ב־29 בינואר 2017, קצת יותר משבוע אחרי השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות, פרסם ד"ר מקס סינגר ז"ל מסמך במכון בס"א, שכותרתו "אסטרטגיה של אמירת האמת לקידום שלום ישראלי־פלשתיני". לפני שבוע נפטר ד"ר סינגר בירושלים, ולא ראה את התגשמות המהלכים שהציע בטקס השקת תוכנית המאה בוושינגטון. כי בשלוש השנים מאז פרסם סינגר את המסמך שלו, דונלד טראמפ ובנימין נתניהו פעלו ברוח הצעותיו.
"ישראל כלואה על ידי מבנה של הנחות כוזבות, מופרכות, אבל מקובלות ברמה הבינלאומית", כתב סינגר. "מבחינה טקטית חכם יותר מצד ישראל לטעון לטובת אמירת אמת מאשר להמשיך לנסות לפייס את הקונצנזוס הבינלאומי. למשל, על ידי כך שתסביר מדוע היישובים אינם מכשול לשלום, או שביטחון ישראל דורש שישראל תחזיק תחת כיבוש מה שאנשים מחשיבים כ'שטח פלשתיני'".
סינגר כתב כי מקובל לחשוב שהאמריקנים תומכים תמיד בצד של ישראל. אבל "ארה"ב תחת נשיאים רבים יצרה מצב שישראל נכפתה לפעול לפי המבנה הבינלאומי הכוזב, עד כי הוא שולט עכשיו בעמדות של הדיפלומטיה הישראלית".
ד"ר דורי גולד, שנסע השבוע לוושינגטון, קיים בשנתיים האחרונות מגע רצוף עם ג'ייסון גרינבלאט וג'ארד קושנר. הוא ידע מה מתבשל, ולאחר טקס ההשקה החגיגי של תוכנית המאה, אמר לגבי החלת הריבונות: "אני בעד לאכול את התבשיל כשהוא עוד חם. והדבר החשוב הוא בקעת הירדן. חשוב שיש סביב זה קונצנזוס".
בניגוד לטשטוש שקיים לגבי עמדת בני גנץ, פרשנים אמריקנים דוגמת איאן ברמר שכותב ב"טיים", טוענים שגנץ מקבל את תוכנית טראמפ. "אעשה כל שביכולתי לתרגם את תוכנית טראמפ למציאות אחרי הבחירות בישראל", הוא אמר לברמר. להפוך אותה למציאות זה אומר בעצם ללכת לממשלת אחדות, והפעם ללא דיחוי.
גולד נותן לשליחי טראמפ, גרינבלאט וקושנר ציון גבוה בלימוד התהליכים המדיניים במזרח התיכון, שהם לא ידעו עליהם הרבה בתחילת הדרך. גרינבלאט מילא בחריצות חוברות רבות. "כל נושא הבקעה, זה קרדיט שהולך לנתניהו", אומר גולד. "כי הנטייה היא לבקש קצת. בואו לא נבקש יותר מדי".
על השאלה האם יש מחשבה על העתקת יישובים מהשומרון לבקעה, אומר גולד שבלב התוכנית עומד עיקרון שלא מזיזים ישראלים או פלשתינים מיישוביהם. "לא יחזרו התמונות של גוש קטיף ופינוי ימית", הוא מבהיר.
מיוסי דגן ועד חיים סבן
החתירה של נתניהו לשליטה ביטחונית בכל שטחי הגדה השתלמה לישראל, בניגוד לספקולציות מן העבר שטענו כי "האיומים השתנו"
במסגרת המדיניות שמקס סינגר הגדיר כאסטרטגיה של אמירת אמת, חייבת לבוא ההכרה שתהליכי העבר נכשלו. הם נגמרו. מתחיל משהו חדש. רה"מ נתניהו החל במסעו למען תוכנית שמעגנת את התפיסה של "גבולות בני הגנה", ירושלים וחוקיות היישובים כבר לפני שנים. זאת, חרף כלובי הברזל הדיפלומטיים שבהם נכבלה ישראל מאז הסכמי אוסלו. צריך לתת לנאשם מספר 1 את הקרדיט כי הוא זה שהציל את מדינת היהודים ממלכודת הקוראלס, שההליכה בה היתה מתוכננת להביא אותה לחורבן בשלבים.
בחלוף השנים, בכל פעם שנקרתה הזדמנות כתוצאה מהמצב בארץ ובמזרח התיכון, נתניהו החדיר את המסרים שהיום מקובלים מיוסי דגן ועד אהוד ברק וחיים סבן בהוליווד. מערכת הביטחון משך שנים עבדה על "סידורי ביטחון", כולל רעיונות הזויים של כוחות אמריקניים בבקעה. נתניהו ניצל את הכאוס המוחלט מסביב לישראל, כמו גם את לקחי הנסיגות החד־צדדיות, כדי להבהיר שבכל הסדר ישראל תחתור להגשמת גבולות בני הגנה, כדי שדאעש לא ישתלט על יהודה ושומרון, וישראל תשמור על נוכחות וחופש פעולה בכל השטח.
זה לא היה מובן מאליו. כדי להבין זאת צריך לחזור לאפריל 2014. מזכיר המדינה ג'ון קרי נכנס לחדר הסגלגל יחד עם אבו מאזן כדי לפגוש את אובאמה. אבו מאזן היה אמור לתת תשובה לפחות כמו נתניהו של "כן, אבל" לתוכנית המדינית. אבל אבו מאזן אמר "אני אחזור אליך עם תשובה בנושא", ולא חזר עד היום.
במשך שנים ישראל הוצפה בהצעות להחליף את צה"ל בכוח בינלאומי. בצמרת צה"ל והביטחון היו ששיתפו פעולה עם הגנרל אלן האמריקני בנושא. אחד ממומחי הגבולות, אל"מ שאול אריאלי, כתב בספרו "גבול בינינו וביניכם" כי "האיומים על ישראל השתנו, בקעת הירדן אינה רלוונטית עוד לאתגרי הביטחון העיקריים שניצבים בפני ישראל". גם מאיר דגן המנוח הצטרף למקהלה: "בזמנו היינו מאוימים מירדן, מסוריה ומעיראק, אך כעת זהו (הבקעה) עניין בעל חשיבות פחותה". צמרת צה"ל בראשותם של אשכנזי, גנץ ורבים אחרים הסכימה עם התפיסות האלה.
אחד מוותיקי המודיעין אמר לי על ההזדמנות ההיסטורית שנפתחה פתאום: "אלה ימים נוראי הוד". יש ערך להחלת הריבונות בבקעה גם כדי לקדם אפשרות שבארה"ב יעלה ממשל עוין.
חלק ממצביעי הימין המתון והמרכז מקובעים בדפוס של "רק לא ביבי". אך קיימת סבירות שתהיה התעשתות בקרב מצביעי המרכז, וכשלושה אחוזים יעברו לצד הליכוד ויכריעו את הבחירות.
אולי תתגרש?
ספרו של יובל שטייניץ על מתווה הגז עלול להפחיד פוליטיקאים, שיגלו כיצד קבוצות לחץ אליטיסטיות מסוגלות להלך אימים
מי שקורא את הפצצה הספרותית שהטיל שר האנרגיה יובל שטייניץ, "הקרב על הגז", כבר לא יוכל יותר להתייחס באדישות לשמות כמו אורית פרקש או גבי אשכנזי, יאיר לפיד או יורם טרובוביץ'. כולם במחנה הרעים של טייקוני הגז של מתנגדי הרפורמה האדירה שהובילו שטייניץ ורה"מ נתניהו תחת הכותרת "מתווה הגז". כן, כולם משום מה עוטפים את בני גנץ באהבה רבה.

"אני הבקרה". שטייניץ // צילום: אוהד צויגנברג
שטייניץ סיפר לי השבוע בבית קפה הממוקם בבית המצורעים בירושלים - אלא איפה? - שיצא לו לשוחח לאחרונה עם גורם משפטי בכיר. זה אמר לו, "אתה באמת חושב שלא צריכה להיות בקרה של בית המשפט על פעולות ממשלה כמו מתווה הגז?". "אמרתי לו, אני הבקרה. יש לי במשרד מומחים; ואיזה סיכוי יש לשופט להתחרות במומחיות של המשרד ובבקרה שלי?"
בספר יש שפע הוכחות להתנהלות המוטרפת והבלתי אחראית של אנשי משפט בכירים היושבים בצמתים ביורוקרטיים מכריעים. למעשה, הספר, שיצא אגב בהוצאת ידיעות ספרים, הוא צילום רנטגן מבהיל של המערכת הציבורית הישראלית.
אמרתי לו, שהוא כל כך אפקטיבי שיכול להיות לו אפקט מצנן - שלא לומר משתק - על אנשים בעלי כושר מנהיגות שירצו בעתיד להצטרף למערכת הפוליטית.
ודאי שיש בספר כדי להפחיד פוליטיקאים מכהנים, משום ששטייניץ מוכיח כיצד קבוצות לחץ אליטיסטיות, מיעוט שבמיעוט, מסוגלות לדחוף את המערכת המשפטית והפקידותית לפסול ולהפוך על פיהן החלטות חוקיות, ולבצע רצח אופי ולהלך אימים. שלוש דמויות מופיעות במלוא עליבותן ושיעור קומתן הגמדי. אלה המבקר המנוח מיכה לינדנשטראוס חולה הפרסום; פרופ' דיוויד גילה, שהיה הממונה על ההגבלים העסקיים; ושופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין. "איך הוא נהנה מהמעמד", נזכר שטייניץ בדיון בבג"ץ, שמתואר בפרק שנקרא "קונצרט לראש ממשלה ולמשתעלת", "איך הוא נהנה לבזות את ראש הממשלה - נהנה להראות מי למעלה ומי למטה.
"חששתי שהשופטים החשופים זה כמה חודשים למחול השדים התקשורתי מסביב למתווה, יגיעו (לדיון) כשהם כבר מוטים פסיכולוגית נגדו", כותב שטייניץ. בעקבות דברים שאמר נגד מערכת המשפט ובג"ץ, היה שופט אחד שהציע לו להתגרש מאשתו גילה, שהיא בעצמה שופטת.
הוא קובע בספרו שהחלטות שגויות חסרות אחריות של בג"ץ עולות לאזרח הישראלי מיליארדי שקלים. אני מודה שאני אוהב אישית את שטייניץ. זה התחיל כאשר שנינו הבנו לפני 24 שנים שהמנהיגות הישנה והמבנה השלטוני הישן של תנועת העבודה מובילים את המדינה לאבדון, והחלטנו לתמוך בבנימין נתניהו. ראינו אותו בבדידותו בספטמבר 1996 כאשר מערכת הביטחון פנתה לו עורף, וירדה עליו כמו משאית של 50 טונות בעקבות מתקפת הטרור של ערפאת, עם פתיחת מנהרת הכותל. כל זאת בעזרת כת הכתבים הצבאיים והביטחוניים שנרתמה להאשמתו, והמנהיגים הפלשתינים שהביעו תמיהה על כך שמפלגת העבודה לא הצליחה באותה הזדמנות להפיל את נתניהו.
שטייניץ התגלה כנכס אינטלקטואלי וביצועי אדיר. כפי שכפר באמיתות המקובעות של ראשי המודיעין לפני יותר מ־15 שנה, כאשר אלה זלזלו בהערכה שלו שהסורים עוסקים בפרויקט גרעיני שצריך לאתר אותו. כך פרץ את החסמים של מומחי הכלכלה ומשק האנרגיה. למה רק שטרסלר וסבר פלוצקר אוהבים אותו - או יודעים להעריך את הישגיו? זאת חידה. כנראה בגילם הם כבר לא חוששים מרצח אופי מתגלגל של פופוליזם פרנואידי, הרואה באוצרות הגז ובכל הצלחה כלכלית איזה גילוי מהשטן.
מעטים זוכרים שעמדה להתחיל בפיתוח שדה לוויתן חברה אוסטרלית מכובדת בשם "וודסייד". "הנהלת וודסייד נחשפה עם הגעתה לארץ להיסטריה ציבורית בנושא הגז", כותב שטייניץ. הם עלו על המטוס שהביא אותם וברחו מישראל כל עוד נפשם בם. שנתיים לאחר מכן פגש שטייניץ את מנכ"ל החברה בכנס בינלאומי ביוסטון, טקסס. האיש הטוב הזה, אוהד ישראל, אמר לשר האנרגיה: "מעולם לא נתקלנו ברמות גבוהות כל כך של חשדנות ציבורית ותיאוריות קונספירציה כמו בישראל... מעולם לא קרה לנו שהרגולטורים חזרו בהם ממה שסוכם בעקבות כתבות בתקשורת".
אז האם הדלפות סיבוביות שמייצרות כתבות אלימות ומופעי רחוב מסיתים, לא יכולות להשפיע על משפטנים אחרים, פותחי תיקים? האם אווירה של היסטריה וחשדנות חולנית נגד ראש הממשלה לא תביא לחיזיון המביש של הגשת טקסט הזוי לבית המשפט, שכותרתו: "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו"?
מה קרה ביולי 2016?
ממשל אובאמה כיוון לשיתוף פעולה הדוק עם איראן, ולכן ברורה התנהלותו המפוקפקת לאחר עליית דונלד טראמפ לנשיאות
העיתונאי החוקר המתמחה בענייני מודיעין וביטחון, לי סמית, הזכיר לאחרונה במגזין "טאבלט" את מה שבישראל בכירי התקשורת תמיד הסתירו: המגמה שיזם הנשיא ברק אובאמה לכיוון של שיתוף פעולה, אם לא ברית של ממש, בין ארה"ב לאיראן. זה היה כרוך בהעברת כספים בכמויות מביכות, בתקשורת בין הממשל האמריקני לקאסם סולימאני, ואפילו בהעברת כמות אורניום של 130 טונות לאיראן בעקבות הסכם הגרעין.
לפי סמית, האורניום היה אמור להיות אקדח המכוון לרקתו של כל ממשל אמריקני עתידי, כדי שלא יעז לסטות מפרויקט הדגל של מדיניות אובאמה במזרח התיכון. קאסם סולימאני גילם באישיותו את מדיניות אובאמה, וחיסולו היה חיסולה הסופי של אותה מדיניות.
בקיץ 2016 היתה לאובאמה סיבה לחשוש מרה"מ נתניהו, יותר ממי שהפך למחליפו, דונלד טראמפ, שאיש לא האמין ביכולתו לגבור על הילארי קלינטון במרוץ לנשיאות (להוציא יחידי סגולה בודדים). על רקע משפט ההדחה בסנאט נגד טראמפ, יוצאים פרסומים על "פרשת ה־FBI". ממשל אובאמה יזם חקירות בתוך קמפיין טראמפ, וזה היה עוד כאשר האפשרות שינצח לא נלקחה ממש ברצינות.
"אחרי שטראמפ ניצח, ממשל אובאמה נכנס לפאניקה", כתב אלי לייק, הפרשן הביטחוני של "בלומברג", בכתבה ב"קומנטרי". "הבית הלבן הנחה את קהילת המודיעין להפיץ מודיעין גולמי לקהל רחב ככל האפשר של פקידי ממשלה, וכן בקונגרס, כדי שמלאכת ההדלפות תהיה קלה יותר".
מאמר אחד שהתבסס על הדלפות ראש ה־FBI ג'יימס קומי והתפרסם ב"ניו יורק טיימס" היה הנדבך העיקרי במסע למינויו של רוברט מולר כחוקר עצמאי, וזאת היתה המטרה מלכתחילה. "מקומי ועד קליינסמית', החוקרים האחראים לחקירת תיק השת"פ עם רוסיה באמת האמינו שטראמפ מהווה איום מיוחד במינו לרפובליקה, ושזה נותן להם הצדקה לצעדים שנקטו".
היה לממשל אובאמה אינטרס עמוק לא פחות לסלק מהדרך את נתניהו. היו לו פה בעלי ברית לא פחות משפיעים מבכירי המודיעין והתקשורת בארה"ב. השיטות שבהן הותנעו חקירות נתניהו, כמו גם לוח הזמנים (יולי־אוגוסט 2016), דומים מאוד משני צידי האוקיינוס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו