ואם האנשים הם לא מספיק בודדים - הנה נשלחות הוראות להוסיף עוד בידוד. ערי מערב אירופה סגורות ומסוגרות בשל סופה. אין חולף ברחוב. לא מכונית, לא רכבת, לא נפש אדם. נכון ליום שלישי, בבירות האירופיות מגיפים חלונות ומתבוננים ביד הטבע הפראית מתוך בית נעול. גם החוזרים מסין נשלחים לבידוד בבתים, לסגר מוצדק של שבועיים. למנוע מפגש בין אנשים שאולי נושאים קורונה ולא יודעים לבין אנשים שנושאים חרדה.
הרהרתי במצור שכזה, סגירת הדלת לאיזה שבועיים בשל קורונה או סופה, כשביתי הוא מבצרי, אין יוצא ואין בא, כשהדלת היא ריבוע קישוט באחד הקירות ואינה נפתחת. מה הייתי עושה בזמן הזה.
מן הסתם ארצה לכתוב שירה או פרוזה. בסוף זה ייגמר בכביסות: מי יודע, אולי אזכה לראות קרקעית סל כביסה ריקה. או שאקבל החלטה נחרצת לסדר סוף־סוף את התמונות במחשב. החלטה שתסתיים ברפרוש הפיד בכל כמה שניות. אנסה ללמד את עצמי לקלוע צמה סינית - סליחה על ה"סינית" בתקופה כה רגישה - ואחרי כמה ניסיונות מחורבנים - אף פעם לא הצטיינתי במוטוריקה עדינה - אניח לתפרחת המבולגנת שעלתה על ראשי ואלך לערוך מיון בארונות הבגדים. ייתכן שבמשך השבועיים הללו לא אסתרק כלל. גם לא אנסה להתיר את הקשרים שנוצרו מניסיונות הצמה הסינית האבודה.
איך ייראו שבועיים כאלה, בלי להתאפר לכבוד העולם, בלי להריח אנשים אחרים, בלי להרגיש את השמש או השמיים, בלי לחבק? אור הפלורוסנט בטוח משמין. בבית יותר רעבים. מן הסתם אוכל הרבה. אקרא הרבה. אתפלל. היי, זה מה שאני עושה בשבתות קרות וסוערות! שבתות כאלה, כמו השבת שעברה, כשכל יציאה החוצה היא טבילה בדלי של כפור. שבתות שבהן הפתחים סגורים. שבתות חורף שבהן גבולות עולמי הם גבולות הארנונה שאני משלמת לעיריית ירושלים.
מכיוון שתנועה בשבת אפשרית עבור אדם דתי רק בהליכה רגלית, שבת גשומה היא עוצר יציאות. סגר מרצון. כל הצירים חסומים. בידוד בלי קורונה. דלת בלי שימוש. יממה של לאכול, להתפלל, לאהוב. וארבעה ילדים על הראש - מילולית.
שבת חורפית מתחילה בהבטחה רומנטית: גשם דופק בחלון, נרות שבת דולקים, סיר חמין על הפלטה, מרק עוף, גרבי בית עבים. ליל שבת עובר בנחת. בשש וחצי אנחנו כבר אחרי הסעודה, הילדים משחקים במשחקי קופסה משל היו חניכי פנימייה בריטית, אני עם עיתונים, ובשמונה וחצי כל הבית ישן.
למחרת מתחיל המצור לקבל צורה של חמין שהקדיח. אחרי משחק הקופסה השני, הילדים מתחילים ללכת מכות. הטיפות על החלון - פחות רומנטיות. הן מעבות אדים דחוסים על הזגוגית הפנימית בריח של מקווה ומשקות את הטחב השחור מסביב לחלון. הצ'ולנט עדיין ריחני, אבל מהצד השני של גוף האדם. בדירה קטנה וצפופה שוהים אמא, ארבעה ילדים, ושעון קיר שעל פניו נראה תקול. למה הוא לא זז?
איור: בת-אל בן חורין
הוצאתי פאזלים של 500 חלקים ומעלה והלכתי לשטוף כלים. המים היו קרים. חיממתי את הידיים על הפלטה. בחלון המטבח ראיתי ציפור. התלבטתי אם ביכולתי לצאת לבית הכנסת. היה גשום וקר מכדי לצאת מהפיג'מה. הילדים נטשו את הפאזלים ועברו לביסקוויטים בשוקו. אני מבינה אותם. פאזל של אלף חלקים זה עונש מאסר בלי חנינה. מצאתי את עצמי שותה איתם ביסקוויטים ומסבירה להם שהנשמה היתרה של שבת זקוקה לקלוריות.
פיניתי את כוסות השוקו, הוצאתי משחק אסטרטגיה, החלפתי את המפה של אתמול, ערכתי שולחן לסעודת הצהריים, אספתי את הלגו מהרצפה, טאטאתי את הקורנפלקס שנשפך. השעה היתה עדיין שבע וחצי בבוקר.
ילדים דתיים גדלים על העובדה ששבת היא עונג מעין עולם הבא. שאסור לשאול מתי יוצאת השבת. או לתכנן, בעוד השבת נוכחת, מה לעשות כשהיא תצא. היא שבת המלכה ואסור להעליב אותה. אבל בשבתות נצורות כאלה, כשהבית כאילו מתכווץ על יושביו - אני שולחת בכל עשרה רגעים ילד אחר לוודא בלוח השנה מתי היא יוצאת ומטיילת בין שעוני הבית, לשאוב נחמה מזה שהכי ממהר.
טוב, הגזמתי קצת. זה לא שלא יכולנו לצאת לטיול או לתפילה בהפוגה בין הגשמים. יכולנו גם להתחפר כל אחד בשמיכתו ועם ספריו. בחרנו לשבת כולנו בסלון, על פומלה ובוטנים, עם שמיכות קלות על הכתפיים, ולשחק טאקי בחמישייה. בחרנו לצחוק על עצמנו בבדיחות שזר לא יבין. בחרתי להקריא להם עובדות מתוך ספר טריוויה וספר שיאי גינס וכה עשו חכמינו עד שכאב לי במיתרים. בחרתי לשמוע אותם. להתבונן בהם עושים גלגלון ועמידת נר. למשוך את צווארי סביב צווארם בחיבוק מלופף כמו בציור של קלימט.
***
נדמה שכל ארוחות השבת אצל המשפחות הדתיות דומות זו לזו, אך החילוניות - חילוניות כל אחת בדרכה. הנטייה הדתית להתקבץ בקהילות מוסיפה דבק לנורמות: שגרת מארחים־מתארחים עם החברים מבית הכנסת מגבשת סטנדרטים אחודים. כולם מציצים אל הזולת ומעתיקים.
ויש תחושת שווא של הפגת הבדידות כשיש לך משפחה או קהילה. אבל דווקא בתוך קהילה אפשר לחוש מיותמים יותר. בגלל הציפייה, בגלל המעטֶה, שלא תמיד יכול להתממש. ודווקא מי שיש לו ילדים קטנים יכול להרגיש גלמוד מאוד. ערירי אפילו. מכיוון שהם לוקחים ממך את האפשרות להתרועע עם בני גילך. שותים לך את זמן ההשראה עם עצמך. שבתות ארוכות הן בדרך כלל כר נפלא להשראה ולרעיונות. שבתות ארוכות עם ילדים קטנים הן פקק סתום בצנרת המוזה.
ואני, נשואה אבל גרה בנפרד מבעלי בשל אילוצי גידול הילדים, גם אני מתמודדת עם ציפייה לא ריאלית שמתרסקת על קרקע הבדידות בחלק מן השבתות. או כשאני נמצאת בבית־בעלי, מוסיפה בברכת המזון את "ברכת האורח" (אני אורחת בביתו) ומוצאת את עצמי מברכת את "בעל הבית, הוא ואשתו" (זאת אני!).
***
בחמש אחר הצהריים, אחרי שנגמרו הביסקוויטים, מוצו משחקי הקופסה, בחוץ עדיין היה כפור כלבים, השעון עדיין היה תקול, ונגמרו לי הרעיונות למצור - אמרתי להם: תשכבו על המזרנים, אמא עושה לכם מדיטציה.
בחיים לא עשיתי שום מדיטציה. בן־רגע המצאתי שיטה שלמה ("איך אתם לא מכירים, כל ילד מכיר"), שכוללת נשימות לתוך הבטן, איסור מוחלט לדבר ודמיון מודרך של ציפור גדולה שלוקחת אותם על כנפיה. בבית היה שקט מרגיע. שכבתי לידם על המזרן. דיברתי בלחש על הכוחות שיש בהם. ידעתי שיש בהם כוחות אדירים. ושהם אוהבים אלו את אלו. ובאותו רגע הייתי מוכנה למצור אינסופי איתם, בשבת חורפית או קיצית, רק לנשום את ריחו של הבית נשום ורגוע.
emilya@israelhayom.co.il