים מתחת לעבאיה. ועוד משהו: שומעים מוזיקה, מקיימים פסטיבלים! זו מהפכה של ממש כי לפני כן, במשך 40 שנה, המוזיקה היתה מחוץ לתחום במקומות ציבוריים. ברור שאלה שינויים קלים לביצוע, ולצד זאת ברור שיבואו שינויים נוספים, שיהיו קשים הרבה יותר".
מה שנתפס בסעודיה כחדש ומרענן הוא מציאות חיים משכבר הימים באיחוד האמירויות השכנה. "באיחוד האמירויות קיימת אווירה מסבירת פנים של קבלה ושל סקרנות", מספרת ליף, "הם מעריצים את הדינמיות של הכלכלה הישראלית. הם בונים מודל ייחודי של מדינה, ששונה מהמודל האמריקני או הישראלי, ושונה באותה מידה ממודל מצרי. חבל שלא ניתן להעתיק אותו למדינות ערב אחרות, בכל זאת התמהיל של הרבה עושר ומעט אוכלוסייה נדיר ביותר בעולם הערבי. אפילו שש מדינות המפרץ שונות מאוד ביניהן, וערב הסעודית היא המסתורית מכולן".
לזכור איך הכל התחיל
במהלך קריירה בת יותר משלושה עשורים במחלקת המדינה, שירתה ליף בנציגויות אמריקניות שונות ברחבי העולם: פורט־או־פרנס, קהיר, רומא, סרייבו, פריז, תוניס וגם ירושלים. תפקידיה הבכירים יותר היו קשורים כולם למזרח התיכון, כשבין היתר היא ניהלה את צוות השיקום האמריקני בבצרה העיראקית, ואחר כך היתה אחראית למדור עיראק ולמדור חצי האי ערב במחלקת המדינה.
בין השנים 2006 ו־2008 ניהלה את המשרד לעניינים איראניים ואחרי הפרישה משירות החוץ השתלבה במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. מכון מחקר זה, שנוסד ב־1985 ונהנה ממעמד יוקרתי בשל קרבתו לקובעי המדיניות, מהווה תחנה טבעית עבור בכירים בדימוס בעלי רקורד מזרח־תיכוני ומתמקד בסוגיות כלליות של מדיניות ארה"ב בעולם הערבי, וביחסי מדינות ערב וישראל.
הנשיא טראמפ // צילום: אי.פי
ליף, שהגיעה לישראל להשתתף בכנס הבינלאומי ה־13 של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתל אביב, לא יכלה שלא להתייחס גם לשינויים במדיניות ארה"ב. הכנס אמנם נשא את הכותרת "הערכה אסטרטגית לישראל 2020 - מבט אל העשור הבא", אך שיחת היום בו נסבה מטבע הדברים סביב תוכנית המאה וסיכוייה.
"לתוכנית המאה קוראים לפעמים תוכנית, ולפעמים חזון, ובעיניי המילה חזון היא המתאימה להגדיר אותה", אומרת ליף, "זו לא ממש עסקה משום שלא מדובר בתוצאה של משא ומתן בין הצדדים, ולא ממש תוכנית משום שלא ברור מה אמור לקרות בשלב הבא, אחרי שטראמפ הכריז עליה. משבחי התוכנית מציינים שהיא מפורטת מאוד, וזה נכון - אלא שהיא כה מפורטת שהדבר מרמז שאין צורך במו"מ, אפילו בנושאים רגישים כמו הריבונות על המקומות הקדושים.
"נכון, אף אחד חוץ מהפלשתינים לא הגיב בדחייה מוחלטת, וזה חשוב ביותר. יתרה מזאת, ממשלות ערביות לא ניסו לגייס את דעת הקהל מבית נגד התוכנית, או נגד ארה"ב וישראל, כפי שנהגו לעשות תמיד בשנות ה־70 או אפילו בשנות ה־90. רבות מהן אף הודו לנשיא טראמפ ולארה"ב על המאמץ, אך שימו לב שהן לא הודו על התוצאה, בין היתר מכיוון שעדיין אין שום תוצאה".
רוב הישראלים כבר רואים את התוצאה, אפילו בכך שטראמפ אמר בגלוי לערבים את מה שנשיאים קודמים הצניעו: לא ישראל אשמה בסכסוך אלא סירובכם עוד מ־1948 לקבל את קיומה.
"אני מסכימה שחשוב להגיד את האמת ולהזכיר כיצד ומדוע הכל התחיל. מצד שני, ארה"ב או כל מדינה אחרת לא יכולה לתת לישראל את מה שסיום הסכסוך ייתן לה. ארה"ב יכולה להכיר בריבונות ישראל על ירושלים או על יישובים ביו"ש, אך כיצד זה ישפיע על התנאים הכלליים באזור שמגדירים את צורכי הביטחון של ישראל?
"צורכי הביטחון של ישראל, להבנתי, מושפעים מהתמשכות הסכסוך עם הפלשתינים ומהמצב הכללי במזרח התיכון שמתאפיין במלחמות ובעימותים. שום הכרה אמריקנית לא נותנת מענה לכך. אני שואלת את עצמי מה הישראלים רוצים להשיג, הן מהפלשתינים, והן ממדינות האזור. ולעניות דעתי, התשובה היא שילוב מלא של ישראל באזור, לרבות הכרה פורמלית במדינת ישראל מצד מדינות ערב, כי הרי זה מה שיבטיח את צורכי הביטחון".
הכרה פורמלית ויחסים דיפלומטיים מלאים עם מרבית מדינות ערב הם יעד מציאותי לחמש השנים הקרובות?
"בהחלט כן. אבל צריך להבין שצעד מעין זה מצד שליטים ערבים נושא בחובו סיכון עבורם, ואת הסיכון הם ישקלו מול הרווח הפוטנציאלי. לבקש מהם להכיר בישראל, כשאין אפילו שיחות ישירות בין ישראל לפלשתינים, זה לצפות מהם להסתכן בלי להרוויח. במובן זה נוח להם המצב הנוכחי, שבו יש קשרים שקטים עם ישראל, יש שיתופי פעולה שאינם גלויים המשרתים אותם היטב. מדוע שייצאו מול הציבור שלהם ומול אהדתו כלפי הפלשתינים? התוצאה היא שמדינות ערב פשוט רוצות לראות מו"מ כלשהו בין ישראל לפלשתינים, ופחות משנה אם זה יהיה על בסיס תוכנית טראמפ או על בסיס אחר".
אולי גם האהדה הזאת לפלשתינים שהזכרת היא קלישאה שחוקה שאבד עליה כלח?
"יש כמובן שינוי ניכר לעין, הדברים אינם כפי שהיו לפני 20 שנה. האוכלוסייה במצרים ובירדן, ובעצם גם במדינות ערב אחרות, עסוקה בעיקר בעצמה, ברווחתה, בלחם והחמאה שאין לה. אבל הסוגיה הפלשתינית גם בימים אלה מנוצלת על ידי גורמים שונים בחברות הערביות, ולא בהכרח על ידי גורמי ממשל.
"שחקנים לא־מדינתיים קיצוניים, דוגמת אל־קאעידה ודאעש, עושים בה שימוש. האיראנים מנסים לגייס באמצעותה תמיכה. הפלשתינים אינם בראש מעייני הערבים, אם כי תמיד יהיו כאלה שיפמפמו את הנושא. ככלל, המזרח התיכון מצוי בחוסר סדר מוחלט, יש קווי שבר בכל מקום. מסגרות כלל־ערביות שנהגו לקבוע את הטון - הליגה הערבית ומועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ - בקושי מתפקדות. האם היעדר מנהיגות שכזו זה טוב או רע? תלוי איך מסתכלים על זה.
"מחד, אם מדינה אחת תנרמל את יחסיה עם ישראל, האחרות כבר לא יכולות לנדות אותה, כפי שעשו למצרים. מאידך, מדינה מתונה אחת לא מסוגלת לסחוף אחריה אחרות".
המשקולת של העולם הערבי
ליף מתקשה לקבוע האם הזמן עובד לטובת ישראל בתחום המדיני מול הפלשתינים, ובוחרת להתייחס לכך בהרהור שבסופו סימן שאלה: "האם אפשר להמשיך עוד 20 או 30 שנה בלי להגיע להסדר בר קיימא המקובל על אוכלוסייה ערבית הולכת וגדלה?"
ניסיון השנים האחרונות מלמד שדווקא אפשר: ישראל בזמן הזה התחזקה פלאים, ואילו הפלשתינים ותומכיהם נחלשו.
"זה לא נימוק משכנע בעיניי. אני מתבססת על מה שבכירים לשעבר במערכת הביטחון הישראלית אומרים - מצב כזה של לא שלום ולא מלחמה אינו אופטימלי. קשה להחזיק לעד אוכלוסייה פלשתינית של מיליוני איש שלא מרוצה ממצבה".
את הישראלים כבר ביקשו לפתות בחזון "החומוס בדמשק". כאן היתרון הגדול של תוכנית טראמפ: אם עד כה ישראל נדרשה לוותר על נכסים וזכויות מהותיים תמורת מילים, כעת ישראל זוכה מייד בנכסים ובהכרה בזכויות על הארץ.
"אבל מה הנתיב לעתיד טוב יותר? אמנם עברתם כברת דרך משמעותית, והמצב הנוכחי עדיף לעומת מצבי מלחמה שקדמו לו, אך בעיות הביטחון השוטף של ישראל טרם נפתרו, ושלום פורמלי עם רוב מדינות ערב טרם הושג. גם אם יש שקט בשטחים, הוא לא ערובה מפני אינתיפאדה שלישית".
ליף סבורה שאת התמורות בעולם הערבי מוביל שילוב של המהפכה הדמוגרפית ומהפכת האינטרנט: "צפויים שינויים גדולים, ולדעתי אפילו סקרי דעת הקהל שנערכים בעולם הערבי (בין השאר על ידי המכון שבו אני עובדת) מגלים רק טפח".
אם העתיד לוט בערפל, לגבי ההווה לליף יש הבחנות נחרצות יותר. "הממשלים הערביים ומערכות החינוך המיושנות הם האשמים הבלעדיים בכך שהעולם הערבי נשאר מאחור", היא קובעת. "המשקולת הזאת מאיטה התפתחות אפילו במדינות המפרץ העשירות, שבהן מבינים שלא כדאי להתבסס רק על מרבצי נפט וגז, אבל מתקשים לפתח כלכלת ידע של המאה ה־21 על יסוד החינוך הישן.
קשה לייבא את התפיסות המודרניות מבחוץ, כל עוד הממשל נותר נטול שקיפות ואוטוריטרי, ויעידו על כך הסעודים. אם מבינים היכן שורשי הבעיה, מבינים גם שלא ניתן לרפא אותה מבחוץ, ולא משנה כמה סיוע חיצוני יוענק למדינות האלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו