מומנטום הוא דבר הפכפך. יותר משהליכוד צובר תאוצה, כחול לבן הולכת ומאבדת את זה. המסר של נתניהו, שלבני גנץ אין יכולת להרכיב ממשלה ללא תמיכה מהרשימה הערבית המשותפת, כנראה עבד. כמו פרס יחלק את ירושלים גרסת 2020. הוא הותיר את הצד השני ללא מענה וללא יכולת להתגונן.
אמנם נכון להיום אין שום סקר שמעניק לגוש הימין 61 מנדטים. גם כשהמגמה התהפכה ומפלגת השלטון חזרה להוביל, לנתניהו אין יכולת אמיתית להרכיב ממשלה בנתונים אלה. אבל בליכוד משוכנעים שעוד חזון למועד, ושהיפוך המגמה יביא איתו גם לרוב הקואליציוני הדרוש.
לא רק המסר הבלתי פוסק על שיתוף הפעולה הצפוי בין גנץ לרשימה המשותפת הביא לעליית הליכוד בסקרים, אלא גם הופעותיו האינטנסיביות של נתניהו בכנסים ברחבי הארץ. שלושה ולעיתים ארבעה אירועים בערב. הנוכחות המאסיבית הזאת מעלה את סף הגירוי של הליכודניקים לבוא הפעם ולהצביע, ולהביא אחרי שנה סוף־סוף להכרעה.
בימים הבודדים שנותרו עד פתיחת הקלפיות יגביר נתניהו את הקצב, ויעשה מה שעשה עד כה, רק בעצימות גבוהה יותר. את השאלה כיצד גנץ ירכיב ממשלה ללא המשותפת ימשיך להדהד באוזניהם של אנשי הימין, יוסיף ללעוג לו על סירובו להתייצב מולו לעימות, וגם יפמפם את פרשת הממד החמישי וההקלטות החסויות של גבי אשכנזי ואביחי מנדלבליט. בסקרים שהוא מקבל בימים האחרונים, גוש הימין נמצא כבר על 59 מנדטים, ולדעתו המשך פעילות השטח עד הבחירות וביום הבחירות עצמו יביא את שני המנדטים החסרים.
זה, יחד עם ניסיונות אחרונים לשכנע את בוחרי עוצמה יהודית לנטוש את מפלגתם שלא עוברת את אחוז החסימה ולבחור באחת מרשימות הימין האחרות. עד השבוע האחרון נתניהו התעלם מעוצמה. בימים הבאים יפעיל מכבש לחצים על רבנים ופעילים שיצילו את עשרות אלפי הקולות שמבחינתו ילכו לפח, על ידי הצבעה למפלגה אחרת שכן עוברת.
אבל מתחת לפני השטח נראה שהיורה הרותחת כבר מבעבעת. המומנטום בימין לא נוגע רק למסרים הגלויים של נתניהו והליכוד, אלא גם לאלה החבויים. לתחושת הנרדפות ששוב צפה ועולה מעל פני השטח, שהפעם זו לא רק התקשורת והשמאל, אלא גם מערכת המשפט. מהפרקליטות ועד בג"ץ. שנס המלחמה בשחיתות שהרימה כחול לבן התעופף לגבהים רמים מדי.
שהפסילה האישית שלהם את נתניהו פוסלת למעשה מחנה שלם שתומך בו. זה לא רק הליכוד, אלא זה גם ש"ס, יהדות התורה ואפילו ימינה. כולם שמו בתמונת הקמפיין שלהם את נתניהו, ולא תמיד זה מאהבת האיש. אלא מאהבת המצביעים שלהם אותו. מההבנה שנתניהו מייצג משהו שעשוי להיות גדול אפילו ממנו. מלחמת מאסף באלה המנסים, לדעת מחנה הימין, לכפות את שלטון הפקידים והמשפטנים, אלה שלא חדלו גם במערכת בחירות זו מלנסות להשליט את דעתם מתוך התנשאות וניתוק מדהים מרחשי לב ציבור גדול במדינה.
גנץ, שמודיע שאינו פוסל את הליכוד אלא את נתניהו אישית, נחשב בעיני מחנה זה כמשתף פעולה עם רוחות אלה, מה שעשוי להתפרש כהתנשאות וניתוק שבמערכת בחירות זו, כך נראה, פוגעים בו. במקום לחבק את מצביעי הימין הרך שחנו אצלו, הוא מגרש אותם.
מבחינת נתניהו, הדרישה מגבי אשכנזי לחשוף את תמלילי שיחותיו עם אביחי מנדלבליט בזמן שהיה האחרון הפרקליט הצבאי הראשי בתקופת פרשת הרפז, היא להרוג שתי ציפורים במכה אחת. אשכנזי הוא חבר בכיר בקוקפיט של גנץ. מנדלבליט הופך בסיפור הזה לבעל ניגוד עניינים מובהק. לא רק בפרשת ההקלטות, אלא בפרשות נתניהו בכלל. נתניהו לא צריך לומר את זה בגלוי כדי שהמסר הזה יישמע היטב בכל נאומיו ברחבי הארץ ובראיונות שהוא מעניק בכלי התקשורת.
גם מתנגדיו הגדולים של ראש הממשלה ייאלצו להודות כי העובדה שאשכנזי מחזיק במידע על מנדלבליט שעשוי, על פי הפרסומים השונים, להביך אותו, כנראה לאלץ אותו להתפטר, ובוודאות לעצור את קידומו לשופט בית המשפט העליון שאליו הוא מכוון, מעמידה את היועמ"ש בעמדה של ניגוד עניינים מובהק בכל מה שקשור לטיפול בתיקי יריבו של אשכנזי, ומי שפגע בו כאשר סירב לקבל אותו לשורות הליכוד. זה אבסורדי כמעט כמו להפוך את יאיר לפיד לעד תביעה במשפט ראש הממשלה.
נתניהו מתנהל בקמפיין הנוכחי כבקרב חייו. רץ ומתרוצץ, נלחם באינספור זירות במקביל, ומלא באנרגיות שגורמות לא מעט השתאות בקרב בכירי הליכוד ואפילו בסביבתו הקרובה. נתניהו כבר לא צעיר. גנץ, לצורך השוואה, צעיר ממנו בעשר שנים, ומתקשה לעמוד בקצב. הוא אינו ראש ממשלה ואפילו לא שר - תפקידו היחיד, מלבד היותו חבר כנסת בתקופת פגרה, הוא להיות ראש מפלגה ומועמד בבחירות. הקמפיין הוא כל יומו. המקום היחיד שבו הוא פועל הוא מערכת הבחירות. נתניהו, לעומתו, מלבד מערכת הבחירות, מנהל את המדינה. נזעק להתייעצויות ביטחוניות, אירועים רשמיים, ישיבות ממשלה וועדות שרים. ועדיין.
מסמרים ונוצות
גם גנץ נמצא בקרב חייו בבחירות אלו. הפסד מבחינתו הוא לא רק הפסד בבחירות אלא סיום עגום להרפתקה פוליטית שהטילה עליו כתמים רבים והותירה אותו חבול ומצולק אחרי שנה של קרב התשה שלא נגמר. מעמדו בתוך כחול לבן רעוע משחושבים. אם בשתי מערכות הבחירות האחרונות עמדו חבריו לצמרת הרשימה מאחוריו וניהלו יחד איתו את הקמפיין, הרי כעת, כשנטשו את הזירה והותירו אותו לבדו, לא תהיה חלוקה בנטל הכישלון.
הכל יוטל על כתפיו, כולל הדרישה לפנות את מקומו לקרב ההנהגה שצפוי להגיע בין יאיר לפיד וגבי אשכנזי. אם זה מה שיקרה, תהיה זו הכניסה לפוליטיקה האומללה בהיסטוריה. שנה של מאבקים, התמודדות עם הכפשות ותדמית שהדביק לו הליכוד, של מי שלא מצליח לחבר שני משפטים לרעיון קוהרנטי אחד - והכל עבור כלום ושום דבר.
על מנת לחלץ את עורו ולמנוע את הדחתו מצמרת כחול לבן, זקוק גנץ כמובן לניצחון, אולם אם זה בהישג יד עליו לפחות לנסות לחזור להיות המפלגה הגדולה ביותר.
הדילמה של כחול לבן ברורה: למקסם את הסיכוי לניצחון עובר דרך פנייה לימין. אלא שאז קולות מהשמאל עשויים לזלוג לרשימות שמשמאל: העבודה־גשר־מרצ והרשימה המשותפת. מנגד, פנייה שמאלה עשויה להביא מנדטים משמאל ולהגדיל את כחול לבן, אולם במקביל להבריח מצביעים ימינה ולהקטין את הגוש, ואיתו את הסיכויים להרכיב ממשלה.
לפי שעה נראה כי הבחירה היא ללכת על השמאל. בכל הכוח. מבחינת ראשי כחול לבן, הסיבה היחידה שהעבודה התחברה עם מרצ היא כדי שהם, כחול לבן, יוכלו לשתות את המנדטים שלהם בלי הפרעה ובלי חשש שייפלו תחת אחוז החסימה.
גם פה הדברים לא עובדים לכחול לבן כמו שצריך. מאז החל הקמפיין האגרסיבי נגד הצבעה לעבודה־גשר־מרצ, מפלגתו של עמיר פרץ רק הולכת וגדלה ואילו כחול לבן ממשיכה להצטמק. בשמאל, מתברר, לא אוהבים את המתקפות האלה בתוך הגוש, ולא מאמינים שהמפלגה הגדולה היא הדבר החשוב, אלא הגוש שהולך איתה. אם הליכוד יעבור במנדט אחד את כחול לבן הלכה המדינה, טוען קמפיין המפלגה בשבוע האחרון, אבל המצביעים ממשיכים לנטוש. נכון לעכשיו, כך נראה, יו"ר העבודה מצליח לעמוד בפרץ.
הבעיה המרכזית של העבודה־גשר־מרצ היתה ונשארה התמיכה האוטומטית שלה בבני גנץ וכחול לבן. גם הצעות אסטרטגיות להפוך עצמם ללשון מאזניים, לרמוז שייתכן שישקלו ישיבה עם נתניהו וליהנות מחיזורים מתמשכים מצד גנץ ואנשיו על מנת לא לאבד את תמיכתם, נדחו על הסף בידי פרץ, שממשיך להתעקש שלא יישב עם נתניהו בשום מצב.
מקורבי פרץ אמרו השבוע כי לאור המתקפות של כחול לבן על העבודה־גשר־מרצ, יפסיקו לראות בגנץ שותף פוליטי, ולמרות שייהנה מתמיכתם בהמלצות לנשיא ובהרכבת ממשלה, אם וכאשר, לא יעשו לו חיים קלים אם ינהל עימם מו"מ קואליציוני.
בנט נוצר אש
כשנכנס נפתלי בנט לפוליטיקה ב־2013, הבין יו"ר הבית היהודי אז כי הדרך להצלחה עוברת בהתכתשות בלתי פוסקת עם נתניהו. זו הדרך לזכות בתמיכת כלי התקשורת הגדולים, ועל הדרך לא יזיק גם לנפח את האגו של אנשי הציונות הדתית, הרואים את מנהיגם כבעל שיעור קומה, כזה הקורא תיגר ללא מורא על הנהגתו של ראש הממשלה ומנהיג מפלגת השלטון, ומתאגר אותו.
בן גביר. בנט החליט להתעלם מעוצמה יהודית // צילום: אורן בן חקון
אולם העיתים השתנו מאז. בנט הגיע להחלטה אסטרטגית כי לא משנה כמה נתניהו יתקוף אותו - הוא לא נגרר לעימות איתו. בניגוד לעבר, עימות כזה עשוי להבריח ממנו מצביעים ולא להפך.
אבל משום מה החליט נתניהו דווקא בישורת האחרונה שלפני פתיחת הקלפיות להתכתש לא רק עם בנט אלא עם הציונות הדתית כולה. בכנס ירושלים של העיתון הדתי "בשבע" תקף נתניהו את ראשי המתנחלים, את השר בנט ואת אנשי הציונות הדתית בכלל. רבים מהנוכחים השתוממו. אבל אחרים הבינו.
לא מעט מאמרים בשנה האחרונה נכתבו על ידי כתבי הקבוצה, ובהם נטען כי על הציונות הדתית לנטוש את התמיכה האוטומטית בנתניהו ולשקול לתמוך בבני גנץ אם שוב לא תהיה הכרעה בבחירות.
בניגוד לנתניהו, ההחלטה שקיבל בנט בנוגע לעוצמה יהודית היא התעלמות. לדעתו, ההתעסקות עם בן גביר וחבריו רק מאדירה את שמם, תורמת לכניסתם לשיח ובפועל במקום להקטין את מספר המצביעים שלהם, הוא רק יגדל. גם התקשורת, המשרתת לטענתו את השמאל, דואגת לעודף כיסוי לאנשי עוצמה יהודית, כאשר בן גביר מוזמן לפאנלים ולראיונות וזוכה לסיקור רחב בהרבה מכפי כוחו האמיתי, והכל כדי להחליש את גוש הימין. לכן הוא גם סבור שנתניהו טועה כשהוא מתייחס אליו ותוקף אותו.
ועדיין, הנעלם הגדול ביותר בבחירות אלו הוא מידת ההשתתפות ואחוזי ההצבעה שיהיו ביום שני הקרוב. בפעם הקודמת - בבחירות ספטמבר - שררה הערכה כללית כי אחוזי ההצבעה יהיו נמוכים במיוחד. בכל זאת, סיבוב שני בתוך כמה חודשים. זה נגמר עם אחוזים גדולים מהצפוי, אבל מי חשב שתהיה עוד פעם בתוך כמה חודשים. הפעם, סיבוב שלישי, איש כבר לא מוכן להמר. גם לא לקחת סיכון. פעילות השטח בשבוע הבא תהיה בשיאה. רק מי שיתגלה כיעיל ביותר יוכל לעלות על הפודיום ולשאת את נאום הניצחון במטהו ביום שני בלילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו