טומי וירינחה (Tommy Wieringa) היה בן 11 כשאמו נטשה אותו. היא עזבה את הבית ולקחה עימה את אחיותיו, את הריהוט ואפילו את התרנגולת, אך לא את טומי הקטן, שנותר מאחור. הוא עבר לגור עם אביו בחוות רפאים רחוקה בהולנד על גבול גרמניה, ובכל יום נסע ארבע שעות מביתו לבית הספר ובחזרה. הבדידות היתה לו בת לוויה קבועה, והיא אפפה את חייו. לימים, כשהפך לסופר, הבדידות נותרה הנושא המרכזי בספריו, והכתיבה - המפלט ממנה.
שנה לפני גירושי הוריו, חזר וירינחה להולנד עם משפחתו מהאי ארובה שבקריביים, שם בילה את רוב ילדותו. החוויה הקשה של ההגירה להולנד, שנמשכה בחוויות הקשות אף יותר של נטישת האם ומעבר מגורים נוסף, טלטלו את חייו כילד. כדרך להתמודד עם הקשיים החל לכתוב יומן אישי, שכלל, לדבריו, "הרבה התבכיינות ותלונות, ללא שום כישרון. אם את שואלת אותי", הוא אומר בראיון ל"ישראל היום". "הכתיבה עזרה לי לשחזר חוויות עצובות ולעבד אותן. שום דבר אינו חסר תועלת אם אתה כותב עליו - זה אחד השיעורים הראשונים שהכתיבה לימדה אותי".
היומן היה אבן הדרך הראשונה במסלול להפיכת וירינחה לסופר. בערך באותה תקופה הוא מצא מטבע וזנב עיפרון זה לצד זה ברכבת. בעיניו, הוא מספר, היה זה סימן לכך שהוא עתיד להיות סופר שיוכל להתפרנס מכתיבתו, ואכן כך היה. הוא עדיין שומר את החפצים הללו בתצוגה בשידה בביתו, עם חפצים נוספים שאסף במסעותיו.
זיקנה במגרש הרוגבי
וירינחה, 52, נשוי ואב לשתיים, מתגורר כיום ליד אמסטרדם. את ספרו הראשון פרסם בגיל 27, אבל פריצת הדרך שלו הגיעה לאחר הוצאת ספרו הרביעי, "ג'ו ספידבוט" (שראה אור בעברית בהוצאת מחברות לספרות בשנת 2009) - רב־מכר שנמכר ב־300 אלף עותקים בהולנד וראה אור במדינות רבות. ספריו זכו בפרסים יוקרתיים, ובהם פרס ליבריס שנחשב ל"בוקר ההולנדי", והוא אף היה מועמד לפרס מאן בוקר.
לדבריו, הוא מושפע בכתיבתו מג'יימס סולטר האמריקני ומאיסאק באבל הרוסי. שניהם, אגב, יהודים. סגנונו ישיר, אמיץ וחריף, וספריו נעים בין ז'אנרים שונים (רומן חניכה, נובלות, מותחן) שלתוכם נמסך קורטוב של ריאליזם מאגי, ששאב כנראה משנותיו המוקדמות בקריביים.
הראיון עם וירינחה נערך לרגל צאת ספרו ״רעיה צעירה ויפה״ בעברית, בסדרה הקטנה של כתר, בתרגומה של אירית באומן. הרומן, שהגיע לרשימת רבי המכר בארץ ובעולם, עוסק בין השאר בבדידות ובהזדקנות. גיבורו, אדוורד, הוא מומחה בעל שם למחלות זיהומיות. לאחר שנים רבות של רווקות הוא נישא, בגיל 42, לרות הצעירה ממנו ב־15 שנה, ומביא עימה ילד לעולם. אלא שהזוגיות של אדוורד ורות הולכת ומידרדרת, ותהום נפערת ביניהם. גילו של הגיבור מהווה מכשלה עבור הזוגיות ומאיים עליה, וצעירותה ויופייה של אשתו הופכים לעונש, כפי שעולה מהקטע הבא:
״בערב, כשעמדו מול המראה בחדר האמבטיה, ראה אישה צעירה ואיש זקן. בגיל חמישים יש לכל אחד את הפרצוף שמגיע לו, אמר אורוול, אבל אדוורד היה משוכנע שרגע זה כבר הגיע בגיל ארבעים ושמונה. היו ימים שבהם הפנים העייפות שקם איתן נשארו איתו כל היום. הוא הבין שרות והוא נקלעו לדינמיקת גיל טראגית. היא התאימה את עצמה לגילו במקום לאופיו. כן, כך זה קרה: היא נעשתה מבוגרת מגילה בגללו, והוא נעשה מבוגר עוד יותר בגללה" (מתוך הספר).
"לדעתי", אומר וירינחה, "הזוג ברומן שלי אינו מתאים מההתחלה. הוא מבוגר יותר, עובדה שהוא מאוד מודע לה כשהם מצחצחים שיניים מול המראה בחדר האמבטיה בלילה. הוא רואה איש מבוגר ואישה צעירה. בגלל גילה הצעיר ויופייה, הוא סובל מתהליך ההזדקנות שלו. היא כבר לא מהווה עבורו 'פרס', אלא סיבה לסבלו. העצב של חיה גוססת".
אז אתה טוען שמערכת יחסים כזו יכולה לעבוד, או לא?
"יום אחד, בעת הקראה לפני קהל, אישה צעירה ויפה ניגשה אלי ושאלה 'מדוע אתה כל כך פסימי לגבי יחסים בין גברים מבוגרים לנשים צעירות?' 'אני לא', השבתי. שיקרתי".
אדוורד, הגיבור בספרך, מאוד מוטרד מהזדקנות. זה מטריד גם אותך?
"בעיקר במגרש הרוגבי אני מאוד מודע לגיל שלי - אני לא מהיר כפי שהייתי לפני 20 שנה, אפילו לא חצי מכך. אבל אני מודה על מזלי הטוב, מאחר שאני עדיין מתחרה כל יום ראשון. זה משחק מדהים. יצטרכו לגרור אותי אל מחוץ למגרש לפני שאפרוש".
אתה סבור שבאופן כללי נישואים נידונים לסוף עצוב?
"ממש לא. אבל כפי שאמר ג'יימס סולטר - המנועים הגדולים של העולם הזה אינם פועלים על נאמנות זוגית".
"מתכון לאומללות"
את מלאכת הכתיבה הוא לוקח ברצינות, לדבריו. "רומן הוא כמו תזה או הנחה הטעונה הוכחה", לתפיסתו, ולכן הוא עורך תחקיר לפני כל ספר. את הכתיבה הוא מתחיל בחמש בבוקר, שעה פורייה, לדבריו, המתברכת בשקט ובשלווה, הרחק מהעולם ומתביעותיו. כשיזדקן, כך הוא אומר, אולי לא יכתוב עוד רומנים, מאחר שהם דורשים הרבה כוח. אולי יפנה לכתיבת מה שכינה הסופר היפני יאסונרי קאוובטה "סיפורי כף היד" (סיפורים קצרים)
בספר, האם מסורה לבנה על חשבון בעלה. מה היה החלק של אמך בגידולך?
"הדרך של אמי לגדל ילדים היתה של 'לסה פר' (מדיניות של אי־התערבות, ד"מ) אלגנטי. היא לא היתה נוכחת רוב הזמן, והשאירה את הגידול בעיקר לאחיותיי ולי. זה נתן לי את כל החופש והעצמאות שהייתי זקוק להם. זו מתנה שנויה במחלוקת, שאני עדיין מוקיר כיום".
בספר אתה אף דן בסבלם של בעלי חיים. האם אתה צמחוני, או תומך בצמחונות?
"אפילו לאחר שכתבתי את הספר הזה קשה לי להפוך לצמחוני. את הראגו המפורסם, שנקרא בטעות ספגטי בולונז, של מחברת ספרי הבישול מרסלה חזן - אי אפשר להכין עם סויה. אבל הפחתי את צריכת הבשר שלי באופן קיצוני. התחקיר לספר סיפק לי תובנות לגבי איך בעלי חיים חווים כאב וחרדה, בעיקר יונקים. המערכת הנוירולוגית שלהם דומה לשלנו. הם סובלים מאוד במשקים התעשייתיים. אף אדם שפוי לא צריך להסכים שבשר ייוצר באופן כזה".
אתה משתמש בהומור בספריך. מהו, לדעתך, תפקידו בספרות?
"הומור הוא בעיקר על אודות כאבם של אחרים - עבר, הווה ועתיד של כאב. אנחנו צוחקים על יומרות כוזבות, קצרים בתקשורת שמובילים לתוצאות טרגיות, ובסיפור הזה - הרומן הלא מאוזן בין גבר מבוגר לאישה צעירה בהרבה. זהו מתכון לאומללותם העתידית".
אז המסרים מספריך הם אנושיים נטו? רחוקים מאמירה אקטואלית קונקרטית?
"אני מנסה להתרחק ממסרים חד־ממדיים בעבודתי - מוסריים, פוליטיים או חברתיים. אני מעדיף לחקור סוגיות קיומיות. בכתיבה, סליחה על הקלישאה, אני מונע על ידי שאלות ולא על ידי תשובות".
