אני זוכר את שיעור המשחק הראשון שהייתי בו. הייתי אחד המבוגרים בקבוצה, והתחלנו להסתובב בחדר, להשמיע כל מיני קולות ולעשות כל מיני תנועות, לחשוף את עצמנו. ואני כולי חנוט עוד בפאסון של השב"כ, 'מכוּוץ תחת' מה שנקרא. זה היה תהליך קשה מאוד של קילוף השכבות שאתה עוטה על עצמך במהלך השנים, בוודאי בסוג העבודה שבה עבדתי".
בגיל 51, כשמאחוריו שירות של 25 שנים בשב"כ, מצא עצמו ראש מחלקת חוקרים, דודי גורדון, בצומת מרכזי בחייו. על הפרק היו שתי אפשרויות: ללכת על התפקיד הבכיר הבא בשב"כ, או ללכת אחרי הלב ולהגשים את חלומו להיות שחקן. גורדון ויתר על הקריירה המבטיחה ועל אורח החיים המוכר - והלך אחרי החלום.
הוא נרשם לקבוצת תיאטרון חובבים, ומאז הספיק להשתתף במגוון סדרות בתפקידי אורח והחל לשחק בהצגות. כיום הוא משחק בחמש הצגות במקביל, שתיים מהן כתב בעצמו, ניגש לאודישנים ונהנה מכל דקה על הבמה. חדרי החקירות לא חסרים לו.
גורדון (59) נולד בקונטיקט שבארה"ב ועלה ארצה עם הוריו ושלושת אחיו ב־1961, כשהיה בן שמונה חודשים. אביו התמנה למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים עזרת נשים (כיום הרצוג), ואמו היתה ספרנית בספרייה הלאומית. המשפחה ניהלה אורח חיים אורתודוקסי, וגורדון סיים ישיבה תיכונית, המשיך לשירות צבאי בצנחנים, ואחרי השחרור למד קרימינולוגיה ומדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
בגיל 26 התחתן עם דליה (59), אחות אונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם, "ואז התחלתי לחפש עבודה מסודרת. ראיתי בעיתון מודעה שמחפשים אקדמאים בעלי תואר ראשון לעבודה מאתגרת. זה לא כמו היום, שלשב"כ יש אתר אינטרנט. אז אף אחד לא הזכיר את המילה שב"כ, היה כתוב רק 'מוסד ממלכתי', שזה הקוד לכל הגופים הביטחוניים.
בהצגה "נסיך הצללים" // צילום באדיבות תיאטרון פסיק
"עברתי שני ראיונות ומרכזי הערכה, ובסופו של דבר התקבלתי לעבודה במשרד הביטחון. ידעתי שאני בגוף ביטחוני כלשהו, אבל עד שלא התחלתי לעבוד, לא ידעתי איזה. רק ביום הראשון של העבודה הבנתי.
"התחלתי ב־1986 מתפקיד מטה בדסק, עבודת עיבוד וריכוז מידע. אנשי השטח לא התייחסו אלינו ברצינות רבה. גם לא היו הכלים הטכנולוגיים שיש היום, האינטרנט היה בחיתוליו. אחרי ארבע שנים ביקשתי לעבור לשטח, זה היה חוד החנית.
"עברתי כמה מרכזי הערכה, שבדקו את האינטראקציה הבין־אישית שלי, כישורי מניפולציה (יכולת לגרום לאנשים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות), ביטחון עצמי וקריטריונים אחרים. עברתי ימים של תרגילים, שבהם מכניסים אותך לכל מיני מצבים וכך בודקים מי מתאים יותר לתפקיד של מפעיל סוכנים ומי מתאים להיות חוקר. מפעילים עובדים באופן עצמאי יותר, הם זאבים בודדים כאלה, וחוקרים עובדים יותר בצוות.
"בהמשך היה לי ראיון מול ועדה, ואז התקבלתי ויצאתי לאולפן לערבית. שם למדתי במשך שמונה חודשים, בכל יום, כל היום. לא היה לי רקע מוקדם של השפה, לא ידעתי מילה בערבית. אני אשכנזי מוחלט", הוא צוחק.
"בהמשך עברתי קורס מודיעין של יותר משנה, שמלמד איך לגייס, לחקור ולהפעיל, ואחריו התמיינתי לחקירות. התחלתי לעבוד כחוקר זוטר, התקדמתי לחוקר בכיר, ממלא מקום ראש צוות חוקרים, וב־1999 מוניתי לראש צוות חוקרים ברמאללה.
"ב־2011, כשכיהנתי בתפקיד ראש מחלקה, הגעתי לנקודה שבה הייתי צריך להחליט אם לפרוש עם פנסיה מלאה או להתקדם לתפקיד בכיר יותר. ההתלבטות היתה קשה: זאת המערכת שאתה כבר חי ונושם, כולם מכירים אותך, והחיים נוחים מאוד.
הרגשתי שאם אני ממשיך לתפקיד נוסף, לדרג בכיר שמקביל לתת־אלוף, ומשם לתפקיד שמקביל לאלוף, זה אומר ששם אסיים את חיי. ואני רציתי לעשות עוד משהו בחיים. ידעתי שאני עוד צעיר, רק בן 51, ויכול להתחיל קריירה נוספת".
עיניו נוצצות כשהוא מדבר על הבחירה שעשה. המשיכה לעולם המשחק, מתברר, היתה אצלו מאז ומתמיד.
"נמשכתי לתחום הזה גם כחובב תיאטרון מושבע, וגם כאחד שאוהב לעלות לבמה באירועים חברתיים, להופיע ולשיר. בשנה האחרונה בשירות השתתפתי בסדנה ליסודות המשחק בסטודיו ניסן נתיב. רציתי לראות אם זה באמת מתאים לי, והתאהבתי".
איך הגיבו החברים בעבודה? המשפחה?
"לחברים בעבודה זה נראה תמוה. אם היו אומרים לי 'אתה לא יכול להתקדם יותר', אז מילא. אבל היתה לי אופציית קידום, וכולם אמרו לי שחבל לוותר עליה.
"אבל המשפחה, ובמיוחד אשתי, פרגנו מאוד. אשתי ידעה כל הזמן מה אני עושה בעבודה, היא שומרת סוד טוב יותר ממני. הילדים ידעו שאני עובד בעבודה ביטחונית, לא יכולתי לספר להם יותר מזה. כשהיו שואלים אותם 'איפה אבא עובד?', הם היו עונים: 'בעבודה'.
"כשהם גדלו הם כבר התחילו להבין בעצמם. למשל, כשהיינו נוסעים יחד באוטו והייתי מקבל טלפונים בערבית, הם היו מחייכים אחד לשני. אבל לא ממש דיברנו על זה בצורה מסודרת, עד שהם ממש בגרו.
"אחרי שפרשתי השתחרר מחסום, שאפשר לי לדבר יותר. לא ברמה של ירידה לפרטים, אבל כן לספר להם שעבדתי בחקירות, שחקרתי מחבלים, דברים כאלה".
מכוון לתפקיד רציני בסדרה. גורדון // צילום: אפרת אשל
בשנותיו הרבות כחוקר בשב"כ מצא עצמו גורדון מעורב באינספור חקירות מגוונות. הוא חקר, למשל, את אמנה מונא, ערבייה נוצרייה מביר נבאלא, שבינואר 2001 פיתתה את הנער אופיר רחום ז"ל להיפגש עימה בירושלים לכאורה למטרות רומנטיות, והובילה אותו למלכודת מוות.
"מה שהיה מיוחד במקרה הזה, זו קודם כל השיטה שבה היא השתמשה. היא פיתתה אותו באמצעות האינטרנט, שהיה אז ממש בחיתוליו. לקח לנו זמן להבין מה זה בכלל הדבר הזה. גם העובדה שמדובר באישה היתה נדירה מאוד אז. אחריה הצטרפו הרבה נשים לפעילות חבלנית.
"אני הייתי ראש צוות החקירה. מונא היתה טיפוס חכם, חזק וכריזמטי, והחקירה שלה דרשה יצירתיות ונחישות כדי לקבל ממנה הודאה שתהיה קבילה בבית המשפט, וכדי לדעת מי היו השותפים שלה. היא היתה קצה החוט שלנו לחוליית מחבלים.
"לקח לנו חודש שלם להוציא ממנה הודאה. זה המון זמן. עד שהיא הודתה, השותפים שלה הפכו למבוקשים. אחד מהם נהרג בתאונת עבודה כשהתפוצץ בעת הכנת מטען, והשני נתפס כעבור כמה שנים. היא עצמה נידונה למאסר עולם ושוחררה בעסקת שליט. היום היא חיה בטורקיה".
הדימויים שאנחנו מכירים מחדרי חקירות ניזונים הרבה מסדרות ומסרטים, מלאים בסצנות קשות של אלימות ועינויים. כמה מזה נכון?
"יש מצבים, שהם חריגים שבחריגים, פרומיל של אחוז, שבהם יש לחוקר סמכות להפעיל אמצעי לחץ פיזיים, מה שנקרא 'חקירת צורך', במקרה של 'פצצה מתקתקת'. במצב כזה מפעילים אמצעים פיזיים, אחרי קבלת אישורים, בצורה מאוד מדודה ושקולה, ואחר כך זה גם עובר צידוק מבחינה משפטית. בדיעבד, גם אני הייתי מעורב במצבים כאלה.
"אני יודע שאוהבים לדבר על זה, כי זה הקטע היותר 'סקסי', אבל 99.9 אחוז מהחקירות מתנהלות כמו שאני יושב איתך עכשיו. שני אנשים ליד שולחן, כיסא מול כיסא, ומדברים.
"אמנה מונא, למשל, התאהבה באחד החוקרים. ברור לך שזה לא היה יכול לקרות במצב שבו היא זוכה ליחס לא טוב. מצאנו אצלה בתא דף שבו כתוב בעברית, באנגלית ובערבית 'אני אוהבת את תום'. תום היה החוקר שלה. לא אמרנו לה כלום, אבל המידע הזה סייע לנו לייצר מניפולציה.
"בחקירות נוצרת אינטימיות גדולה בין החוקר לנחקר, ולפעמים יושבים מולך גדולי הרוצחים. זו סיטואציה הזויה, אבל זה מה שנדרש כדי לגרום לבן אדם לספר דברים שהוא לא רוצה לספר, כי לחץ ועינויים לא יעזרו. צריך לשכנע אותם שזה הדבר הנכון ולבסס אמון".
היתה חקירה שיצאת ממנה מתוסכל?
"באופן כללי, חקירות הן מצד אחד הדבר הכי מתסכל, ומצד שני הדבר הכי מתגמל. הן מתסכלות, כי אתה מקבל את הדובדבן שבקצפת, ליגת העל. לא מגיעים אליך אנשים שזרקו אבנים, אלא ראשי חוליות וארגונים, מבצעי פיגועים, מהנדסי מטענים.
"אתה נמצא מול האנשים הכי רעים וחושב, 'מה הייתי רוצה לעשות לבן אדם הזה', אבל אתה צריך לבסס אצלו אמון ולמצוא חן בעיניו. זו דואליות מתסכלת מאוד, כי הבן אדם הזה רצח אתמול מישהו.
"מצד שני, זה מתגמל, כי אתה זוכה לסיפוקים מיידיים באופן כמעט יומיומי. שיעורי ההודאות בשירות עומדים על 90 אחוז. אתה מסגיר אנשים, מסכל פיגועים. אתה עוסק בביטחון.
"כל זה לעומת המפעילים, שלפעמים נדרשות להם שנים עד שהם מצליחים לגייס סוכן טוב, ועד שהסוכן מביא את ידיעת מיליון הדולר. מפעיל יכול לסיים קדנציה בלי שום דבר דרמטי, למעט העבודה השגרתית בשטח. בחקירות אתה חווה חוויות מעצימות באופן די רציף.
"ברור שיש גם כישלונות. יש נחקרים שלא מודים, גם כשאנחנו יודעים חד־משמעית שהם עשו את מה שמייחסים להם. במקרה כזה, אם אין הודאה, יכול להיות שנחקר ילך הביתה, או יקבל מעצר מינהלי לתקופות קצרות. היו מצבים שבהם אנשים הגיעו אלינו על דברים זניחים, ישבו בכלא, וכשיצאו השתדרגו ועשו משהו רציני יותר. זה מתסכל".
בגיל 51 החליט גורדון להשאיר מאחוריו את חדרי החקירות, המחבלים והפיגועים, ותכנן להירשם ללימודים של שלוש שנים בבית ספר למשחק. "חשבתי על ניסן נתיב או על יורם לוינשטיין, אבל לא הגעתי בכלל לשלב ההרשמה לבחינות הקבלה. אמרו לי שמעדיפים לא לקחת מישהו בגילי, כי עדיף להם להשקיע בצעירים שיש להם יותר אופק".
נעלבת?
"כן ולא. אין ספק שלימודים בבית ספר למשחק היו יכולים להיות מדהימים, אבל הרגשתי שצברתי דברים בחיים שיוכלו אולי לחפות על העובדה שאין לי השכלה פורמלית במשחק. למשל, אינטראקציות שקיימתי עם נחקרים, מניפולציות שביצעתי, ניהול עובדים, עמידה בלחצים.
"חיפשתי קבוצות חובבים באזור ירושלים והגעתי לתיאטרון פסיק. לצד התיאטרון המקצועי שמעלה הצגות, יש שם גם בית ספר לקבוצות חובבים בשם 'פלטפורמה', שמלמד ברמות שונות. התחלתי ממש מלמטה, מקבוצת המתחילים".
סיפרת שהגעת מהשב"כ?
"סיפרתי בשיעור הראשון, וזה משהו שמייד עורר שאלות. זה מעניין. אבל בסוף, מה שקובע זה מה שאתה עושה על הבמה.
"במסגרת הקבוצה נפגשנו פעם בשבוע במשך שנה, ומשם המשכתי שנה נוספת לקבוצת המתקדמים. אחר כך הגעתי לקבוצת האנסמבל, שזה מתקדמים פלוס, שם נפגשנו פעמיים בשבוע. היה ברור לי שאני לא יכול לבוא לתיאטרון רפרטוארי ולהגיד להם 'קחו אותי', אבל ידעתי שאצמח דרך העבודה שאני עושה.
"ב־2016 הציעו לי להצטרף ללהקה המקצועית של תיאטרון פסיק. התפקיד הראשון שלי היה תפקיד קטן במחזה 'אדיפוס'. אחריו נכנסתי להצגה נוספת, 'הקומדיה הירושלמית'.
"כיוון שידעו שאני אוהב לכתוב סצנות קצרות, ובזכות הרקע הביטחוני שלי, סיפרו לי שהתיאטרון רכש את הזכויות למחזה 'נסיך הצללים' - על סוכן השב"כ מסעב חסן יוסף (בנו של השייח' חסן יוסף ח'ליל, מבכירי חמאס; מ"כ), על פי הספר שלו, 'בן החמאס' - והציעו לי לעבד את הספר למחזה. נעניתי לאתגר, בליווי של עוזי ביטון, הדרמטורג של התיאטרון. בהתחלה זה היה קשה מאוד, אבל לאט־לאט התחלתי להבין מה אנחנו מחפשים בכתיבת מחזה".
הכרת את הדמויות מהשירות?
"לגמרי. עבדתי רוב השנים באזור רמאללה, ואת אבא שלו חקרתי אישית. אחד הקשיים הגדולים היה להתנתק מכל מה שאני יודע על המקרה ולנסות להביא את הסיפור שלו כמו שהוא מספר אותו. זה היה תהליך קשה מאוד, מדי פעם אמרתי 'זה לא היה ככה, הוא מגזים, הוא מעצים את עצמו'. הבאתי מהידע ומההיכרות שלי עם העולם הזה, נתתי את האינפוט שלי.
"ההצגה עלתה לפני שלוש שנים בבימויו של שמואל הדג'ס, והיא עדיין רצה. אני משחק בה את שייח' ח'ליל. לא תזהי אותי שם, אני עם המון שיער וזקן".
איך זה לשחק בתפקיד אדם שחקרת?
"זה היופי בעולם המשחק - להיכנס לדמות, להבין איך היא חושבת, איך היא פועלת, מה מניע אותה. אתה לא יכול להגיד 'אני לא סובל אותו'. אחת הסצנות החזקות בהצגה היא שאחרי פיגוע הדולפינריום הוא מקבל דיווח שהפיגוע היה מוצלח, עם הרבה נפגעים, והוא מבסוט. ואני צריך להיות שם אול־אין".
הניסיון מחדרי החקירות עוזר לכישורי המשחק?
"חוקר חייב להיות שחקן, כי הוא עושה המון מניפולציות וחייב לייצר אמון ואינטראקציה במקום שבו הוא לא בהכרח אוהב את האדם שיושב מולו. למשל, לפעמים נמצא מולך רוצח אכזרי, ואתה צריך לשים עליו יד, להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו: 'אני דואג לך, אכפת לי ממך'. זה חייב להיות אותנטי.
"אבל זה לא משחק אמיתי, כי במשחק האמיתי אתה צריך להיחשף, ובחקירה אתה לא באמת נחשף. אתה רק עושה מניפולציה. מההיבט הזה, השנים בשב"כ דווקא הקשו עלי להשתחרר. זה תהליך שעדיין נמשך מבחינתי.
"זה לא שהיום אני עף על עצמי על הבמה, אבל בכל פעם משהו משתחרר קצת. ובכל פעם שאתה חוצה קו שהיה גבול, זו תחושת שחרור מדהימה.
"מה שכן, חזרתי לשירות בתור מעביר סדנאות משחק לאנשי שטח בשב"כ, שבהן אני מחבר בין עולם המשחק לתחום העיסוק, עכשיו כשאני מכיר את שני העולמות. בחקירות ובהפעלה יש אלמנטים רבים מעולם המשחק, אז אני מחבר את זה ומדבר בשפה שלהם. וזו עוד השלמת הכנסה".
עם טל נתיב בהצגה "איך יוצאים מכאן" // צילום: מוקי שוורץ
גורדון נמנה כיום עם השחקנים הקבועים בתיאטרון פסיק, הממוקם בבית מזיא בירושלים. הוא משחק גם במופע "אחי ישראלי", המשלב שירים ומערכונים על הישראליות, בהשתתפות הזמר גולן אזולאי. בימים אלה הוא מככב בהצגה חדשה שאותה כתב, בשם "איך יוצאים מכאן". היא מספרת על מנהל אטליז שננעל במרתף בטעות עם העובדת שלו, צעירה אוטיסטית (שאותה מגלמת טל נתיב).
"זה התחיל מתרגיל שעשינו לפני שלוש שנים, כשעוד הייתי תלמיד בתיאטרון. כל תלמיד בחר דמות שהכיר מחייו האמיתיים, ותוך כדי השיעור השחקנים עלו בדמויות שונות, ונוצרו אינטראקציות ומפגשי אימפרוביזציות.
"טל בחרה בדמות של ליזט, בחורה על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, שאותה היתה רואה מדי פעם בירושלים. בזמן שהצגנו יחד נוצרה בינינו כימיה, והיתה סצנה מאוד מעניינת וכיפית. העלינו את הסצנה הזאת במופע הסיכום של סדרת השיעורים, והרעיון נשאר לנו בראש, מתוך מחשבה שיום אחד נעשה עם זה משהו.
"לפני שנתיים החלטתי שאני יושב לכתוב מחזה. שיניתי את הדמות שלי לדמות של מנהל רשת קצביות, איש עסקים שלא מתעניין באנשים, אטום רגשית, שבא לביקורת באחת מחנויות הרשת שלו ומוצא שם את הבחורה הזאת, שהוא בכלל לא הכיר, בחורה שמנוצלת תעסוקתית ומינית.
"בשלב מסוים הם נתקעים יחד במחסן בחנות, וכיוון שהיא על הרצף, אין לה מסננים והיא שואלת אותו את השאלות הכי עמוקות ואישיות שאפשר. בעצם היא מתחילה תהליך של קילוף פסיכולוגי אצלו.
"ואז עולה השאלה מי הנורמלי מבין השניים: הוא, גרוש שלא בקשר עם הילדים שלו, שהולך לפסיכולוג ולוקח כדורים, או היא, בחורה על הכיפאק, מוכשרת וחכמה, שמסומנת כבעייתית. במהלך ההצגה הוא עובר מהפך - ממקום שהוא לא רואה אותה ממטר, מקום של חרדה כי הוא בעצם קלאוסטרופובי, ועד הרגע שבו הם רואים אחד את השני בגובה העיניים, כשני אנשים שווים.
"התגובות על ההצגה מדהימות. טל עושה דמות מטורפת, הבמאי אסי שמעוני עשה עבודה מדהימה, והאמת היא שכבר בחזרות הרגשנו שההצגה טובה. בסוף ההצגה ניגשים אלינו אנשים שיש להם ילדים או בני משפחה על הרצף, או כאלה שעובדים כמטפלים בתחום, אומרים לנו בדמעות שהם מרגישים שכל החיים שלהם על הבמה ומודים לנו.
"בעצם, ההצגה מדברת על זה שבגלל כל הסטריאוטיפים והתיוגים, אנחנו מפספסים. הרי אם המנהל לא היה נתקע במחסן עם אותה בחורה, הוא בחיים לא היה מחליף איתה מילה, ופתאום הוא מגלה עולם שלם וממש מתאהב בה. זו הצגה קשה אבל גם מצחיקה, כי הדמות שלה שואלת את השאלות הכי לא נכונות ברגעים הכי לא נכונים ומוציאה אותו מדעתו.
"ההצגה גם התקבלה לסל תרבות, והיא תעלה בתיאטראות ברחבי הארץ. אני חושב שהיא מתאימה מאוד לבתי ספר. יש משפט שממצה אותה בעיניי: בשלב מוקדם המנהל אומר לה, 'תביני, את שונה', והיא עונה לו: 'ברור שאני שונה, גם אתה שונה. כולם שונים, ככה זה בני אדם. הם לא דומים'".
גורדון מרגיש שהוא חי את החלום. "בכל בוקר אני קם, צובט את עצמי ומחייך. נוסף על ההצגות בתיאטרון פסיק, אני משחק גם בהצגה 'לא שכחתי' (הפקה עצמאית של נובה הפקות), לצד יעל פרימר־סביר, שמיועדת למקומות עבודה ועוסקת בבטיחות בעבודה.
"אני לא מחזיק מעצמי טיפוס גאוותן, אבל אם יש דבר אחד שאני גאה בו, זו הבחירה שלי לפרוש מהשב"כ. זו היתה ההחלטה הכי דרמטית והכי חשובה שקיבלתי בחיים שלי, בתמיכתה הגדולה של אשתי. גם ארבעת הילדים שלנו מפרגנים מאוד. הם אנשי השיווק שלי - מייחצנים את ההצגה, מזמינים חברים, דוחפים".
ומה עם העניין הכלכלי? עזבת עבודה יציבה לטובת מקצוע שאין בו הרבה כסף.
"ראשית, אני מגיע ממקום שיש בו פריבילגיה גדולה מאוד - פנסיה תקציבית. שנית, אני לא עושה תיאטרון בשביל הכסף, אלא בשביל הנשמה. מהתיאטרון אני מקבל משהו שמכסה את הנסיעות ואת הזמן, אבל יש לי את הסדנאות שאני מעביר בשב"כ, אני לומד את העולם של משחק מול מצלמה, משתתף בסדנאות ובקורסים.
"עשיתי כמה תפקידי אורח בסדרות כמו 'אחת אפס אפס', 'מלאך של אמא', 'צומת מילר' ו'חיים שלי'. כרגע אני מכוון להגיע לתפקיד רציני יותר מתפקיד אורח. ברור לי שזה לוקח זמן, אבל הסוכנת שלי, חני שלום, שולחת אותי לכל אודישן שיכול להתאים לי".
אתה מתגעגע לשירות? יש חקירות שאתה אומר לעצמך, חבל שאני לא שם עכשיו?
"לא ממש. אני חושב שאחד הדברים החשובים בחיים זה לדעת לפרוש בזמן הנכון, לא אחרי שנמאס לך וכשאתה עושה את הדברים מתוך ריטואל שבלוני. ואני חושב שמצאתי את הזמן הנכון בשבילי. היה לי טוב ונהניתי, ויצאתי עם תחושות טובות. זה בדיוק הספיק לי. אני אוהב לבוא לסדנאות בשב"כ כי אני אוהב את האנשים, כיף לפגוש אותם ולשמוע סיפורים. אבל כששואלים אותי אם אני רוצה להיכנס לחדר החקירות - אני מסרב".
maya19.10@gmail.com
