אפרים רימל אמנם יושב על כיסא גלגלים, אבל באופן מטאפורי, רגליו נטועות עמוק בקרקע. תאונת הדרכים שגבתה את חייהן של אשתו ציפי (34) ובתם התינוקת נעם, בת שלושה שבועות, שהותירה את הבן איתי חסר הכרה, ושנטלה ממנו עצמו את היכולת ללכת - מפיקה ממנו ריאליזם נוקב, שמנסה להדחיק את הכאב הבלתי נתפס.
צילום: ארק סולטן
ליווינו אותו בחודש האחרון, מאז שהחל את השיקום בבית החולים שיבא, ונוכחנו לדעת שהוא לא מפתח ציפיות. "בשבוע שעבר שוחח איתי אחד הרופאים הבכירים כאן, והיה מאוד ישיר", מספר אפרים. "למעשה, הוא אמר במילים עדינות: 'תתרגל למצב הנוכחי, לכיסא הגלגלים, כי יש סיכוי סביר שכך תישאר לתמיד'.
"לא הופתעתי, לא ציפיתי לבשורה אחרת. עדיין יש בתוכי תקווה, אבל אני לא מתאבל על הרגליים, זה לא מפחיד אותי. הרבה אנשים חיים ככה".
רק בשעות הלילה, רגע לפני שעיניו נעצמות מעייפות, הוא תר אחר שביב של זיכרון מרגעי התאונה לפני כחודשיים, כשנהג בן 18 שהשתולל על הכביש התנגש בעוצמה ברכב המשפחה, במהירות של 170 קמ"ש.
"היינו משפחה מאושרת של שבע נפשות, ועכשיו נותרו בבית שלושה ילדים קטנים, כי אמא, אבא ושני אחים לא חזרו מביקור משפחתי בירושלים", קולו נשבר. "לא הייתי בהלוויה ולא נפרדתי מציפי ומנעם. את איתי ראיתי מאז רק פעמיים, כי הוא עדיין מאושפז בשערי צדק, ולהגיע אליו במצבי מחייב אמבולנס מיוחד.
"כשהייתי אצלו החזקתי את היד שלו, העברתי מבט על רגל שמאל שלו, שנקטעה מתחת לברך, והסתכלתי על העיניים הכחולות שלו, שפקוחות עכשיו ללא הבעה. בכיתי בלי הפסקה. אמרתי לו שאני אוהב אותו ומתגעגע אליו, ביקשתי שיהיה חזק ויתעורר.
"בביקור האחרון שלי אצלו, לפני שבועיים, הוא סובב את הראש לכיווני. אני מקווה שזיהה את הקול".
האישה ציפי והבת נעם ז"ל
בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד הנהג שגרם לתאונה, טארק כורד. הוא מואשם בהמתה בקלות דעת, גרימת חבלה חמורה, פציעה, נהיגה במהירות העולה על המותר, נהיגה ללא ביטוח וגרימת נזק לאדם או לרכוש. אפרים קורא את האישומים החמורים, ושריר לא זע בפניו.
"זה לא מעניין אותי. חשוב לי שהצדק ייעשה, אבל לא יעזור לי אם הרוצח הזה ייכנס ל־24 שנים בכלא. ציפי תחזור? נעם תחזור? איתי יבריא? אני אוכל ללכת? על המעשים שלו אי אפשר לשלם מחיר. המציאות לא תשתנה, והעונש לא יעצור את הנהג הבא, שייסע כמו מטורף ויהרוס משפחה שלמה".
"רגל ללא תזוזה היא כבדה"
לבוש מכנסי טרנינג אפורים, חולצת טריקו כחולה ונעלי ספורט שחורות, אפרים (35) מתגלגל בכיסא הגלגלים דרך המסדרונות המפותלים של מערך השיקום הנוירולוגי עד לחדרי הטיפולים. שם ממתינה לו מנהלת הריפוי בעיסוק, רעות דנינו.
"אולי תכין לנו תה?" היא מבקשת בחיוך. אפרים פונה אל מטבחון שהוקם כדי לאמן מטופלים במצבו ולהרגילם למטלות הבית. הוא מתקשה לחבר את תקע הקומקום לחשמל, ומתקרב אל השיש, עד שברכו מתנגשת בארונות המטבח. קול חבטה ממלא את החלל. הוא פולט קריאת כאב, ומייד אחר כך צוחק, "הלוואי שהייתי מרגיש את המכה".
הוא מכין את התה, ומתפנה להתאמן על האופן שבו ינעל נעליים. לצלילי נעימות חסידיות שמשמיעה רעות, מושכות ידיו את אחת מרגליו ומניחות אותה על הברך השנייה. הוא מתקשה לחזור על הפעולה שנית, והאכזבה ניכרת על פניו.
"לא הייתי משער איזה מאמץ צריך לפעולה שעד עכשיו היתה פשוטה", הוא מתנשף. "כמו ילד קטן, צריך ללמוד לעשות הכל מחדש. רגל ללא תזוזה היא ממש כבדה". רעות נותנת לו גומייה אדומה, והם מתרגלים גמישות וכוח בכתפיים. "אתה יודע", היא רוכנת לעברו, "מעכשיו רק אתה תבשל, תלביש ותקלח את הילדים".
אפרים מהנהן בראשו ומחניק אנחת כאב. הוא מזמזם עם המוזיקה, וחיוך נוסטלגי מתפשט על שפתיו. "באוטו שלנו תמיד אפשר היה לדעת בקלות מי נהג אחרון, לפי התחנה ברדיו. ציפי אהבה שירים בעברית ובאנגלית. אני, למרות שגדלתי בארה"ב, העדפתי רק מוזיקה יהודית".
"ציפי ידעה מה היא רוצה"
הוא נולד בשיקגו ועלה לארץ בגיל 5 עם הוריו ושני אחיו. ההורים חיפשו יישוב קהילתי דתי ובחרו ביישוב נווה צוף שבמטה בנימין, שנקרא אז חלמיש. שם נולדו לו עוד אח ואחות.
הוא למד בבית הספר היסודי ביישוב, ומאוחר יותר עבר לישיבת נתיב מאיר בירושלים. לפני גיוסו לצה"ל, באוגוסט 2004, למד שנתיים בישיבת ההסדר הר עציון.
בצבא שירת בנח"ל, במחלקה של בני ישיבות. אחרי עשרה חודשים יצא לקורס מ"כים, ובסיומו חזר לחצי שנה נוספת בישיבת הר עציון, לפני תחילת תפקיד.
"זה היה קיץ 2005, תקופת ההתנתקות. זוגיות לא עניינה אותי אז, עוד לא הייתי בן 21, אבל ידידה אמרה לי שאני חייב לפגוש את ציפי, שהיא צעירה ממני בשנה ועומדת לסיים שירות לאומי באתר הארכיאולוגי עיר דוד. אמרה לי, מקסימום תצא איתה לפגישה אחת.
עם ציפי ז"ל בטיול בים. "היא היתה ונשארה אהבת חיי".
"התקשרתי, וקבענו להיפגש בתחנה המרכזית בירושלים. ציפי הציעה שנלך לפארק בשכונת בית הכרם, אבל לא צפתה את המרחק. צעדנו שלושה קילומטרים בחום של סוף אוגוסט, ובלי מים.
"ציפי מצאה חן בעיניי, היא היתה יפה ואינטליגנטית. זו היתה הפעם הראשונה שממש יצאתי עם מישהי.
"בניגוד אלי, היא לא ממש התלהבה בפגישה הראשונה. הרכבתי משקפיים שהעדשות שלהן מתכהות בשמש, וזה הפריע לה, נתן לה תחושה שיצרתי דיסטנס. בהמשך היא הטילה עליהם וטו".
הם המשיכו לצאת, ואחרי שלושה חודשים היתה זו ציפי שנקטה יוזמה. "ישבנו במסעדת המבורגרים, ובאמצע הביס היא אמרה פתאום: 'טוב, יאללה, שים טבעת'. היא היתה ישירה וידעה מה היא רוצה.
"עניתי לה שאני עוד רגע חוזר לצבא לשרת כמ"כ, ושאין דחיפות. אבל היא ידעה שנועדנו זה לזו. האמת, היא תמיד צדקה.
"התארסנו בפברואר 2006, רגע לפני שחזרתי לצבא. ציפי כבר היתה אז סטודנטית למדעי המדינה ותקשורת בבר־אילן".
"חשבנו שיש מספיק ילדים"
הם נישאו בספטמבר 2006, שבועיים לאחר שאפרים השתחרר מצה"ל כסמל מחלקה, וקבעו את ביתם בנווה צוף, לא רחוק מהוריו. איתי, הבן הבכור (12), נולד כששניהם היו עדיין סטודנטים. היא בשנה שנייה והוא בשנה ראשונה ללימודי לוגיסטיקה בבר־אילן.
"זו היתה תקופה עמוסה, אבל אהבנו כל רגע. נסענו בטרמפים או באוטובוסים, כי לא היה לנו רכב, ואיתי הקטן היה בא איתנו ללימודים. ציפי עבדה בחצי משרה כרכזת ביישוב, ואני עזרתי במכולת של נווה צוף, מכרתי והזמנתי מוצרים. לא החסרנו שום שיעור".
ביולי 2010, חצי שנה אחרי הולדתה של לאה (10), טסה המשפחה לארבע שנים בשיקגו. "תמיד רצינו לצאת לשליחות ציונית בחו"ל", מחייך אפרים. "ההורים שלי עלו לארץ בזכות שליחים מישראל, וציפי חשבה על זה מאז השירות הלאומי.
"שנינו בדיוק סיימנו את התואר, וחשבנו שזאת הזדמנות, לפני שנהפוך למשפחה רחבה יותר. ניגשנו לארגון 'תורה מציון', שמוציא שליחים דתיים, והם הציעו לנו את טורונטו או שיקגו. בשבילי זו היתה הזדמנות לחזור למקום שבו נולדתי.
"בשיקגו העברתי שיעורי תורה בתיכון יהודי דתי ובבתי כנסת. ציפי לימדה עברית באותו תיכון. אני יודע שבזכותנו, הרבה תלמידים עלו אחר כך לארץ".
כשחזרו לנווה צוף ב־2014, כבר היו הורים לילד שלישי, עמיחי (7 וחצי). ציפי לימדה אנגלית באולפנה ביישוב ושימשה רכזת חברתית. אפרים עבד כעוזר של מי שהיה אז יו"ר הדירקטוריון בחברת עמידר. אחרי שנה עבר לאגף קשרי קהילה של החברה ופתח מועדונים ומרכזי הכוונה לנשים. לפני שנה וחצי עבר לתנועת הנוער "עזרא" כרכז אזור ירושלים, לדבריו, כדי "לעבוד בניהול ובחינוך עם נשמה".
חשבתם להישאר בשיקגו?
"בשום אופן. רצינו לחזור לארץ. איתי התחיל בישראל את כיתה ב' ולקח לו חודשיים להתאקלם, ללמוד את הסלנג ולהתרגל לכך שבארץ מדברים על כדורגל ולא על פוטבול. לפעמים תהינו בינינו לבין עצמנו אם היינו עושים שוב שליחות דומה, והמסקנה היתה תמיד שאנחנו לא מצטערים על ארבע השנים, אבל מאוד שמחים שחזרנו".
המשפחה לפני האסון (ללא נעם ז"ל). מימין: אפרים, איתי, הראל, עמיחי, ציפי ז"ל ולאה
ב־2016 נולד הבן הראל (3 וחצי). ציפי יצאה ללימודי תואר שני במנהיגות וניהול מערכות חינוך בבר־אילן, ותכננה להמשיך לדוקטורט בחינוך. "כשהכרנו, היא רצתה להיות כתבת טלוויזיה דתייה, דבר שהיה חריג בתקופה ההיא. אחרי שנולדו הילדים, חינוך עניין אותה יותר. היא רצתה להתוות דרך, לגרום לשינוי. תמיד חשבה בגדול ושאפה להגיע רחוק".
בהיריון עם נעם, לא היה גבול לאושרם של הזוג. "לאה מאוד רצתה אחות", אפרים מחייך. "כשהראל נולד היא אמרה, 'אוקיי, עוד אח. מתי תהיה עוד ילדה במשפחה?'. ציפי ואני הערכנו שזה הילד האחרון שלנו, כי אמרנו שחמישה זה יפה.
"כשנעם נולדה, היו לנו התלבטויות לגבי השם שלה. ציפי רצתה לקרוא לה ליבי, ושאלתי בצחוק למה שם של איבר בגוף כמו לב, ולא כבד או מוח? בחרנו בשם נעם כי היא נולדה בשבת, ויש פיוטים שמדברים על נועם השבת. גם עם השם הזה לא היה לי קל, כי אני קצת מרובע ולא מתלהב לתת לבנות שמות של בנים. הוספנו את השם רחל כי היא נולדה בי"א בחשוון, שהוא יום פטירתה של רחל אמנו.
"היא היתה מתוקה ויפה עם עיניים כחולות, כמו שאר הילדים שלנו, שקיבלו את העיניים של ציפי. בשלושת השבועות שבהם היא חיה היא אהבה להיות על הידיים של אמא שלה ולא בכתה יותר מדי בלילות. הכניסה המון שמחה, אור וחיים חדשים.
"לאה היתה בהיי מטורף. כל כך שמחה. הראל קצת התעצבן, הוא רצה אח קטן. כשהבאנו את נעם הביתה מבית החולים, הוא ניגש אליה ואמר: 'הנה אח שלי'. צחקנו. רק אחרי כמה ימים הוא הפנים.
"לצערי, חוויתי ממנה ממש מעט, כי זו היתה תקופה עמוסה בעבודה, ומי האמין שהיא באה לזמן כל כך קצר? בִן־לילה היתה כאן, ובן־לילה נעלמה".
המכונית עפה 35 מטרים
בחדרו של אפרים בבית החולים, מול המיטה, תלוי לוח שעם עם תצלומים של ציפי והילדים. באחד מהם היא נראית עם נעם, ובאחר, שבולט בגודלו, נראית כל המשפחה. אפרים עוטף בזרועותיו את איתי ולאה, ציפי מחזיקה בגאווה את נעם, ולשמאלה עמיחי מחבק את הראל. התמונה הזאת צולמה שבוע לפני התאונה, הם ביקשו מהשכנה לצלם אותם בחצר, מתחת לפרגולת העץ, וזו המזכרת האחרונה שבה מופיעים כולם.
"את יכולה בבקשה ליישר את התמונה של ציפי?" מבקש אפרים לאחר שהאח מרים אותו אל המיטה. "ככה אני רואה אותה ומרגיש שהיא איתי".
דיברתם ביניכם על מוות?
"מעולם לא. בשום מצב לא דמיינתי לעצמי את החיים בלי ציפי", קולו שוב נשבר. "זה שוק שהיא לא נמצאת איתי יותר. היא בת הזוג שלי, העוגן והדבק של המשפחה".
ביום שישי, 29 בנובמבר, נסעו אפרים וציפי לכותל עם הילדים ועם בני משפחה מירושלים, כדי להניח תפילין. אחר כך ישבו במסעדה. "בצהריים איתי ביקש להישאר עם הקרובים בירושלים, ואנחנו חזרנו הביתה וקבענו שנאסוף אותו למחרת בערב.
"במוצאי שבת נסעתי עם ציפי ונעם לאסוף אותו מבית המשפחה בשכונת תלפיות. מצאנו אותו אוכל פיצה עם בני המשפחה, והחלטנו שאנחנו נצא לאכול בחוץ. כשחזרנו, מאוחר, מצאנו אותו ישן על הספה. הרמתי אותו והנחתי אותו באוטו, מאחורי ציפי. נעם ישנה בכיסא שלה מאחוריי".
זירת התאונה בכביש 443. צילום: זק"א
לאחר חצות יצאה המשפחה בדרכה מירושלים לנווה צוף. הווייז כיוון אותם לכביש 443. אפרים לא זוכר דבר מהנסיעה, שהיתה אמורה להימשך 50 דקות. "בדיעבד סיפרו לי שהתקשרתי לבייביסיטר והודעתי שאנחנו בדרך", הוא אומר. "אני יכול להניח, לפי נסיעות קודמות, שציפי נרדמה".
מכתב האישום נגד כורד עולה כי משפחת רימל הגיעה לצומת גבעת זאב, ואפרים עצר ברמזור האדום בנתיב האמצעי, מאחורי מכונית יונדאי. כורד הגיח מאחוריהם. התובעת, עו"ד רחל אהרוני־זאבי מפרקליטות מחוז ירושלים, מציינת כי אף שהכביש היה יבש והראות היתה טובה, כורד לא האט את מהירות נסיעתו, ופגע בחלקה האחורי של מכונית הרנו של משפחת רימל. מעוצמת המכה הם פגעו ביונדאי שלפניהם, שהועפה קדימה למרחק 35 מטרים. כורד הסתחרר על הכביש ופגע ברכב נוסף, שהועף אף הוא למרחק 35 מטרים.
ציפי ונעם נהרגו במקום, איתי ואפרים נפצעו קשה, ושלושה מנוסעי המכוניות האחרות נפצעו קל. הנהג הפוגע אושפז בהדסה עין כרם, ושוחרר אחרי שבועיים למעצר בית.
"הוא אפילו לא ניסה לעצור", הכעס ניכר בקולו של אפרים. "אי אפשר לדעת אם היה מסומם או שיכור, כי אחרי שמקבלים מורפיום, אי אפשר לבדוק. הוא התנגש ברכב שלנו במקום שבו איתי ישן, והוא נמחץ הכי הרבה. אני מנסה להתנחם בעובדה שכולם ישנו, ואף אחד מהם לא היה מודע למה שקרה ולא הרגיש כאב".
תגיע לדיונים בבית המשפט?
"בשביל מה? למה אני צריך לראות את מי שהרג את אשתי ובתי והטיל מום בבני ובי? בגלל הנהג הזה, שאני קורא לו רוצח, יותר מחצי משפחה לא חזרה הביתה".
"נגעתי באיתי, הוא לא הגיב"
הפגיעה בגופו של אפרים היתה קשה. מעוצמת המכה זז עמוד השדרה שלו ממקומו, נגרם לו דימום בראש, והוא סבל מפגיעה באיברים פנימיים. הוא פונה לבית החולים שערי צדק, שם נותח בבטנו במשך שש שעות.
עשרה ימים אחר כך עבר ניתוח להחזרת החוליות למקומן. לעצבים נגרם נזק, ולכן הוא לא מסוגל להרגיש חלק מבטנו ואת רגליו.
"אמרו לי שהייתי בהכרה לאחר התאונה, אבל אני לא זוכר כלום. גם לא את הבשורות הנוראיות. סיפרו לי שעוד בטיפול נמרץ, לפני שנכנסתי לניתוח הראשון, אמרתי לאבא שלי לקבור את ציפי ונעם בנווה צוף, וגם אישרתי לרופאים לתרום מה שאפשר מציפי, כי שנינו החזקנו כרטיס אדי. לקחו ממנה רק את קרניות העיניים".
מסקרן אותך לדעת מי קיבל את התרומה?
"כן, אבל אני מתלבט. מה יקרה אם זה יהיה מישהו שלא מעריך את מה שקיבל? אני שמח שבזכותה מישהו יוכל לראות".
מתי שמעת לראשונה מה קרה למשפחה?
"אחרי הניתוחים השאירו אותי מורדם ומונשם. התעוררתי רק אחרי שבועיים, ב־15 בדצמבר. בקושי קלטתי מה קורה סביבי. הרופא שדיבר איתי כשהגעתי לבית החולים שאל אותי אם אני מכיר אותו, ואמרתי שלא. הוא שאל אם אני יודע למה אני בבית החולים, אמרתי שלא. הוא סיפר שהיתה תאונת דרכים, ושאל אם אני זוכר משהו. שוב אמרתי שלא.
"כשהם יצאו, אמרתי לעצמי שציפי כנראה בבית עם חמשת הילדים, ולכן היא לא איתי. הנחתי שהיא תתקשר בהמשך היום לאחד מבני המשפחה שנמצאים לידי, כי שני הטלפונים הניידים שלי נעלמו לאחר התאונה.
"בסביבות חצות ביקשתי מחבר את הטלפון כדי להתקשר לציפי. נראה לי מוזר שהיא לא מתעניינת בשלומי. החבר התחמק, אמר ששכח את הטלפון באוטו, ושגם ככה אין קליטה בבית החולים. הוא הצליח למשוך אותי עם התירוצים האלה עד הבוקר.
"בבוקר נכנסו לחדר ההורים שלי, עם רופא מטיפול נמרץ. הם בישרו לי שציפי ונעם נהרגו, ושאיתי מאושפז בטיפול נמרץ ילדים.
"זה היה בשבילי הלם, כי את הבשורה בפעם הראשונה, כשהגעתי לבית החולים, לא זכרתי. בכיתי. הרופא אמר שביום התאונה התעניינתי אם היא נגרמה באשמתי, ולכן הוא מעדכן אותי שוב שהייתי בסדר, ושמישהו נכנס ברכב שלנו.
"ביקשתי לדבר עם לאה, עמיחי והראל. רק רציתי שישמעו אותי מדבר. העומס הרגשי עלי היה עצום, ולא ידעתי איך להתמודד עם הכל בבת אחת. עד היום אני לא מעכל את התמונה המלאה".
עם מנהלת הריפוי בעיסוק בבי"ח שיבא, רעות דנינו // צילום: אריק סולטן
באותו יום גם סיפרו לו על הפגיעה הרב־מערכתית שספג איתי. "חוץ מחלק מהרגל, הוציאו לו גם את הטחול ואת הקיבה, והכבד שלו נפגע", הוא אומר בכאב. "אבל הפגיעה הקריטית היא בראש. בגללה הוא עדיין מחוסר הכרה.
"בהתחלה, הרופאים נתנו לו 24 שעות לחיות. אחר כך נתנו עוד 24 שעות. ואז שבוע. הילד חזק. הוא מחזיק מעמד כבר חודשיים, וממלא אותי בתקווה שיוכל להשתקם".
מתי ראית אותו לראשונה?
"אחרי חודש, לפני שלקחו אותי לשיקום בתל השומר. נכנסתי אליו לחדר, ולא האמנתי שזה הילד שלי, שאוהב לשחק כדורגל וכדורסל, לצחוק ולהכין עם החברים שלו פתיתים על גזייה. בכיתי. הוא נראה כל כך חסר אונים. העיניים שלו היו מזוגגות, והשיער התארך. נגעתי בו, והוא לא הגיב.
זו היתה הסיטואציה הכי כואבת שחוויתי. לא קל להיות כאן, בשיקום, ולחשוב שהוא כל כך רחוק ממני. אמנם ההורים שלי, בני משפחה וחברים נמצאים לידו כל הזמן, אבל זה לא כמו אבא.
"כמה ימים לפני התאונה הזמנו אולם ביישוב, כדי לחגוג לו שם את העלייה לתורה בשנה הבאה. לא הספקנו לקנות לו תפילין, אבל תכננו שאלמד אותו לקרוא את פרשת השבוע, כי בעבר הכנתי ילדים לקראת הבר מצווה. אני לא מתכוון לבטל את ההזמנה. אני עדיין מקווה שנהיה שם יחד".
אתה חושב איך תעשה את זה בלי ציפי?
עיניו מאדימות, והוא מניד את ראשו לשלילה. רק אחרי דקות ארוכות הוא מצליח ללחוש: "היא היתה ונשארה אהבת חיי".
אבא שלה, ישראל גנץ, אמר לי שהוא מקווה שתמצא בת זוג חדשה, שתהיה אמא לילדיך.
"זה אצילי וראוי להערצה. ישראל רוצה בטובתי ובטובת הילדים, אבל אני ממש לא בכיוון הזה".
"הרגשתי סופרמן המשותק"
כשבועיים וחצי לאחר שהחל את השיקום, חווה אפרים רגע מעודד, כשהרופאים הודיעו לו שהם מפסיקים להזין אותו מהבטן. הוריו, יוסף ושולמית, שאינם משים ממיטתו, הביאו לו יוגורט ומרק. "מותר לי לאכול רק מזון טחון, כי נגרם לי חור בקיבה.
חיכיתי כבר להרגיש טעם בפה, בינתיים אני מסתפק בפירה ובעוף טחון. אני מחכה שיגידו לי שאפשר לנסות גם אוכל מוצק".
כשהוא מדבר על שלושת הילדים שנשארו בבית, בלי אמם ואחותם התינוקת, הדמעות שוב זולגות מעיניו. "שתי האחיות שלי ועובדת סוציאלית בישרו לילדים שציפי ונעם נהרגו, ושאני ואיתי מאושפזים", הוא אומר בשקט. "זו סיטואציה בלתי אפשרית. הילדים בכו ושאלו המון שאלות. כואב לי שלא הייתי שם בשבילם.
"ההורים של ציפי עברו לגור בבית שלנו, וזה נותן לי שקט נפשי, כי הם שומרים על סדר היום של הילדים, מסיעים אותם לחוגים, לוקחים אותם לקופת חולים. המצב הזה הוא לא טבעי".
בחנוכה באו הילדים לבקר אותו בפעם הראשונה. "ישבתי על כיסא גלגלים, והרגשתי כמו כריסטופר ריב, ששיחק את סופרמן בקולנוע והפך למשותק. עמיחי ולאה קיבלו אותי בטבעיות, אבל להראל זה היה מוזר. לקח לו כמה דקות כדי להפשיר ולהתקרב אלי. השאלה הראשונה שלו היתה אם גם אמא איתי. כשאמרתי שלא, הוא שתק ולא שאל עוד שאלות.
"הילדים עדיין לא מעכלים את האובדן. שאלתי את לאה כמה פעמים מה היא והאחים שלה מרגישים, אבל היא תמיד התחמקה. נראה לי שרק עכשיו היא מתחילה להפנים. בימים של הגשמים הקשים היא ביקשה מאיטה, אמא של ציפי, להכין סיר מרק וללכת יחד לכניסה ליישוב, כדי לתת לחיילים. זה מה שאמא שלה נהגה לעשות. מאוד התרגשתי כשסיפרו לי".
בסוף השבוע האחרון התווספו שני ציורים חדשים ללוח התמונות שלו. לאה הביאה אותם עימה בביקור האחרון שלה ושל שני אחיה, הם באים לבקר בכל מוצאי שבת. באחד הציורים היא הדביקה את המילה "אבא" על רקע תמונה של קקטוסים, בשני ציירה לב אדום מחייך שמרחף בשמיים כחולים, ומאחור כתבה: "אני יודעת שאתה מתחזק ועושה הכל כדי לחזור הביתה. אני בטוחה שאמא מסתכלת מלמעלה".
"אפילו לא בחרתי להן מצבה"
לפתע מתמלא החדר בהמולה. בני משפחה וחברים מקיפים את מיטתו. הם מבחינים בעצב שעוטף אותו ומספרים לו חוויות יומיומיות כדי להסיח את דעתו. רק לקראת חצות, כשעיניו נעצמות, הם עוזבים.
למחרת נראה אפרים עירני וחיוני, ומגלגל את עצמו לחדר הפיזיותרפיה. "אני לא יודע מה הייתי עושה לולא המשפחה, הרופאים והחברים מהילדות, מהצבא ומהישיבה", הוא אומר. "הם אלה שמרימים אותי. בזכותם אני מבין כמה חשוב שאשתקם, בעיקר בשביל הילדים. אין לי הפריבילגיה להישבר או להתרסק. אני לא יכול להישאר במיטה, לשים שמיכה על הראש ולהגיד שהיום אין לי חשק לקום".
פרופ' זייליג. "הוא חזק" // צילום: יחידת הצילום שיבא
הפיזיותרפיסטית שואלת אותו בעדינות אם היא יכולה להעביר אותו אל מכשיר הדוושות החשמלי, שמדמה תנועות של אופניים. כשרגליו נעות בעזרת המכשיר, אומר אפרים שלא איבד תקווה, "אבל כל יום כאן אני משלים עוד קצת עם העובדה שהסיכוי שלי ללכת הוא נמוך מאוד עד בלתי אפשרי".
מנהל המערך לשיקום נוירולוגי בשיבא, פרופ' גבי זייליג, אומר ש"אפרים הוא מסוג האנשים שיצליחו להסתדר בכל מצב. הוא חזק, למרות האסון הבלתי נתפס, ויש לו תמיכה אדירה מהמשפחה. אני מניח שהוא יגיע לעצמאות מלאה על כיסא הגלגלים. וחשוב שישמור על עצמו בריא, כי בעוד עשור הרפואה העתידנית תיתן תקווה למשותקים ברגליהם".
אפרים מחכה לרגע שבו יחזור הביתה, ובה בעת גם חושש ממנו. "עד שלא אפתח את הדלת, לא אקלוט לגמרי עד כמה החיים שלי השתנו. השיקום הוא למעשה מציאות מדומה. לא החיים האמיתיים. חודשיים אני בתוך בועה של בתי חולים. לא ישבתי שבעה על ציפי ונעם כי הייתי מורדם ומונשם. אפילו לא ביקרתי בקבר שבו הן נטמנו יחד, ולא בחרתי מצבה.
"השבתות כאן קשות עבורי, והחוסר מורגש עוד יותר. אני חושב על ציפי כששרים את הפיוט 'ידיד נפש' ובו המילים 'נפשי חולת אהבתך'. כששרים את המילים 'אל נא רפא נא' אני חושב על איתי, והלב שלי נצבט. איך אגיע הביתה ואמשיך כרגיל כששום דבר לא רגיל כאן?"
tala@israelhayom.co.il
