תחשבו בגדול

לקראת הבחירות השלישיות ברצף שנציין השבוע, בואו נעשה את זה פשוט.

הדמוקרטיה הישראלית, שהיתה חסונה ובועטת, היא היום חלשה ומאוימת. הבחירות הרביעיות, שעליהן מדברים בחצי חיוך הפוליטיקאים והפרשנים כאילו הן כבר כאן, אינן עוד אירוע זניח בלוח השנה, אלא סימן שאנחנו מרחק קצר מאוד משלטון דמו־טוטליטרי, שעלול לעלות אם הדמוקרטיה לא תתעשת ותיתן שלטון יציב ומתפקד לכמה שנים טובות.

ואני, אחרון הפרשנים, אומר כך: בבחירות האלה אין מקום להתייפייפות ולאמירת "אני לא מצביע אסטרטגי". בבחירות האלה חייבים הכרעה, לכאן או לכאן. כמעט לא משנה לאן, העיקר שתוקם ממשלה.

לכן, בעיניי, חייב כל בוחר להחליט בפשטות. אם רוצה שנתניהו יהיה ראש הממשלה, על כל היתרונות העצומים שיש בזה ועל כל הקשיים המהותיים שזה מביא, יצביע מחל. לא בנט ולא ש"ס, לא בן גביר ולא ליצמן. רק מחל. ואם רוצה כבוד הבוחר/ת שביבי יסיים את כהונתו ויפנה את מקומו לגנץ, שלא ברור מה הוא יודע לעשות אבל ברור שהוא אינו ביבי, יצביע כחול לבן. לא העבודה־גשר־מרצ, לא ליברמן, ואפילו לא המשותפת.

אין לנו זמן לשטויות, אין פנאי לדקויות. הבחירות האלה הן על דבר אחד בלבד: ביבי או לא ביבי, והתשובה חייבת להיות מובהקת. לא ייתכן להצביע כפי שהצבענו בבחירות הקודמות ושתתקבל תוצאה אחרת. חייבים לעשות ויתורים, אפילו כואבים, רק שנדע כבר אם רוב העם מעוניין בהמשך כהונתו של בנימין, או מעוניין להחליפו בבני. 

לא ייתכן שעם פרסום התוצאות, ביום שני בערב, יתחיל שוב הוויכוח המעייף אם גודל המפלגה הוא הקובע או גודל הגוש. לא אפשרי ששוב יתחילו משאים ומתנים לפירוק גושים לחלקיקיהם תמורת אתננים דמיוניים ומושחתים. בבחירות האלו אנחנו, האזרחים, יכולים להוביל במקום להיות מובלים, להנהיג במקום להיות מונהגים. צריך לארגן לעצמנו מציאות דו־מפלגתית ולו לפעם אחת, כדי להוציא את הג'יפון הישראלי מהבוץ.

ולבוחרים הערבים אני אומר: משעה שבל"ד בתוך המשותפת, כמה שתתחזקו, ככה תיחלשו. מבחינת הציבור היהודי, למעט כמה מבולבלים, הצבעה למשותפת היא הצבעה בעד רצח יהודים כמכשיר פוליטי. לכן ככל שהמשותפת תהיה גדולה, ככה תודרו יותר, תופלו יותר, תתרחקו יותר מהמקום הטבעי שלכם בתוך מערכות השלטון הישראליות. תתעלו, אני אומר, הצביעו ליכוד או כחול לבן, ותהיו חלק אמיתי מההצלחה הישראלית, ולא אאוטסיידרים שעומדים מבחוץ ומייחלים למותה.

ובעזרת השם, נקום בשלישי בבוקר למציאות חדשה, שבה יש מנצח ויש מפסיד, ונהיה כבר מאחורי הפרק המביך הזה בתולדותינו, ונוכל שוב להיפרד למפלגות זעירות ולרסיסי תנועות. 

ביום שני תחשבו בגדול. בהצלחה עם זה.

מכוערים

הייתי בהצגה "אישל ורומנצקה", של חנוך לוין. דרור קרן הנהדר סיפר את מילותיו הקשות של חנוך לוין, שבחר לו אישה לכתוב עליה, והיא כלילת הכיעור. שערה ופניה וגופה וריחה ומה לא. והוא מעמיק בכיעור החיצוני, והקהל צוחק, ואני מתכווץ, כי אני מבין שלצחוק על כיעורו של אדם זה כמו לצחוק על צבעו, על מוצאו, משקלו, נטייתו, מגבלתו.

יש לומר לזכותו של הדיבור התקין, שהצליח להפחית את הדיבור הפוגעני נגד הרבה מגזרים ותתי־קבוצות. ורק על מכוערים ומכוערות מותר לצחוק, מותר להפלות לרעה, ומותר להפלות לטובה יפים ויפות, שזה אותו הדבר, בעצם.

אם אתם אנשים לא יפים, אתם יודעים על מה אני מדבר. מחקרים מראים שכבר כתינוקות, המכוערים חווים קיפוח. על פי המחקרים, הם יוצאים פחות מהבית ומוצגים פחות לראווה, בגלל בושת ההורים. זה ממשיך לאורך כל הילדות - יחס מפלה מצד מטפלות, גננות, מורות, מדריכים, וכמובן, ילדים אחרים.

פעם שלישית גלידה? // צילום: לירון מולדובן

היום, בעידן האינסטגרם, המצב גרוע פי מיליון. ילדים לא יפים מוחרמים ומודרים מחברת הילדים, וגם בוגר לא יפה הוא מטרה לפגיעה ללא סיבה על בסיס קבוע. על פי המחקר, מכוערים מרוויחים פחות, מתקבלים פחות לעבודות, ובמיוחד למקצועות שבהם כביכול נדרשת הופעה נאה, ואפילו חיים פחות, כי המטפלים הרפואיים פחות שמחים לתת להם את מיטבם.

המכוערים סובלים מיחס גזעני, שמופנה כלפי משהו שאדם לא יכול לעשות דבר לגביו, הגנים שלו. קבוצות אחרות שמקבלות יחס כזה מקימות קול צעקה, וזה עוזר לפעמים. אבל האנשים האלה אינם מאוגדים, למרות שהם קבוצה עצומה באוכלוסייה. אז הם סופגים ושותקים.

לבטל אדם בגלל המראה שלו זו שנאת חינם בתמצותה. השאלה עכשיו היא האם העולם בשל לשלב הבא, ביטול המילה "מכוער/ת" לתיאור בני אדם, או שלסווג על פי מראה יישאר לנצח הבילוי המועדף על אנשים? מתי נעבור שלב באבולוציה ונעניק תגמול על נשמה טובה, ולא על סימטריה מושלמת? מי ימציא כבר את האפליקציה שמצלמת נשמות?

כינים

אם יש דבר אחד שאני ממש לא סובל בלהיות הורה, זה הטקס הדו־שבועי להוצאת הכינים מראשי הילדות. בכל כמה ימים מתרחש אירוע קבוע, שבו המתגרדת יושבת חפופת שיער מול הטלוויזיה, אשתי או אני יושבים מאחוריה עם המסרק המיוחד, ואנחנו מעבירים אותו הלוך ושוב, כשאחרי כל חריש יוצא המסרק ומתוכו מוצאות כינים חיות, גדולות וקטנות, מטילות ונערות, ביצים וקליפות, ומוצאות את התחנה האחרונה שלהן בגלגול הזה.

מה מאוסה המלאכה הזאת של פלייה וקטילה, כמה מגעילה, ורק הדבר שאני מדמיין באופן קבוע, שהכינה היא גלגולו של לוחם דאעש שעלה באש השמיימה ושב כדי לתקן את נשמתו המעוקמת בתור בריית האל הנחותה ביותר, מצליח לאפשר לי להמשיך בעבודה.

כשאני מסתכל איך העולם מטפל בקורונה, אני מתמלא קנאה מעקצצת. כל המסיכות והבידודים והביטולים וההסגרים ופיתוח החיסונים. העולם אומר: יעלה כמה שיעלה, את זה אני מחסל כאן ועכשיו. ואני שואל את עצמי: למה לא לנהוג כך גם עם הכינים? למה כל העולם לא מתגייס באיזה סוף שבוע להתנפל כאיש אחד על האויב הזה מבית, עם אסטרטגיה ומיטב כוח האדם, ולחסל את הבעיה הזאת שמציקה לאדם עוד מהזמן שהיה יושב מערות? איך יכול להיות שכבר מתכננים הקמת מושבה על מאדים, ועדיין לא פתרו את הקמת מושבות הכינים על הראש של הילדות?

מדי פעם מוכרז פתרון מסחרי חדש לבעיה. את כולם אני פוגש בשבתי על כס מנחה תוכנית הבוקר. את כולם אני מנסה בבית על שני בתי הגידול שאני מגדל. הציפיות תמיד בשמיים, והתוצאות עמוק באדמה. לא משנה מה מבטיחה השיטה החדשה - חשמול, הרעלה, עיקור, חרם חברתי - בסוף כמה כינים חסונות שורדות את ההליך החדש, מפתחות לו חיסון טבעי ומקימות מחדש, בתוך שעה וחצי, את המושבה שזה עתה נהרסה, רק חזקה יותר, לוחמנית יותר, ולא מתכננת לעבור לשום מקום.

איך מדבירים היום תות? מפזרים חיפושיות שאוכלות את הכנימות. ביו־תות. אז אולי צריך לפתח במעבדה גם חיפושיות ראש, ביו־כינה: משחררים בבוקר חמש כאלה על הראש - בערב אין שום כינה. אוספים את החיפושיות ושומרים לשימוש הבא. 

ואולי כינים הן פשוט הדרך של היקום להגיד לנו: חברים, הרבה דברים אפשר לעשות אונליין, הרבה בעיות אפשר לפתור בעזרת קניות, פחמימות או אפליקציות, אבל הכינים - בהן אין לכם ברירה אלא לטפל בעצמכם.

יאללה, אכלתי לכם את הראש. שתהיה שבת שלום.

avrigilad@gmail.com

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו