קולו של אבא: ספיידרמן של החוטים

כשאני נזרק מהמיטה בשעה 6:30 בבוקר על ידי השעון המעורר, מגשש את דרכי בחושך לעבר המשימות הראשונות של היום, שני העקרונות היחידים שמנחים אותי כשאני פותח את הארון הם שהבגד שאבחר יהיה ללא כתמים, וכן שלא אצטרך לגהץ או לעשות כל פעילות נוספת מלבד פתיחת הארון. כל זה, כמובן, בהנחה שאני באמת פותח את הארון ולא יוצא לעולם בבגד שאיתו ישנתי.

לצערי, הילדים שלי לא הכי דומים לי בקטע הזה. נעמה קצת משתפרת בזמן האחרון, אבל עודד, עדיין לא בן 3 וחצי, כבר מפתח מניירות של דיווה מזדקנת. הוא לא מוכן ללבוש שום דבר שאין לו את המיתוג של ספיידרמן, ובזמן האחרון גם הגיע למסקנה שכל מצב רוח שלו בעצם מתאים לחולצת ספיידרמן אחרת. בימים האלה הוא מתעורר מדי בוקר במצב רוח של לשבור חדר מלון, והאמת שכבר מתחילות להיגמר לנו חולצות הספיידרמן שמתאימות למצב הרוח הספציפי הזה.

בשבוע שעבר הגיע סוף־סוף היום שבו החלטתי שאני עושה סוף לפארסה הזאת. עוד בערב הכנתי את עצמי לקראת התמודדות הבוקר הקבועה מול הרוקר הזועם שלי, דמיינתי איך הפעם לא אכנע לצרחות ולבכי, אפילו הכנתי כמה שורות מראש על מנת לדייק את הרגע.

מובן שברגע האמת הכל השתבש. הילד באמת איבד את זה: אני מתכוון שזה היה הרבה יותר גרוע ונטול היגיון מכל ההשתטחויות הגרועות ונטולות ההיגיון שמכיר כל מי שמגדל בבית ילדים בגיל הזה, והשורות המדויקות שהכנתי בערב שלפני נפלטו להן לחלל האוויר ונותרו תלויות שם, נטולות כל תועלת.

בסופו של דבר, הילדים שלנו צריכים להתיישר לפי הרצונות שלנו, ולא משנה בכמה מהמורות נצטרך להיתקל בדרך. אין לנו ברירה, כי אם אנחנו נתיישר לפי הרצונות שלהם, נסיים כל ערב עם גלידה של מקדונלד'ס במיטה והערת אזהרה מהבנק בטאבו של הבית, עקב רכישת צעצועים מופרזת.

אחרי שעבר קצת זמן התעשתי, ויתרתי על הניסיון לדבר אל הראש והלב של הילד, ופשוט הלבשתי אותו בבגדים הראשונים שמצאתי בארון. לא היו בהם כתמים והם לא הצריכו גיהוץ, אז הם היו מספיק טובים גם בשבילו. בהחלט היה שם מאבק בהתחלה, אבל כשהוא הבין שהוא מפסיד את המלחמה, הוא נתן עוד כמה גילויי התנגדות בשביל הסמליות, ועבר כאילו כלום לאייטם הבא של היום.

אחר כך הבקרים הפכו קצת יותר קלים. קניתי עוד כמה חולצות ספיידרמן ספייר, בכל זאת, שהילד ילבש את מה שהוא אוהב, הבנתי שהשד לא נורא כל כך, ופשוט הלבשתי אותו כל יום בחולצה אחרת בלי הרבה מקום לדיונים. הוא, מצידו, גילה שהוא שורד בהצלחה את היום גם בלי "החולצה הזאת של ספיידרמן עם החוטים".

במשך שבוע הכל תקתק כמו שעון, עד שבבוקר אחד, כשרציתי להלביש אותו באחת מהחולצות העכבישיות שלו, הילד חזר לבכות בזמן ההלבשה. אחרי התלבטות קלה שאלתי אותו בנימה מוסווית של חשש מה קרה, ואם הוא רוצה אולי חולצה אחרת של ספיידרמן. אבל הוא רק שלח לעברי מבט מזלזל ואמר: "אבא, ספיידרמן זה של קטנים".