תקועים במיתוס

אנשים כמו היבא יזבק לא אמורים לשבת בבתי מחוקקים. לא אצלנו. לא בשום מקום בעולם. נשים או גברים שתפיסת העולם או העמדה הרגשית שלהם רוחשות חיבה מוזרה ואהדה עיקשת כלפי רוצחים - ובכן, טיפוסים שכאלה לא אמורים לחוקק. או להנהיג. או לשבת באחרונת התת־ועדות שעוסקות בענייני ציבור (גם לא בן גביר, אף שההתבטאויות שלו הרבה פחות חריפות). ייתכן שאין דרך לעצור קולות כאלה או למנוע מהם להפיץ את משנתם. אבל בכנסת?

והדברים האלה כל כך פשוטים ומובנים מאליהם עד שבאמת מתחשק להיכנס לראש של אחד מהשופטים הנכבדים שהכריעו אחרת ולבקש ממנו, בשיא הנימוס והכבוד, להניח לרגע את השפה המשפטית. לעבור לרגע לעברית פשוטה.

הרי המשפט לא מיועד למשפטנים. הוא לא שעשוע פרטי ליודעי חן. אז בוא תסביר לי, כבוד השופט, בגובה העיניים, כמו שאתה היית רוצה שהמוסכניק יסביר לך למה חייבים להחליף את הגיר, תסביר בבקשה מה אנחנו לא מבינים. אנחנו שלא שולטים בשפה המקצועית שלכם. לא ברמת שפת־אם, בכל אופן. מה בדיוק פספסנו כאן?

כי כל עוד ההסבר הזה לא מגיע, וכל עוד המצח נחבט בערימות של מלל, הולכת ומצטברת כאן תחושה שבית המשפט הנכבד מאמין בפשטות שיש דברים שאתה לא יכול לדרוש מערבי. כלומר, רצח הוא רצח. ורצח ילדים הוא רצח ילדים. ולאהוד את כל זה, אלוהים ישמור...

אבל בית המשפט מנסה לרמוז לנו שהגברת יזבק, שבעניינה אנחנו דנים, היא לא בדיוק משלנו. היא לא מהמחזור שלנו ביסודי, לא היתה איתנו בתנועה, מעולם לא רקעה ברגל ב"באנו חושך לגרש". אשר על כן, יש סטנדרטים שעלינו לדרוש ממועמד יהודי, אבל הם... ובכן, זה קצת מורכב... ולכן בית המשפט יביע את הסתייגותו הנחרצת מהדברים שנשמעו על אודות המועמדת, שמעריצה יצור כמו סמיר קונטאר, ועם זאת ייאלץ בית המשפט לבצע להטוט מילולי כלשהו ובסופו לקבוע שמה שברור לי ולך, לגמרי לא ברור לבית המשפט.

ואם בסופו של דבר זה הרושם המתקבל מפסיקת השופטים, ובאין כל הסבר שמפוגג אותו, אז אני באמת לא מבין מה רוצים מיועז הנדל.

אם הגברת יזבק תיבחר בסופו של דבר לכנסת, אני מניח שהיא תרגיז אותנו פה ושם. שום דבר שלא נתקלנו בו בעבר. נשרוד את זה. את הנזק האמיתי היא תעולל לאזרחים הערבים. כל מי שטורח לשוחח ולו מעט עם ערבים ישראלים יודע שהדור הצעיר והמשכיל משתוקק להשתלב טוב יותר בחברה הישראלית.

הם יודעים מה תוקע את השאיפה שלהם. הם גם מבינים ששום ישועה לא תצמח להם מההנהגה הפוליטית של "המגזר". לכן, כשהם קוראים לעזרה, חלק מהם מבקשים שנפסיק לראות בהם מגזר. שנפסיק לגזור אותם החוצה. גם כך כוחות השינוי בחברה הערבית נאלצים להתמודד מול מחסומים לא פשוטים.

העזרה הקטנה שאנחנו יכולים להושיט להם היא להבהיר שאנחנו מאמינים שהם כן יכולים אחרת. או לפחות שמגיע להם הרבה יותר מהיבא יזבק.

איור: נדב מצ'טה

לפני שבועיים סיפרתי כאן סיפור אגדה שכל ירושלמי מכיר. מיתוסים מנסים בדרך כלל לפרש תופעות מוכרות בעולמנו, והסיפור ההוא מסביר למה כביש ראשי מתפתל פתאום ועוקף בית מגורים ישן. כשכתבתי את הדברים התייחסתי אליהם כאל משל.

הנמשל היה הסירוב הפלשתיני לכל הסדר, סירוב שנראה לפעמים כמו תצוגה בוהקת של תחכום ממולח, אבל בסופו של דבר משאיר אותם במקום די עגום. סיפרתי את פרטי האגדה ההיא בערך כמו שנהוג לספר אותם, ולא טרחתי לברר מה הבסיס העובדתי לדברים. אבל בניגוד לשועל ולעורב של קרילוב, לנפשות הפועלות במשל הזה יש משפחה ונכדים, והדברים ציערו אותם עמוקות. בעיניהם הסיפור הזה פוגע בזכרו של הסבא, שהיה אדם יקר, נדיב ואחד מבוניה של ירושלים.

כל מי שעוסק בכתיבה מכיר מקרוב את הקלות שבה אנשים מסוגלים להיעלב, לכעוס ולדרוש לפחות התנצלות, אם לא את פרישתו של הכותב לאי השדים ולאלתר. אבל ההתייצבות של בני המשפחה למען הבית והסבא נגעה לליבי. באמת. התחלתי לתהות על כל האגדות הישנות של ירושלים. לא חסרות כאלה. הבניין המקולל, הכביש המכושף, האוצרות שהתגלו בתוך קיר בית ישן בשכונת הכורדים. לך תדע כמה אמת יש שם, וכמה אנשים טובים מתכווצים מזעם כשהם שומעים בכל פעם מחדש איך הופכים את הסבא רבא שלהם לדמות שטוחה מתוך סיפור שחור־לבן.

בינתיים יצרה איתי קשר תמר גבירץ־הירדני, מורת דרך וחוקרת, שעיינה בארכיונים ופרשה בפני תמונה קצת יותר רחבה. ובכן, ייתכן שהדייר ההוא היה עקשן, אבל מי שבזבז זמן יקר, לא עמד בסיכומים ובסופו של דבר אחראי למצב, היו עיריית ירושלים ומי שעמד בראשה בשנות ה־90 המוקדמות. כך לפחות קבע בית המשפט. יש אנשים שמצער אותם לחבוט באגדות ישנות, אני לא. לצאצאי משפחת קארה מגיעה התנצלות. ולא רק ממני.

יש טענה שאומרת שאי אפשר לנצח מאבק אם היריב מגדיר את עצמו חרדי. אבל גם זאת אגדה. בצפון ירושלים יש שכונה חביבה בשם גבעת המבתר. היא לא גדולה במיוחד ולרוב גם לא עושה כותרות. יש שם בית כנסת אחד בשם "רייך", שבו מתפללת קהילה ותיקה ומיוחדת במינה. איך מיוחדת? אין להם נוסח אחד. אלא כל מי שמוזמן להוביל את התפילה מזמין את היתר להצטרף אליו לנוסח שהביא מהבית. היום הסגנון הזה הולך ונעשה פופולרי. לפני 50 שנה, כשבית הכנסת רייך היה צעיר, זה היה צעד פורץ גבולות.

במשך זמן רב בית הכנסת הזה סבל מהתקפות אלימות. התוקפים הם צעירים יהודים. לפי המראה החיצוני שלהם, אפילו חרדים. הם קוראים לעצמם "מניין קרליבך". נו, טוב.

בחצי השנה האחרונה הם הגיעו למקום מדי ערב שבת. מה הם עשו שם תוכלו ללמוד די בקלות אם תיכנסו לרשת החברתית החביבה עליכם ותחפשו מילות קישור כמו "רייך", "גבעת המבתר" או "רבקי רוזנר". בכל אופן שום דבר שם לא היה קשור לתפילה. היו צעקות, קללות, בעיטות וכל מה שיכול להפוך את חייהם של חברי הקהילה המזדקנים לגיהינום. אם זה היה קורה בכל מקום אחר בעולם, כולנו היינו מזדעקים.

אם התוקפים היו צועקים סיסמאות בשפה אחרת, זה היה נחשב לאירוע ביטחוני. אבל זה קרה כאן. לפני שבוע הצליחה עיריית ירושלים לגשר בין הצדדים ובשבוע שעבר, לראשונה זה זמן רב, הצליחה הקהילה הוותיקה לטעום את הטעם הכמעט נשכח של ערב שבת עם "ידיד נפש" ו"לכה דודי" בקוקטייל הנוסחים שהם אוהבים, אם כי מספרים שעדיין היו שם מבטים מבוהלים לכיוון הדלת בכל פעם שנדמה היה שמישהו מתקרב.

ייתכן שהפרשה הזאת הסתיימה בטוב, אבל עובדה אחת ממשיכה להטריד. לאורך כל הסכסוך לא היה מנהיג חרדי אחד שגינה את התוקפים. להפך, כל מי שטרח להתבטא טען שיש כאן רדיפת חרדים, שהיא כמובן "אנטישמיות". שהרי החרדים הם יהודים, ואילו כל היתר, השד יודע.

בישראל של שבטים ומחנות אין שאלה מי צודק ומי מעוול. יש רק "אנחנו" ו"הם". אין תוקפן מול קורבן. יש רק פוליטיקה. כדאי מאוד שהבחירות הקרובות יהיו האחרונות בארבע השנים הקרובות.

shishabat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו